אם צריך לסכם, או בלשון הפייסבוק – לאמלק, את עשרים שנותיו האחרונות של נתניהו, הן עמדו כולן תחת הסיפור הגדול של דוד וגוליית. אני דוד, אמר נתניהו לבוחריו: אנדרדוג שכוחות חזקים, מנוני ועד אובמה, מהשמאל ועד מערכת המשפט, קמו עליו לכלותו, אבל בזכות קואליציית המיעוטים וצבא האנדרדוגים יכולנו להם.
נתניהו של הכהונה הרביעית כבר גדול בהרבה ממידותיו של דוד. אחרי עשור במשרד ראש הממשלה, ללא שום מתחרה רציני בליכוד ובימין, עם מעמד בינלאומי חובק עולם ושליטה בלתי מעורערת ברשתות החברתיות ובטלויזיה, נתניהו כבר לא כל כך מזכיר את דוד. מאין יימצא לו גוליית? בזירה המקומית השמאל האימתני מתכווץ ונעלם; הנסיונות ללהק לתפקיד את התקשורת הישראלית ועיתונאיה לא צולחים כי סטטוס אחד שלו משפיע יותר מעשרה דיווחים שלהם. הפרשנים שהוא מתעב עוד משנות התשעים יפרשו תוך שנה-שנתיים לפנסיה, אבל הוא עדיין כאן. גם בזירה החיצונית, איראן של אחרי ההסכם נראית מאיימת פחות, ודעאש עדיין רחוק מכדי להטריד את תל אביב.
למעשה, אם יש מישהו שמזכיר את גוליית זה דווקא נתניהו עצמו: פוליטיקאי ומדינאי ענק ממדים, שהמערכת הפוליטית הנוכחית קטנה למידותיו, כזה שחוטף אולי אבן קלע מחקירה כזו או שר כזה, אבל בינתיים ניצב בדד במרכז שדה המערכה. כץ ובנט העדיפו לסגת, לפיד השתדל לא לתקוף, והרצוג המבועת ניסה לנוס מנתניהו היישר לזרועותיו.
בקיצור, סיפור דוד וגוליית מתקרב במהירות למיצוי. מסע הבחירות הבא של נתניהו לא יוכל להיות שחזור של כל קודמיו.
מי שהצליח לשרוד את המגה-תדרוכים של נתניהו בקיץ האחרון זיהה בין השורות את הסיפור החדש. זה כבר איננו האנדרדוג שמתלונן על התקשורת, אלא זה שמוריד אותה על ברכיה. ובזירה הבינלאומית: לא ישראל הקטנה והמבודדת בשלהי 1938, אלא מעצמה אזורית גאה שהעולם כולו משחר לפתחה.
הסיפור של נתניהו בתשע"ו, וביתר שאת בתשע"ז, יהיה זה: קודמיי התרפסו בפני הערבים וצייתו בעיוורון לנשיא ארצות הברית, אני נפגשתי עם מנהיגים ערביים בלי לוותר והישרתי לאובמה מבט עד שהוא השפיל את עיניו. קודמיי העבר התדפקו כקבצנים על דלתות מנהיגי העולם ואני נסעתי לאפריקה כמו מלך מקומי. קודמיי במשרד התקשורת נכנעו לטייקוני הטלויזיה והעיתונים, ואני הולכתי אותם בסך אל משרדי. זה ניכר בדגש של נתניהו על הגז וכיפת ברזל, על הכלכלה והסייבר. זה בלט בשעת השאלות בכנסת מול השאלות הטורדניות מהאופוזיציה, וזה הגיע לשיא בנאום באו"ם: לא עוד טקסט על סכנת ההשמדה המרחפת ועל הבי.די.אס, אלא נאום ניצחון על ישראל החזקה שהעולם כולו, אפילו ארגון האומות המאוחדות עצמו, חפץ ביקרה.
