באמצע העשור שעבר, כשבדרום נערך צה"ל לפינוי יישובי גוש קטיף ובצפון התנהלו פלירטוטים מגושמים עם אסד על נסיגה מהגולן, יזם המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל משחק סימולציה בשאלה: "מה יקרה אם ישראל תחליט על סיפוח מעלה אדומים". התסריט הזה היה כה דמיוני, עד שבסופו של דבר לא נמצאו מומחים שישתתפו בהדמיה. בעידן של נסיגות, היה דמיוני לחשוב על התרחבות, נגד כיוון התנועה.
לפי כל הסימנים, ישראל קרובה יותר להחלת החוק בשטחים נוספים מאשר לסיום אחיזתה בהם. ממשל טראמפ שילם את חובו הרטורי לפלסטינים אבל מאז לא מפסיק להלום בהם. הכרה בירושלים, העברה דחופה של השגרירות, גירזון התקציבים לאונסק"ו ואונר"א, קיצוץ בסיוע למדינות שהצביעו נגד ישראל, ביקורים רשמיים מעבר לקו הירוק, גינויים חריפים ל וזה רק תקציר החודשיים האחרונים. השליח האמריקני ג'ייסון גרינבלט (ישיבת כפר עציון) השתתף השבוע בכינוס בבריסל ובנאום נרגש קרא לפלסטינים להתחיל ולהכיר במציאות: ירושלים תישאר ישראלית לעד.
המציאות הבלתי הפיכה נוגעת גם למעלה אדומים וגוש עציון. בנאומיו, כולל ההצהרה בפתח הפגישה עם נתניהו בדאבוס, נשיא ארה"ב מסביר למעשה שאין טעם להתווכח על נושאים שאי אפשר לשנות אותם. האם, במסגרת הגישה הטראמפית להורדה מהשולחן של סוגיות בלתי הפיכות, הוא יאפשר סיפוח של מעלה אדומים? ישראל תצטרך לשלם על הצהרתי בנושא ירושלים, אמר, אבל אם לאמץ את הרטוריקה העסקית שלו, גם הפעם ייתכן שנתניהו יקבל את חלומו של כל ספק: לקבל את הסחורה מיד ובמזומן, ולהידרש לשלם באשראי רחוק, בלי ריבית.
אם יוצאים מנקודת הנחה שהפלסטינים שסירבו להצעות אובמה וקלינטון לא יוכלו להסכים למתווה טראמפ, יש אפשרות – שרמזים לה כבר נשמעים בירושלים – שדרמה מדינית עצומה בדרך: מה תגיד קואליציית נתניהו על הסכמה ישראלית למתווה שכולל הסכמה עתידית למדינה פלסטינית מפורזת על רוב השטח, אך עם הכרה אמריקנית בשלטון ישראל בכל תחומי ירושלים וסיפוח מיידי של גוש התיישבות או שניים?
רחמנות על הפלסטינים. המכבש הנשיאותי שעבר על ירושלים במשך שמונה שנות אובמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעובר עכשיו על רמאללה בכהונת טראמפ. ככל הידוע, זה לא מקרי. שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, שבממשל הקודם לא ראה את שדרות פנסילבניה עם משקפת, הוא המושך בחוטי המדיניות האמריקנית בממשל הנוכחי. יכולתו לנווט את המדיניות האמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני היא מהמדהימות שנראו במקומותינו.
חקירות נתניהו מחייבות אותו לשמור מכל משמר על ה"בייס שלו" בשנת ההכרעות הקרובה. ממשל טראמפ חופשי יחסית עד בחירות אמצע הכהונה בעוד עשרה חודשים. חלון ההזדמנויות הזה פירושו אחד: ל-2018 יש את הפוטנציאל להיות אחת השנים המדיניות הדרמטיות שידענו.
על הגדר
עצבני וזועם נאם שלשום היועץ המשפטי לממשלה בכנס בתל אביב. קומץ מפגינים ניסה לחסום את דרכו בכניסה, מבול של פרסומים נפיצים התנפץ אל דלתות משרדו. מנדלבליט, איש רגוע ומעוט דציבלים, רתח. בתחילת השבוע שעבר נפגע מרמיזות שלפיהן ניפח עם אנשיו את ההפגנה מול בית הכנסת שבו התפלל. אחר כך הותקף חזיתית בעקבות דברי סביבתו שלפיהם הוא מתלבט מאוד באשר להעמדת ראש הממשלה לדין "כי אם יזוכה, יבקשו ממנו להתאבד". אבל השיא היה הפרסום בידיעות אחרונות בפרשת הצוללות, שממנו השתמעה רמיזה ברורה מאוד, וגם מקורה המשטרתי נראה גלוי למדי: המשטרה מבקש לחקור, אבל מנדלבליט מעכב וסוחב.
