החמולה הגדולה והשבעה שנקראת "המחנה הלאומי" נראית, למרות מריבות משפחתיות מעת לעת, כמשפחה מתפקדת ומאושרת. המשותף למתנחל מיצהר, לחסיד גור מבני ברק, ליוצא מרוקו מבאר שבע ולראש הממשלה מקיסריה הוא הזהות היהודית. זה המרכיב – האותנטי או הפוליטי – שמושיב את הקבוצה הזו יחדיו. קו ישר עובר בין "הם שכחו מה זה להיות יהודים" של נתניהו במילניום שעבר לבין "הערבים נעים בכמויות לקלפיות" של נתניהו בבחירות האחרונות: אנחנו יהודים, והם בשמאל שכחו את זה ולכן משתפים פעולה עם הערבים.
אבל יש בן חורג אחד, שהצטרף למשפחה בשנות התשעים ואומץ רשמית ב-2001: העולים מרוסיה. מה לציבור הענק הזה, שתומך בנישואים אזרחיים, סולד באחוזים גבוהים מהקשר דת-מדינה ומונה כמה מאות אלפים שאינם יהודים כהלכה, ולימין? ויותר מזה: איך יכול להיות שלמרות כל הליצמנים שבעולם, ועל אף זלזול מעליב של ממשלות ליכוד בנושאים שקרובים לליבו, שיעור ההצבעה שלו בבחירות האחרונות למפלגות ימין עמד על שיעור – ובכן, שיעור סובייטי משהו – של 88 אחוז?
את התפקיד שממלאת פלורידה בבחירות לנשיאות ארה"ב ממלאים בישראל בעלי תעודות הזהות שמתחילות בספרות 303. אותם מאות אלפים שהגיעו לכאן בראשית שנות התשעים. עד היום, כשהליכוד או ישראל ביתנו מזהות במאגרי המידע מצביע עם הספרות האלה הן יודעות לשלוח לו מסרון ברוסית. הפעמיים שבהם הצביעו למנהיג העבודה היו הפעמיים היחידות בדור האחרון שבהן העבודה כבשה את השלטון. הפעם הראשונה שבה ראיתי בטלויזיה כתוביות ברוסית הייתה בבחירות 1992, כשהמפלגות גילו פתאום את הפוטנציאל הגלום במאגר המצביעים החדש.
מה שמוזר, אומר לי אביגדור ליברמן, הוא שיוצאי הדיקטטורה הימנית של ארגנטינה הפכו בארץ לשמאלנים, ויוצאי הדיקטטורה השמאלנית של ברית המועצות הפכו בארץ לימנים. הניציות המדינית שלהם נובעת ממורשת אימפריאלית שאין בה חיבה יתרה לנסיגות, והיא לא סותרת בהכרח את העמדה האזרחית שלהם. העולים מחבר העמים, ככל שאפשר להגדיר אותם כמקשה אחת (וזה קשה; לא דיון גרוזיה כדין אוקראינה ולא דומה מוסקבה לקווקז), לא מתנגדים ליהדות. להפך: הם רואים אותה כחלק יסודי מזהותם, ששרד תחת שבעים שנות רדיפה. הם חשים שהממסד הדתי מתנכל להם. הראיה היא שישראל ביתנו תמכה בשנים האחרונות ברב סתיו וברבני צהר הרבה יותר מהבית היהודי המגמגם.
השמאל הישראלי איבד את הדתיים לאומיים בסבסטיה 1974, את המזרחיים ב-1977 ואת החרדים בתרגיל המסריח של 1992. ההיגיון אומר שינסה להתמקד בציבור שכבר הראה בעבר שהצבעתו לא נעולה בדפוסי עבר. ב-1999 מטה ברק הדפיס מאות אלפי עותקים ברוסית של הספר "חייל מספר 1" ללא הקטעים המביכים על אסון צאלים. שינוי נהנתה ב-2003 מהצבעה מסיבית של עולי רוסיה, וגם שרון תכנן להגיע על כנפיהם ל-45 המנדטים בקמפיין מחושב היטב, אבל אז נפל למשכב. המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא מפלגות שהציגו את עצמן הרבה ימינה מכפי שהתגלו אחרי הבחירות.
הבא בתור להשקיע משאבים גבוהים בציבור העולים הוא יאיר לפיד. בחודשים האחרונים הוא מנהל שם קמפיין בחירות לכל דבר, עתיר במשאבים ובראיונות. האם זה יספיק?
זה תלוי לא רק בלפיד אלא גם בשאלה מה נשאר מעולי חבר העמים כאלקטורט. כיאה לציבור שהשתלב כאן בצורה הקלה ביותר והכי פחות טראומטית מכל עליות ישראל, הוא הולך ומתערה במהירות. הצעירים שעלו עד גיל 11 הם ישראלים לכל דבר ועניין, עם דפוסי הצבעה של הישראלי הממוצע. הם לא שומעים רדיו רקע, לא קוראים וסטי, לא צופים בערוץ 9. הרייטינג של הערוץ, אם הוא מהווה מדד, מצוי בירידה עקבית.
כשנתן שרנסקי ירד לשני מנדטים ב-2003 הוא אמר שברגע הראשון הצטער בשביל מפלגתו וברגע השני שמח בשביל בוחריו לשעבר, שכבר לא חשים צורך במפלגה מגזרית.
(פורסם במוסף מיוחד של מקור ראשון לרגל 25 שנה לעליית יהודי ברה"מ לשעבר)
