הערות לסדר:
אולמרט: כמו מתווך נדל"ן ישב ראש הממשלה לשעבר והאסיר לעתיד מול רביב דרוקר, ומנה על אצבעותיו את הויתורים לירושלים, כמו שמונים דירות. ויתורים מסחררים, חסרי תקדים, התגלגלו על לשונו בדיוק באותו אופן וטון אגבי שבו סיפר לשולה על אלפי הדולרים שארגן לה. הוא חילק את ירושלים כמו שחילק שוחד. מול המצלמות התיישב אדם הזוי, רדוף, מנותק: הוא המציא אגדות על תפירת תיקים מימין (כאילו שלא נחלץ מאינספור חקירות בעודו ימני לוהב); פיתח פנטזיה פראית שלפיה היה חותם על הסכם שלום ואז כובש את ראשות הממשלה עם מפלגה חדשה, אותה כינה "אחורה". וכמובן, סיפר איך כמעט עשה היסטוריה במזרח התיכון. שר בכיר בממשלתו שגילה לראשונה על תכניות המפץ הנוסף הזדעזע רטרואקטיבית. עכשיו הבנתי, סיפר, למה הוא דחף לכיבוש עזה ב"עופרת יצוקה", באומרו שהבחירות יחכו. כמו השלום, הוא רצה לרתום גם את המלחמה לטובת שאיפותיו הבלתי מרוסנות.
אדם אחד יוצא לא רע מכל העניין: אבו מאזן. הראיס הפלסטיני עשה בשכל רב שלא נעתר להצעות ראש הממשלה הנחקר. הוא הבין שאולמרט, כמו גנרל שהפסיד בקרב, מזיז אוגדות דמיוניות. במעמדו המתהווה כמושחת בכיר ופוליטיקאי חסר השפעה לא הייתה לו שום יכולת להעביר הסכם כה מרחיק לכת. אם הייתם אבו מאזן, הייתם קונים מאדם כזה ירושלים משומשת? הטיעון נגד הסרבנות הפלסטינית מעוגן במספיק עובדות מ-1947 ועד היום. אין צורך להוסיף לו את זכרונותיו של אולמרט. ועוד משהו: כפי שכבר למדנו באי אלה ערכאות שיפוטיות, לא כדאי ליחס לזיכרונו של האיש משקל עובדתי נכבד מדי.
הארץ: ועידת הארץ לשלום שבה השתתפתי בשבוע שעבר הזכירה – ויסלחו שני הצדדים על ההשוואה – את כינוסי הימין של פעם במלונות ירושלמיים מיושנים. הכיבוד היה מושקע וההפקה מתוקתקת, אבל התוכן היה זהה: התקרבנות אין קץ, פסימיות נוראית, הרבה שיער שיבה ומרירות, ביטחון מוחלט שהציבור, התקשורת והממשלה מוליכים את המדינה לאסון. הייתה תקופה כזו בשנות התשעים, שבה הימין הצליח לגייס לכינוסיו רק תומכים לשעברניקים – מנכ"לי משרד חוץ, שרים בכירים לשעבר שהיום קבורים במכוני מחקר חסרי השפעה. בזמן שהימין משמר את הדימוי הישן על שלטון ללא עוררין של השמאל במערכת המשפט, התקשורת והפקידות, השמאל של שנות התשעים התרחק שנות אור ממוקדי קבלת ההחלטות. דין עקיבא אלדר כדין נדיה מטר. כדאי להקרין את הכינוס כדי להבין שההתקרבנות הימנית, שהשתלמה אלקטורלית בבחירות האחרונות מול תקשורת עוינת, כבר לא רלבנטית. הימין יצטרך להחליט בקרוב אם הוא בא לשלוט או מעדיף להמשיך ולדמוע.
הכנסת: בשביל מה הטקס הדתי השנתי, חסר הפשר, של ההצבעות על תקציב המדינה? באיזה שולחן ערוך נכתב שהוא חייב להיגמר באשמורת בלתי מוכרת. הם היו נכונים בעבר, כשהתנהל קרב פרלמנטרי אמיתי, נגד השעון, ובעיקר – כשלא היו לפוליטיקאים במות אחרות. בעידן התקשורתי הנוכחי, ובמיוחד מאז שהוכנסו סעיפים שלמעשה קוצבים את כל ההליך בזמן ומעקרים את הפיליבסטר ממהותו, הגיע הזמן לחשוב מחדש גם על ההליך הפרלמנטרי הזה. עד אז, הליכי אישור התקציב יפקדו את הכנסת בשעות הקטנות, ביותר ממובן אחד.