זה היה שילוש קטלני, והוא חייב היה להגיב. היועמ"ש הכחיש באופן מוחלט את הידיעות, גם על הציטוטים מעד המדינה מיקי גנור שקושרים את ראש הממשלה לתיק 3000, וגם התנער מדברי מקורביו. "לא נפעל לפי ציוצים אלא לפי ראיות", אמר, אבל הוא מודע עד כאב לציוצים ולהשפעתם.
האמת, כפי שכבר נכתבה כאן ושוב בשנה האחרונה, היא שהיועץ, אכן, טרם החליט. כמו משה כחלון בפוליטיקה כך מנדלבליט במשפטים: כל מי שנכנס אליו יוצא ממנו עם מה שקיווה לשמוע. עיתונאים מתנגדי נתניהו שומעים את הצד המואר של התיק, מראיות למכביר ועד החשש מבג"צ אם ייסגר התיק; עיתונאים תומכי נתניהו שומעים על הצד החשוך: היעדר דו-צדדיות ביחסים עם נותני המתנות, חוסר התלהבות מתיק נוני מוזס.
המציאות פשוטה יותר ומורכבת יותר: הוא לא החליט. בפרקליטות יש כבר ניצנים של גיבוש עמדות. לפי הנלחש, פרקליט המדינה שי ניצן והפרקליטה המלווה ליאת בן-ארי סבורים שיש מקום להעמיד לדין, ניצן חושב שיש מקום לשקול אישום בשוחד. שלושה-ארבעה אחרים סבורים שתיק המתנות הוא ספינת פח רעועה. היועץ לא הכריע.
הוא כבר יודע שיקרה אשר יקרה, יישפך עליו אשד של שופכין ברגע שיקבל את החלטתו. הוא, ואנחנו, עדיין לא יודעים מהיכן.
גבעת הדגן
השומרון לבש חג בשלישי האחרון, עם חנוכתו של כביש 55. ראש הממשלה התרגש ("אנחנו חוזרים למולדת… מקצרים מרחקים… זה ליבה של ארץ ישראל"), שר התחבורה בירך ("ממשיכים לשפר את התשתיות ביהודה ושומרון"), ראש מועצת שומרון יוסי דגן גזר את הסרט. אבל ראשי מועצת יש"ע לא היו שם.
ליתר דיוק, הם היו, בסמוך, עד דקות לפני תחילת הטקס. יו"ר מועצת יש"ע חננאל דורני המתין להנחיות. ערב קודם הוא עוד הופיע בלוח הזמנים של האירוע כנואם מרכזי. אבל בבוקר צלצל אליו גורם בכיר במשרד התחבורה. הוא סיפר שבשעת חצות התקשר יוסי דגן ודרש שיו"ר מועצת יש"ע לא ינאם באירוע. אחר כך, כדי להדגיש את המסר, צלצלו גם מלשכת ראש הממשלה. דגן מנהל מאבק ארוך, אגרסיבי, בהנהגה הממוסדת של המתנחלים. ואפילו ראש ממשלה יודע שעם פוקד כמו דגן לא מתעסקים. דורני סימס לשר התחבורה: "ישראל בוקר טוב, מודה לך על הזמנתך אותי לנאום בטקס היום. עם זאת, לאור כניעתכם וכניעת לשכת רה"מ לאיומי החרם של דגן, אני מבטל את השתתפותי ומועצת יש"ע לא תיקח חלק באירוע. צר לי על כך שכוחנות המבזה את ההתישבות היא זו המכתיבה את ההחלטות. חננאל דורני".
דורני וחבריו הגיעו לאזור, כשבמקביל נמשכים המאמצים לתווך בין שני אגפי המתנחלים. אך לשווא. הם סובבו את הרכב וחזרו הביתה. שגרירות ארה"ב כבר מדברת עם מועצת יש"ע, אבל ראש מועצת שומרון מחרים.
