בקצה רחוב הבאסטות בשוק מחנה יהודה, בנימין נתניהו כבר ידע שהמועמד שלו לא יהיה ראש עיריית ירושלים. הסיור שלו עם זאב אלקין בלוקיישן השחוק לווה ביותר מדי קריאות בעד משה ליאון ועפר ברקוביץ'. לזכותו של נתניהו ייאמר ששמר על פאסון ונתן עבודה; המאמצים שלו סייעו לאלקין טו סמולר דה השפלה. כמו שאומרת החמישייה הקאמרית: השר חזר מהבחירות עם עשרים אחוזים והמקום השלישי, קצת לפני יוסי דייטש.
את ירושלים אפשר לחלק לבוחרים ולמצביעים; אלה שמחליטים לבד ואלה שמחליטים בשבילם. בקרב הבוחרים רשם אלקין הישג נאה של 40,000 קולות, רובם המכריע מהציונות הדתית. הקמפיין שלו נגד ברקוביץ' ("שמאלן", "קרן חדשה") ונגד ליאון ("הקומבינה של דרעי וליברמן") היה יעיל.
באופן אבסורדי, הוא נכשל במה שנחשב דווקא למיומנותו המרכזית כפוליטיקאי בחסד: סגירת דילים שיביאו לו את גושי המצביעים. הוא הביא את הנדוניה, אבל הכלה סירבה להשתכנע. לעומתו משה ליאון לא הביא כל נדוניה, אבל קיבל את השידוך של חייו. משה גפני ואריה דרעי סידרו לו שמונים אלף קולות.
כמו ליאון 2013, גם אלקין 2018 הגיע לעיר סמוך לבחירות; גם הוא רץ על סמך הבטחה לתמיכה מליצמן, וכמוהו גם הוא גילה לאכזבתו שהוא יכול לתלות את ההבטחה על הקיר. יש לכך גם השלכות כספיות כבדות: מסע הבחירות שלו הסתיים בחובות של מיליונים, שבהם יישא הוא או אנשי העסקים שערבו לו.
הבעיה שחיסלה את אלקין בסיבוב הראשון תהיה זו של ברקוביץ' בסיבוב השני. שבעים אלף בוחרים, מספר נאה מאוד, העלו את המתמודד הצעיר והמרשים לסיבוב השני, אבל הם לא יספיקו. שיעור ההצבעה המטורף בקרב החרדים והפער שרק יתרחב עוד ב-13 בנובמבר מול שיעורי ההצבעה החילונית מסכל כל אפשרות אפקטיבית להיבחר ללא תמיכה מגוש חרדי מרכזי. ספק אם לחסידים יהיה כוח פוליטי לתמוך בו אחרי ההתרסקות המהדהדת שלהם עם דייטש. ספק אם יהיה להם גם חשק.
מסע הבחירות של אלקין צדק, כך מתבאר בדיעבד, בעוד נקודה: בסיבוב השני, ליאון הוא אכן המועמד המוביל. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד, והבחירה בברקוביץ' על פני אלקין סייעה מאוד לסיכוייו של ליאון להפוך לראש העיר. זו גם כמובן אשמתו של אלקין עצמו: הציבור הציוני בירושלים קטן מכדי להרשות לעצמו ריבוי מועמדים כזה. במועצה, למשל, הלכו לפח שלושה מנדטים יקרים, והפכו את גוש החרדים-חרד"לים לרוב במועצה. ההשלכות יורגשו בקרוב מאוד ברחוב הסמוך למקום מגוריכם.
ליאון צריך להיות כמעט קדוש כדי לא להפוך לבובה של יהדות התורה וש"ס בכיכר ספרא. עקשנותו והפוליטיקה שהפגין ראויות להערכה, אבל הוא חייב לדרעי וגפני את בחירתו השבוע, ושני אלה לא ידועים כבעלי חוב סובלניים במיוחד. מיליוני השקלים שהשקיע בפרסום הניבו לו רק כמה אלפי קולות חופשיים. הוא יצטרך להביא הרבה יותר בסיבוב השני. לא רק בשביל לזכות בבחירות, אלא לא פחות חשוב: גם כדי לזכות בלגיטימציה.
ליצמן בצרות
משלחת נשואת פנים וחשאית עשתה בערב השבת שעברה את דרכה אל האדמו"ר מגור. היו שם מזכיר מועצת גדולי התורה וכמה מנציגי האדמו"רים האחרים. מטרתם הייתה אחת: להסיר את מועמדותו חסרת הסיכוי של יוסי דייטש, ההפתעה הנעימה של הבחירות המקומיות, וללכת עם אלקין. האדמו"ר מגור, כמנהגו בקודש, לא אבה לשמוע. התעקשותו על דייטש הייתה המשך ישיר להתעקשויות אסוניות אחרות של האדמו"ר בשנה האחרונה: התעקשותו על התפטרות נציגו מתפקיד שר הבריאות, התעקשותו על חוק הגיוס שכמעט פירקה את הממשלה פעמיים, ועכשיו ההתעקשות בירושלים. מרוב כעס על גפני ודרעי הוא העניק להם את ראשות העיר על מגש. החסידים שוב חתכו לעצמם את האף כדי להרגיז את הפרצוף.
