הוא ניצח את נשיא ארצות הברית הביס את השמאל, מחץ את האליטות, איפס את התקשורת, ושלח הביתה את כל יריביו בליכוד. זה יהיה כמעט טראגי, או יותר מאירוני, אם יתברר שהיחיד שיצליח בסוף לחסל את נתניהו יהיה הוא עצמו.
שני אנשים, קרובים מאוד לנתניהו, נשאלו השבוע אם ייתכן שהזהיר בראשי הממשלה, אולי אפילו הפרנואיד שלהם, איבד את חוש הזהירות המפורסם שלו וחצה את הגבול מאפור לשחור. הפער בין שתי התשובות מאלף.
אומר הראשון, איש ציבור: משהו עבר עליו מאז הניצחון המזהיר ב-2015. הוא השתכנע סופית שהוא יכול הכל לבד, שאין משוגה שלו שלא יצליח להעביר: מפכ"ל, יועץ, מתווה גז, הרכב קואליציוני, נשיא אמריקני. הבקשות שלו הפכו לדרישות והלחצים לאיומים. הוא השתכנע שמה שהוא רוצה, הוא מקבל. גם אם לא תמיד מותר לקבל את זה.
אומר השני, מה פתאום. נתניהו זהיר ופחדן בכל הנוגע להסתבכויות פליליות. מי שנכווה בבר-און חברון ובפרשת ההובלות לא יסתכן באובדן השלטון על שטויות. הוא יילך עד הקצה, כי זו דרכם של ראשי ממשלה, אבל לא יחצה אותו.
אם להאמין לפרסומים, בנימין נתניהו ניצב עכשיו מול האיום הפוליטי החמור ביותר על המשך שלטונו מאז שובו ב-2009.
אם החשדות נגדו אכן דרמטיים, ואם יבשילו לכתב אישום, ייקלע נתניהו לחודשים ארוכים של ניקור בכבדו. בכירי שריו -שהם ברובם גם בכירי אויביו – הציצו מהחלון השבוע ולראשונה יכלו לראות בקצה האופק אפשרות לסיום שלטונו. בשנתיים מאז הבחירות נתניהו לא רק שלט במערכת הפוליטית ללא מצרים, אלא גם בסדר היום הלאומי: כשהוא החליט לדבר על איראן דיברו על איראן; כשתדרך עיתונאים, דיברו על התדרוכים. חקירה פלילית הופכת אותו מיוזם למגיב. היא מחלישה אותו מבית ומחוץ. זה קרה לשרון ולאולמרט ולברק וגם לו עצמו.
זו כנראה הסיבה שהחוק נדיב בהרבה כלפי ראש ממשלה נחקר מאשר הפוליטיקאים. לפי החוק, הדחת ראש הממשלה מתחייבת רק אם יורשע בשתי ערכאות. אם זו הייתה הנורמה בפרשת אולמרט הוא לא היה נאלץ להתפטר בבושת פנים ב-2008 אלא יכול חוקית לכהן כראש הממשלה עד דחיית ערעורו בעליון בפרשת טלנסקי, בינואר 2016 (!). אבל לשרים יש הרבה פחות סבלנות מאשר לחוק היבש, והם כבר דאגו להדיח אותו עוד בשלב העדות המוקדמת.
נתניהו איננו אולמרט, או למצער עדיין לא אולמרט: בניגוד לקודמו יש לו תמיכה רחבה בציבור, קואליציה יציבה ומפלגה שהוא שולט בה ביד רמה. ב-2008 היה אהוד ברק ששלח אותו הביתה באולטימטום ציבורי משפיל. מי בממשלה הזו יגיד לנתניהו "עד כאן"? דרעי וליברמן עם הרשעותיהם? בנט, שיחשוש מזעמו של הימין? אולי נאווה בוקר ודוד ביטן?
לנתניהו יהיה גם הפיתוי לשמוע לעצת עצמו ו"להיות טראמפ". מה יקרה אם ראש הממשלה אכן יסתבך קשות אבל יתעקש להמשיך לכהן כראש ממשלה בעודו מבקר פעם בשבועיים בבית המשפט כנאשם? זה נשמע בלתי נתפס, כמו הרבה דברים בעידן טרום טראמפ. כמנהיג הימין, הוא יתקשה לטעון לרדיפה נגד מפכ"ל מתנחל לשעבר ויועץ משפטי דתי-לאומי, שניהם מינויים תוצרת ממשלתו שלו. בכירי הליכוד העניקו לו השבוע גיבוי נחרץ כלפי חוץ, בעודם מחשבים בחדרים סגורים את מהלכיהם הבאים.
ראש הממשלה האחרון שנשלח הביתה על ידי הבוחר הישראלי היה אהוד ברק, בשנת 2001. מאז, הם עוזבים את הבית בבלפור רק בכורח נסיבות בריאותיות (שרון) או פליליות (אולמרט ואולי בעתיד גם נתניהו). יש משהו לא נוח בצורך הישראלי להזדקק ליועץ המשפטי לממשלה כדי לחולל מהפך.
