לו בנימין נתניהו יכול היה להגיד לאומה את אשר באמת על ליבו, זה היה בערך כך: "אזרחי ישראל, ספגנו השבוע מהלומות טרור כואבות. איבדנו ארבעה אזרחים יקרים, 12 יתומים נוספו. אבל גם ברגעים כאלה, שהדם רותח, אני מבקש מכם לשמור על פרופורציות ועל חוסן.
"הפרופורציות הן כאלה: כבר 150 שנה מלווה הטרור את חיינו כאן. האמת המצערת היא שכאשר מחבל בודד, או שניים-שלושה, יוצאים מהבית עם סכין או עם רובה, אין יכולת הרמטית למנוע מהם לממש מעת לעת את מזימותיהם הרצחניות. ארבעה הרוגים בשבוע הם מחיר נורא, אבל אין להשוותו לאינתיפאדה השנייה, עם 130 הרוגים בחודש, עם מחבל מתאבד שמפוצץ את עצמו מדי יום באחת הערים הגדולות, עם הרס הכלכלה ואובדן התיירות וההשקעות.
"אל תלכו שולל אחרי מי שמבטיח לכם, מימין ומשמאל, פתרונות פלא מהיום למחר. כן, בעבר גם אני הצעתי לכם פתרונות כאלה, כמו מיטוט החמאס בעזה. אחרי כמעט עשר שנים בתפקיד, האמינו לי: אין במשרד ראש הממשלה שום מגירה כזו, עם תרופות קסם שימגרו את הטרור. יש בהחלט צעדים שיסייעו להפחית אותו למינימום, ואותם בכוונתי לנקוט בהקדם.
"זה גם הזמן להסביר שלא תהיה חומת מגן 2, מהסיבה הפשוטה שאין נגד מי לצאת כרגע. האם נפשוט על כל חנויות הסכינים בעיר העתיקה? אולי על כל בית ברמאללה ובשכם.
"ובאשר לחוסן: ניצחון על הטרור כולל בעיקר את המשך החיים התקינים, במידת האפשר. ההצפה בפייסבוק, שהגיעה השבוע לממדים דומם לאלה של צוק איתן, מציירת את החיים בישראל כבלתי נסבלים, ומעניקה למחבל הבודד הבא את כל הרוח הגבית לצאת ולהכות שוב ברחוב הגיא או בקרית גת".
אבל נאום כזה לא נישא השבוע, כמובן. מה שמביא אותנו לבנט.
בחצי השנה האחרונה בנט איבד את הביטחון – גם את המשרד וגם את התחושה. הבית היהודי והנהגתו סובלים מאז הבחירות מפוסט טראומה, כיאה למפלגה שאיבדה שליש מכוחה. עד השבוע בנט סירב בתקיפות להתראיין על כל נושא שאיננו קשור לחינוך.
זה נגמר השבוע. לא רק את תסכוליהם של מצביעיו ביטא בנט, אלא גם את זה שלו. הוא, שהחזיק הבטחה בעל-פה בנוכחות עדים על קבלת תיק הביטחון אחרי הבחירות, מוצא את עצמו עכשיו עם השפעה מינימלית על ההתנהלות הבטחונית-מדינית, אבל עם הביקורת המקסימלית מבית על התגובה המאופקת של הממשלה לגל הטרור. הוא מחזיק רק באחריות, בלי הסמכות. מתקפתו אשתקד על נתניהו, מסוגיית המנהרות ועד נאום הבטונאדות, הייתה אינתיפאדה מחושבת בדרך להנהגת הימין. המתקפה על נתניהו השבוע, קודם של איילת שקד ואז שלו, הייתה יותר יום זעם ספונטני.
בנט בסך הכל מבטא את הקו של רוב ראשי הקואליציה הנוכחית, והוא מיאוס ועייפות מהעומד בראשה. ממשלת נתניהו הרביעית תפתח בשבוע הקרוב את מושב החורף הראשון שלה כשרמת התיעוב בין ראשיה מתקרבת לשיא המפוקפק של ממשלת נתניהו השלישית. זו לא מערכת חיסונית עמידה במיוחד בהתחשב במחלות העונתיות שמביא איתו החורהפרלמנטרי: תקציב, חוק גיוס, חקיקה פרטית.
הסתיו שעבר, עם הטבח הדעא"שי בסגנונו בבית הכנסת בהר נוף, עם הדריסות בירושלים, האבנים והדקירות, לא היה שונה מהותית מהשבועיים האחרונים. גם אז הקואליציה של נתניהו היטלטלה בין קבינט סוער אחד למשנהו. כאז כן היום, ההנחה הרווחת הייתה שנתניהו מאבד את הנכס העיקרי שלו, היותו מר ביטחון. במובנים מסוימים מצבו של נתניהו היה אז קשה יותר: ממשלתו הייתה פחות הומוגנית, הוא עוד ליקק את פצעי הביקורת מצוק איתן, בסקרים של אז עמד על עשרים מנדטים פחות או יותר.
ואז באו הבחירות, ומאז כדאי לקחת בערבון קצת יותר מוגבל את ההספדים על נתניהו וממשלתו. יותר משניצח בבחירות האחרונות את הרצוג, נתניהו ניצח את האגף הניצי בימין. הוא לקח מליברמן ובנט כ-400,000 מצביעים, רובם בירושלים והדרום, האזורים שספגו את מרב המכות הביטחוניות ב-2014. זה לא אומר שכך יהיה גם הפעם, כמובן. זה רק אומר שבפוליטיקה לא תמיד יש קשר בין הקלט לפלט.
(פורסם במקור ראשון)