הנפגע העיקרי יהיה שוב החסיד מספר אחת, יעקב ליצמן. מצווה לציית לרבנים, לא מצווה לנצח, ניסה שלשום לנחם את תומכיו, אבל ספק אם אלה התנחמו. הוא עלול להיות הנפגע העיקרי: מה יקרה אם הליטאים ידרשו עכשיו את הבכורה שבה החזיקו החסידים עד היום? הריצה הנפרדת העידה שהם סובלים מייצוג חסר משמעותי ברשימה המשותפת. ומה יקרה אם גפני ידרוש לעצמו, לפיכך, את התפקיד הבכיר?
מדברים רבות על ההצבעה העצמאית של חרדים, אבל זו עדיין תופעה שולית. המפלות החרדיות נבעו כולם מההתקוטטות בצמרת. הם איבדו את בית שמש, נאלצו להמליך דתי סרוג בירושלים, איבדו את ערד. יש יותר חרדים ברחוב אבל פחות בבנייני העירייה. אין קיטון משמעותי ברמת המשמעת של המצביע החרדי לרבותיו, אבל יש גידול משמעותי במספר הרבנים האלה. עשרות מוקדי כוח עצמאיים מסתכסכים אלה עם אלה ופוגעים זה בסיכוייו של זה.
באופן משונה, האחדות החרדית קיימת כרגע רק במקום אחד: בהתנגדות חסרת הטעם לחוק הגיוס שהולכת כמו תמיד אחר הקיצוניים. האם כוחם של הליטאים וש"ס יגבר הפעם על החסידים, והם יכופפו את ידי מועצת גדולי התורה ויאפשרו לחוק המרוכך לעבור סוף סוף? האם לראשונה בכהונה הזו החלטת החרדים כולם לא תושפע מעמדתו של החריף שבמתנגדים? בשביל זה כל הגדוילים, כפי שהם מכונים, יצטרכו לשכוח את החבורות והמכות הטריות, ולשבת יחד.
אוקטובר השחור
בין מאה וחמישה עשר חודשי הכהונה הרצופים, אוקטובר 2018 לא ייזכר כאחד הטובים של בנימין נתניהו. למעשה, הוא יעדיף לשכוח אותו. המכות ניחתו עליו מכל עבר: הוא הסתבך עם הבייס בהחלטה על דחיית פינוי חאן אל אחמר, פרקליטו הותיק יעקב וינרוט נפטר, בקרית שמונה עלב באופן מיותר במי שהציגה עצמה כתומכת שלו, ואחר כך יצא במאה קמ"ש על גדעון סער – קטטה פוליטית שאף פעם לא טובה לראש ממשלה מול זוטר ממנו. ומעל הכול: המצב המתמשך בדרום ממשיך להעכיר את שלוותם של ישראלים רבים, והמצב החדש בצפון – לטרוף את שנתם של בכירים מעטים. הקושי הניכר להמשיך ולתקוף כבעבר גורם ללחשושים על אירועי בלהות בלבנון וסוריה. שליטת נתניהו במצב הביטחוני ובזירה הבינלאומית היא מקור כוחו העיקרי, ואלו שתי מכות לא נעימות, שסיומן לא נראה באופק.
פוליטיקאים הם חיישנים משוכללים לאיתור חולשה. נתניהו איננו חלש, כמובן, רחוק מזה. אבל צבר ההתבטאויות נגדו מבית לא זכור חודשים ארוכים. זה החל בשבוע שעבר בתשובה התקיפה של סער על האשמות בפוטש, נמשך למחרת בליברמן שפרסם את ההודעה על מינוי הרמטכ"ל החדש בעוד נתניהו נמצא בביקור בעומאן, ואחר כך בביטול המזלזל של ליברמן בנתניהו על זהות סגן הרמטכ"ל ("הוא ייבחר כמקובל בידי שר הביטחון", הפטיר ליברמן). בנוסף, היו גם הקלטות הסתר של ח"כ מיקי זוהר נגדו, עם ביטויים שלא מדפיסים בעיתון, והראיונות גלויים עם דוד ביטן ודודי אמסלם, שערערו והרהרו על החלטתו לתמוך ביריב הליכוד בבחירות לראשות עיריית בת ים. דוד הראשון הבהיר שנתניהו לא אמר אמת וההחלטה היא שלו, לא של הליכוד; דוד השני הגדיר את ההחלטה כטעות חמורה.
זו איננה תחילת סופו של ראש הממשלה, אולי הצטננות עונתית בתמיכה בו. אבל היא יכולה ללמד על הסיבות שבשלהן התקררה גם התלהבותו להקדים את הבחירות. בסביבתו היו מי שהאיצו בו לממש סוף סוף את שלושים ומשהו המנדטים שהוא מקבל בסקרים כבר חצי שנה, אבל היו גם אחרים שהציעו להתרחק קצת מהאירועים האחרונים. זו הסיבה לפער שבין שר האוצר כחלון, שכמעט דוחק לפזר כבר את הכנסת, ובין השלווה המשמימה שבה קרבה הכנסת הזו לשנתה החמישית. אגב, גם דרעי, שהפתיע לטובה השבוע, ירצה להוון בהקדם את ההון המקומי בבחירות ארציות. וכך נוצר מצב מוזר במונחי הקואליציה הזו, אם כי שגרתי לגמרי בכל קואליציה אחרת: לראשונה זה זמן רב, נתניהו חפץ בבחירות פחות מחלק משותפיו.