ניסיון העבר מלמד שפוליטיקאים בכירים, בוודאי ראשי ממשלה, מועמדים לדין ומורשעים רק כאשר יש נגדם ראיית ברזל: חפץ שאפשר למשש, הקלטה מפלילה שאפשר לשמוע, מייל מרשיע שאפשר לקרוא. כך היה עם דרעי והשוחד, הירשזון והמעטפות, אולמרט והקלטות שולה. מנגד, כמעט בכל פעם שהפללת הפוליטיקאי הייתה תלויה בצורך להסתמך על ראיות נסיבתיות או להעריך מה היה היסוד הנפשי שלו, הוא יצא בלא פגע.
היועץ המשפטי מזוז חילץ את שרון מפרשת שוחד מסמרת שיער, כי לא הייתה ראיה ישירה שקשרה אותו לסכומי העתק שקיבל בנו מדודי אפל. היועץ המשפטי וינשטיין סגר את התיק נגד ליברמן כי לא הצליח (או לא רצה להצליח) לבסס קשר בין החברות לבין ליברמן.
לכן, אם התיק הפלילי יישאר בסוף בפער הפרשנות, בלי ראייה מפלילה מטלטלת, מנדלבליט, כמו קודמיו, יתקשה מאוד להעמיד אותו לדין. החלטה לשפוט ראש ממשלה היא לא רק האירוע המשפטי מהגדולים בתולדות המדינה, היא גם אירוע פוליטי וחוקתי. לפיכך יש אולי צער, אבל אין פלא שיש מתאם הדוק בין מידת הפופולריות של ראש הממשלה ומצבו המשפטי. שופט ביהמ"ש העליון מישאל חשין אמר זאת בהתבטאות חריגה ב-2006: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות". האם זה מקרה שכל חקירות המשטרה נגד אולמרט, תשע במספר, הותנעו כולן רק אחרי כשלון מלחמת לבנון השנייה?
ועוד שלוש הערות על החקירה
- אהוד אולמרט הורשע כי בבית המשפט התברר שבכסף המזומן מטלנסקי הוא רכש סיגרים. נתניהו קיבל כנראה סיגרים ישירות מהטלנסקים שלו. מה ההבדל, בעצם? עורך דינו, יעקב וינרוט, משוכנע שיש לו הסבר מצוין. למשל זה: החוק אוסר על עובדי ציבור לקבל מתנות, טען נתניהו בחקירה בעצת פרקליטו, אבל את המתנות הוא לא קיבל כעובד ציבור אלא כחבר. תהיתי השבוע באוזני וינרוט על סוד הידידות המופלאה בין פוליטיקאים למיליארדרים. הסכמנו שהוא זהה לסוד היחסים הרומנטיים שנרקמים דווקא בין כדורגלנים ודוגמניות.
- על הרזולוציה שאליה הגיע היועץ בקיץ האחרון יכולה ללמד פרשת החשד לזיוף הפריימריז בליכוד ב-2008. כדי לדעת שנתניהו חף מפשע לא צריך לבצע חיקורי דין ולזמן עדים, מספיק לשחזר את הכישלון המחפיר שלו בעיצוב אותה רשימה. ליו"ר האופוזיציה דאז היו שתי מטרות מרכזיות ערב הפריימריז: הראשונה, להוסיף עולים מרוסיה לרשימה כדי למשוך אליו את מצביעי ישראל ביתנו"; השנייה: להציג ליכוד מתון, נטול פייגלין. ובכן, להלן התוצאות: במאבק למשבצת העולה שנתניהו הוסיף בעמל רב זכה דווקא עולה מאתיופיה, והניסיון להתמתנות הליכוד נכשל עם אור ראשון, כשהתחוור שמשה פייגלין זכה במקום ברשימה הארצית. אגב, אחד היועצים הקרובים שדחף את נתניהו להפוך את הרשימה ימנית פחות בניגוד להיגיון הפוליטי היה אחד בשם יניב. אלדד יניב.
קשה כספחת
צרות של עשירים גם הן צרות, בטח לאדם כמו נתניהו שהגריל בלוטו נשיא כמו דונלד טראמפ, אפילו בלי למלא כרטיס. ולצרה שלו יש שם: מעלה אדומים.
הצעת החוק לסיפוח העיר לתחומי ישראל היא המהלך הימני המשמעותי ביותר מאז סיפוח רמת הגולן, שהחורף מלאו לו 35 שנה. כדאי לראות אותו בהקשר הרחב יותר: הימין הישראלי עובר ממגננה ארוכת שנים למתקפה. לאורך הדור האחרון היה זה השמאל ששתל רעיונות בדעת הקהל, והימין יצא לקרבות בלימה מבוהלים, לפעמים מוצלחים יותר ולפעמים פחות: מתכנית אלון, דרך האוטונומיה, הרשות הפלסטינית, המדינה הפלסטינית, יוזמת ז'נבה והנסיגה החד-צדדית, מהלך שנהגה במפלגת העבודה ואומץ על ידי שרון. יצחק שמיר, למשל, נערץ על הימין לא כי היה חלוץ מרכזי, אלא כי היה בלם מצטיין.
