שנתיים חלפו מאז הניצחון הסוחף של נתניהו בבחירות. הרוטציה של הרצוג ולבני, חישובי הקואליציות, שמונת המנדטים שהגיעו לליכוד ביום האחרון, כל אלה מתחילים להיראות כזיכרון רחוק. הממשלה הרביעית של נתניהו כבר מגלה סימני בליה ראשונים. חלקם טבעיים לממשלות בישראל, חלקם קשורים לחקירות.
מי שעוקב אחר סיעת הליכוד על מבוכותיה, קטטותיה, הצהרותיה המשונות והתסבכויותיה, לא יכול להימנע מהשוואה לסיעת הליכוד בכנסת ה-16. ארבעים מנדטים היו אז למפלגת השלטון, שלושים היום; שרון אז, נתניהו היום. אבל תחושת האדנות, הביטחון המוחלט שהכל הולך, לא משנה כמה מבוכות ובזיונות יגיעו, ההנחה שא-לוהים לשלטון בחרתנו – זה דומה להפליא.
כזכור, ב-2003 זה נגמר בן לילה, כשהליכוד התפרק והתרסק. הפעם פיצול לא נראה באופק, אבל הפסד בבחירות אינו אפשרות כה מופרכת. שני אדונים אנונימיים עד לאחרונה, בשם דוד ביטן ויואב קיש, הרשו לעצמם השבוע לשתק את עבודת הפרלמנט בשל ויכוח ביניהם רק מתוך ההנחה שהעם יבחר ליכוד לנצח. הסקרים מכווצים באופן עקבי את סיעת הליכוד, בכיריה נטשו בזה אחר זה, השאירו במפלגה רק את נתניהו, שניים שלושה שרים טובים והיתר נחלקים לשני סוגים: לא ידועים או ידועים לשמצה. מי לידם יתקע שגם הבחירות הבאות ייגמרו עם מיליון מצביעים?
השנתיים האחרונות חידדו עוד תובנה: המערכת הפוליטית כולה היא בסך הכל מערך של רפלקסים מותנים, פבלוביים, ביחס לבנימין נתניהו. כל נושא, מחילול קברים בברוקלין ועד לתאגיד השידור, מההקפאה ועד מובילאיי, הכל משני לשאלה: האם זה טוב לנתניהו או לא? נסו להיזכר איזה שיעמום נחת על המערכת כשנתניהו שהה באוסטרליה הרחוקה, ישן כשהתקשורת פה עובדת ועובד כשהיא ישנה. השנתיים האחרונות רוקנו את הפוליטיקה מכל מהות למעט בנימין נתניהו. זה לא רק באשמתו ולא רק באשמת מתנגדיו.
הפוליטיקה הישראלית מצויה בקריז. היא זקוקה למנת נתניהו היומית שלה, מנה שהולכת וגדלה מדי יום. מתנגדי נתניהו חייבים לסבור שהאיש קנה צוללות תמורת שלמונים, מעל וגנב, קנה את היועץ המשפטי לממשלה, מבודד את ישראל מסכן את הדמוקרטיה, לא אחראי במילימטר לירידה באבטלה ועלייה בצמיחה. תומכיו חייבים לסמוך ידיהם על כל פוסט מתלהם, לעשות הנחות סלב מפליגות לרעייתו, לעודד בהתלהבות צריכת שמפניות וסיגרים על חשבון זרים ולהסכים להקפאה גם אם הם בעד בנייה. אפילו שרון ואולמרט, בשיא התהילה והשפל, לא התקרבו לרמות האמוציות שמעורר בנימין נתניהו.
לפעמים, בטיסות עם ראש הממשלה לביקורים מדיניים, אני תוהה בירכתי המטוס מה יקרה אם חלילה ננחת באי בודד ונאבד לנצח. איש כמובן לא יתעניין מדי בגורלם של העיתונאים. אבל במה תעסוק מדינת ישראל? האם יש חשש, חלילה, שיתפתח כאן דיון ענייני במהות? או שהאובססיה תעבור דירה, למשל למירי רגב?
(פורסם ב"מקור ראשון")