המציאות כמובן לא תמיד התיישרה עם הסיפור החדש, ממש כמו שלא תמיד תאמה בעבר את הסיפור הישן. באביב נאלץ נתניהו לשלם מחיר מופקע לאביגדור ליברמן כדי שממשלתו לא תתרסק; כמה שבועות אחר כך שילם פיצויים מקוממים לרודן הטורקי תמורת פיוס, בניגוד להבטחותיו. הוא נאלץ להתמודד עם משבר החקירה וחטף קשות במשבר השבת המיותר. הפיגור הטרי בסקרים ליאיר לפיד מעיד שהסיפור החדש שלו עדיין לא מספיק מוכר (עם שורוק וקמץ) או לא מספיק מוכר (עם חולם וסגול). לשמחתו, יש לו כנראה עוד שנתיים לפחות עד שהצלחתו תיבחן, וכידוע, אין מספר מוכשר ממנו בין הירדן לים.
איסמעיל עדיין חי
המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, והשנה הראשונה לכהונת הממשלה הייתה מבחינת ליברמן המשך המו"מ הקואליציוני באמצעים אחרים. כשרואים זאת כך, שתי הדרמות הפוליטיות הגדולות, של אייר תשע"ה ואייר תשע"ו, נראות פתאום הרבה פחות דרמטיות. ליברמן לא הצטרף לקואליציית נתניהו בתום המועד החוקי להרכבת ממשלה, אבל עשה זאת ברגע שנתניהו הניח על השולחן את תיק הביטחון. כל הגידופים שבין לבין, כל מסיבות העיתונאים, כל הישיבות הליליות והתבזויות הרצוג – הכל נראה פתאום, בדיעבד, קצת חיוור ודלוח ומשוחק רע.
איזה סיכוי היה בכלל לעורך הדין המנומס מצהלה בתוך הטלנובלה המשפחתית הזו, בין היריבים-שותפים-אויבים-חברים-וחוזר חלילה? האם הוא באמת חשב שנתניהו יעדיף ועידה אזורית עם א-סיסי על פני המכר הותיק מועידת הליכוד? והאם ברגע שהוצע לו לכהן כשר הביטחון הוא לא הבין שהצעה דומה ודאי מועברת גם לישראל ביתנו?
ולכן האירוע הפוליטי היחיד שניקח מהשנה החולפת הוא החלפתו של משה יעלון באביגדור ליברמן. הדחת יעלון הייתה סכנה ברורה ומיידית בשנתיים האחרונות. בסוף 2014 נתניהו כבר הבטיח את התיק שלו לבנט, ב-2015 שקל להציע אותו לליברמן וב-2016 הציע אותו במקביל לליברמן, הרצוג ואפילו ללבני.
ככה ייעשה לאיש שאין לו כוח פוליטי עצמאי. בשיטת הממשל הישראלית, בטח בזו הנתניהואית, מינויים מקצועיים לממשלה הם בגדר בונוס: אפשר לקבל אותו לפעמים, אבל לא כדאי לבנות עליו. אהוד ברק לא קיבל את תיק הביטחון ב-2009 בגלל עברו הצה"לי המזהיר אלא בגלל עמדת המפתח שהחזיק בכנסת ה-18. קואליציית ה-61 שכפה ליברמן כבר חישבה לקרוס תחתיה, ונתניהו הבין שעדיפה ממשלה בלי תיק הביטחון מתיק הביטחון אבל בלי ממשלה.
אז למה זה לא קרה מוקדם יותר, כבר עם הרכבת הממשלה? זו האירוניה האמיתית. דווקא יעלון, בהתנהלותו, הוא שהביא על עצמו את ההדחה מהקריה. יועציו זיהו נכון שכסאו בסכנה, אבל במקום לחבק את נתניהו בידלו את הבוס שלהם ממנו, ובכך קירבו את קיצו. התמיכה בנאום התהליכים השערורייתי של יאיר גולן, ומעל הכל ההתעקשות לנפח את אלאור עזריה לרב"ט אסטרטגי השניאה את שר הביטחון על הימין והקלה מאוד על נתניהו את הדחתו המזורזת.
שלושת החודשים הראשונים של ליברמן בתפקיד מעידים שההימור הבטחוני של נתניהו הצליח: כמו בציורי "מצא את ההבדלים" בחוברות תשבצים, צריך בינתיים זכוכית מגדלת כדי לאתר את ההבדלים בין יעלון וליברמן. בינתיים, איסמעיל עדיין חי.