זה השתנה. חוק ההסדרה החל בתור מהלך בלימה טקטי לעתירות של ארגוני שמאל אבל עם האוכל והתקדים בא התיאבון. יוזמת הסיפוח, שהתגלגלה על ידי בנט כבר ב-2013 ונהגתה בידי בכירים בליכוד כמו אלקין ולוין בקדנציות קודמות, הפכה מרעיון להצעת חוק עם המהלך לסיפוח מעלה אדומים. הבחירה בעיר לא הייתה מקרית: זו ההתנחלות היחידה שנשארת בידי ישראל בכל מתווה, אפילו ביוזמת ז'נבה; זו עיר בקונצנזוס ישראלי כמעט מלא; היא קטנה מספיק כדי שמסיפוחה לא ישתמע ויתור ישראלי על שאר השטח; ולא פחות חשוב: זה מעוז ליכוד, מונהג בידי ראש עיר ליכודניק.
כפי שהתברר בחוק ההסדרה, הבית היהודי יכול להתניע מהלכים, אבל כדי להגיע ליעד צריך את הדלק של הליכוד. החוק עבר לא בגלל שנתניהו חשש להתעמת עם בנט, אלא בגלל שלא יכול היה ללכת חזיתית מול מפלגתו שלו. כשצחי הנגבי הוא היחיד בליכוד שמעז להתנגד בקול לסיפוח כזה, לא קשה לנחש שמפלגת השלטון – או לפחות רובה המכריע – לא יוכלו להתנגד למהלך.
מי שהאזין השבוע לנפתלי בנט, בין רעשי החקירות, מודיע שיקדם את הסיפוח, יכול היה לזהות את המהומה הפוליטית של החודש הבא. יו"ר הבית היהודי אוהב לבשל את המשברים שלו בישול איטי וארוך. החילופים בבית הלבן, התמיכה הגוברת בליכוד וגם הרהורי הסיפוח של א.ב. יהושע מעלים אפשרות שהפעם, אולי, זה לא מהלך סרק.
רוכבים על הנמר
בניגוד למוסכמה שנשמעה השבוע, לא הפוליטיקאים הובילו את אלאור אזריה אל גורלו המשפטי המר. לא הם שהתסיסו את השטח וגררו את החובש מחברון לקו הגנה בעייתי. זה היה השטח שקם עליהם.
תזכורת קצרה: ביום חמישי בבוקר ירה אזריה במחבל. עברו 24 שעות – נצח במונחים ויראליים – עד שהפוליטיקאי הראשון, נפתלי בנט, טען שנעשה לו משפט שדה. עברו עוד 96 שעות עד שהחל התמרון של נתניהו, מגינוי חריף לאלאור ועד הטלפון לבבי לאביו.
מי שמצייר את נבחרינו בימין כחבורת חלילנים מהמלין אולי מבקש לגנות אותם, אבל למעשה עושה איתם חסד. הם לא יצרו את הנמר הזה, אלא ניסו לקפוץ על גבו, באיחור רב.
הזעקה בעד אזריה, חריגה בממדיה ובהיקפיה, נולדה לגמרי מלמטה, מהטלפונים החכמים ומהמחשבים בבית. היא תפסה כמעט את כל המערכת הפוליטית באופסייד. שבעים אחוז מהציבור הישראלי, שזה כל הימין, יש עתיד והמחנ"צ, סבורים שלא היה מקום לשפוט את אזריה. ארבעים אחוז ממנו, שווה ערך לליכוד, הבית היהודי וכחלון, חושבים שאזריה צריך היה לירות במחבל לכתחילה. הם הבעיה האמיתית של צה"ל, לא כמה פוסטים של מירי רגב ודוד ביטן.
הבית היהודי לא חיכה יותר מרבע שעה לאחר גזר הדין עד שקרא לשר הביטחון בלשון מעודנת "להפסיק עם הבירבורים ולחון את אלאור". זה היה ניסיון לגבות מליברמן החזר מלא, פלוס ריבית והצמדה, על כל הפופולריות שגרף בזכות ביקוריו הקולניים במשפט החייל היורה והביאה אותו במאי האחרון אל לשכת שר הביטחון.היה כאן גם תסכול: בנט, לא ליברמן, נחשב כמחובר לציבור הימני ברשתות החברתיות. הוא גם היה הראשון שזיהה, עוד לפני ליברמן. אבל דווקא האחרון, עם פחות מנדטים, ממעמקי האופוזיציה, הלך על המסר בכל הכוח, וזכה בכל הקופה.
בניגוד לנבואות השחורות, פרשת אזריה לא תמוטט את האמון הציבורי בצה"ל ולא תהפוך את הרמטכ"ל לאויב העם. מתישהו בחודשים הקרובים יצטרך רב אלוף איזנקוט להעניק הקלה בעונש לסמל אזריה, לאחל לחייל ולהניח את הפרשה העגומה במקום שהיא ראויה לו: ארכיון בית הדין הצבאי.
(פורסם ב"מקור ראשון")
