שבוע אחרי שהעדיף להיעדר מלוייתו של שמעון פרס, הגיע ח"כ איימן עודה, לבקר את הרוצח המורשע מרוואן ברגותי בכלאו. השר לבטחון הפנים, גלעד ארדן, הגיב בפוסט ארסי בפייסבוק נגד סדרי העדיפויות המעוותים של ראש הרשימה הערבית המשותפת. עודה הגיב בציוץ בטוויטר, שבו טען שארדן עצמו אישר את הביקור, אז שיבוא בטענות לעצמו.
בפוסט הזה ובציוץ ההוא הותנעה פרשת באסל גטאס, אולי האירוע המכונן בכל הנוגע לח"כים הערבים.
ארדן רתח; גם כך הוא אישר את הביקורים בחריקת שיניים, בהליך טכני, ללא שיקול דעת. הוא החליט לבטל עד להודעה חדשה את כל ביקורי הח"כים הערבים את המחבלים הכלואים. העימות הפומבי עם עודה היה רק הקש; עוד קודם לכן כבר התברר לכולם שלא מדובר בפיקוח פרלמנטרי על בתי הכלא אלא במפעל להפקת רווחים פוליטיים עבור המבקרים והמבוקרים כאחד. במשך חודשיים וחצי לא נערך ולו ביקור אחד דומה.
באמצע השבוע שעבר פנה ח"כ גטאס בבקשה לבקר אסירים בטחוניים ותיקים בכלא קציעות. ארדן התכוון לסרב גם לבקשה הזו, כמו לכל קודמותיה. אבל אז פנו אליו משירות בתי הסוהר, וביקשו ממנו לאשר בכל זאת באופן חריג את הבקשה. לא תתחרט על זה, רמזו. טוב לנו שהפגישה תתקיים.
חשדו של גטאס כנראה לא התעורר למשמע האישור החריג. 12 הטלפונים הניידים שנתפסו בכיסי הרוצח של משה תמם היו כנראה יבול יוצא דופן בגודלו, אבל לא ראשון: הח"כ הבריח טלפונים סלולריים רבים בעבר, מוגן בידי החסינות המהותית. אבל המספר היה גבוה במיוחד, כנראה כדי לפצות על חודשיים של יובש סלולרי.
מעצרו של גטאס – ראשון בהיסטוריה של הכנסת – לא ייבש את הביצה, רק יילחם ביתושים. הח"כים הערבים והתבטאויותיהם המקוממות של רבים מהם אינם אחת מעשר הבעיות האסטרטגיות של ישראל; חברי כנסת בימין, מליברמן ועד מי לא, הפכו אותם לבובת הוודו הלאומית כתחליף דל קלוריות לפוליטיקה מהותית. אבל המשך כהונתה של בל"ד בכנסת היא שערורייה בת למעלה מעשור, והאחריות לשערוריה מוטלת במקרה הזה כולה לפתחו של בית המשפט העליון.
כבר בשנת 1999, כשבל"ד התמודדה לראשונה עצמאית לכנסת בראשות עזמי בשארה, הוגשה עתירה לפסול את התמודדותה בשל מה שהסתמן כבר אז כהקצנה פראית שהיא סימנה בפוליטיקה הערבית. העליון דחה את העתירה, בין היתר בגלל שהחוק לא אפשר לפסול סיעה בשל תמיכה במאבק מזוין נגד המדינה. הכנסת, ביוזמת ח"כ ישראל כץ מיהרה לתקן את החוק ולהוסיף את העילה הזו.
ב-2003 החליטה ועדת הבחירות המרכזית, בתמיכת היועמ"ש והשב"כ, לפסול את בל"ד מהתמודדות. שק של ראיות הוגש לבית המשפט העליון, ובו, בין היתר, תמיכה בחיזבאללה באום אל-פאחם, קריאה למוקוואמה, התנגדות, בנאום בסוריה, והשיא: מפגש עם הנהגת חמאס בחברון, עם פרוץ אירועי הדמים של האינתיפאדה השניה, שבו אמר "הפסקת האינתיפאדה פירושה כניעה… אני רואה עצמי לוחם במאבק נגד ישראל כמו שאר הנוכחים בחדר".
ובכן, זה לא הספיק. בתום היום שבו וועדת הבחירות המרכזית פסלה את בל"ד על חודו של קול, השופט מישאל חשין שעמד בראשה נטש בזעם את החדר. הוא נלחם בהחלטה. בפסילת מרזל הוא דווקא תמך בהתלהבות: "גזעני שבגזענים", כינה את ארגונו.
שבעה שופטי עליון, בהנהגת הנשיא ברק, ביצעו בלשון החוק שפטים מילוליים כדי לבל"ד להתמודד: "לא שוכנענו כי מונחות בפנינו ראיות משכנעות ברורות וחד משמעיות כי ח"כ בשארה תומך במאבק מזויין כנגד מדינת ישראל", כתב ברק. על פני עשרות סעיפים הוא כמעט רמז שמפלגה תיפסל רק אם ראשיה יוציאו לפועל בעצמם פעולת טרור.
לימים, נקבע בעיתון הארץ שזו הייתה ההחלטה החשובה ביותר של ברק בכל שנותיו בעליון, שכן מנעה חרם ערבי על הבחירות לכנסת. פעם אחר פעם, בחירות אחרי בחירות, הפוליטיקאים פסלו והשופטים הכשירו. אחת העילות שציינו השופטים להחלטתם ב-2003 הייתה שגם אם בשארה תומך בטרור, קשה להסיק מכך שהמפלגה כולה עושה כך.
ובכן, החיים פתרו את הקושי הזה. גם אחרי שבשארה ברח לחו"ל כשנתפס מכוון את רקטות חיזבאללה ומקבל מהארגון כספים, קמו לו יורשים: אחת פתחה בקריירת שיט על סיפון המרמרה; אחרים ביקרו משפחות מחבלים הרוגים והביעו תמיכה בחמאס במהלך צוק איתן. גם בכהונה האחרונה, במקום שהרשימה המשותפת תדלל את בל"ד, בל"ד הקצינה את הרשימה המשותפת.
שלשום השתחרר נשיא המדינה מהכלא. ערב חורפי אחד, לפני עשור בדיוק, המליץ היועמ"ש להעמיד לדין את נשיא המדינה באשמת אונס, והכנסת עמדה להצביע אם להדיח את קצב מתפקידו, אם לאו. כל קול קבע. פגשתי את עזמי בשארה בדרך לחניה, עם תיק ג'יימס בונד ושני עוזרים. זה היה שלושה חודשים לפני שברח. איך תצביע, התעניינתי. הוא חשב רגע וענה בשאלה: זה תלוי, מה לדעתך יבזה את מדינת ישראל יותר?
(פורסם ב"מקור ראשון")
