ערב קפוא אחד בקופנהגן, בחורף 2010, נכנסתי עם גלעד ארדן למסעדה. הוא היה אז השר לאיכות הסביבה, וקופנהגן הייתה מושלגת, בעיצומה של ועידת אקלים בינלאומית על התחממות כדור הארץ. ארדן הצעיר נכנס עם המאבטח למסעדה. המארחת, שעודכנה על הגעתו של אורח נכבד, קיבלה את המאבטח בכבוד מלכים. לארדן, מנגד, היא הראתה בנימוס איפה להחנות את הרכב. עם הג'ל בשיער הוא נראה לה צעיר מכדי להיות האח"מ.
מילא היא. ראש הממשלה עצמו התנהג במרוצת השנים לארדן משל היה עדיין עוזרו הצעיר לענייני פניות הציבור, "נער הדואר", כפי שכונה אז בהומור בלשכה. היה בארדן משהו שאפשר זאת: למרות המקום השני בפריימריז שלוש פעמים רצופות הוא נאלץ להסתפק בתיק איכות הסביבה הזוטר, ואחר כך התקשורת, בזמן שעמיתיו במקומות נמוכים יותר משתדרגים למשרדים יוקרתיים. האיומים שלו נשמעו לנתניהו פחות משכנעים מאלה של סילבן שלום או ישראל כץ, עד שארדן נאלץ לממש אותם עם השבעת הממשלה הנוכחית, למשך שבועיים.
פרשת גל הירש היא מבחן ההתבגרות שלו. בוחנים אותו כעת היועץ המשפטי לממשלה, יריבו המרכזי של גל הירש; בוחנים אותו ניצבי המשטרה; בוחן אותו גם נתניהו עצמו, שהתעלם ממנו בעודו מעכב את הרפורמה ברשות השידור, בדממה. את החלק הראשון ארדן עבר בהצלחה: הוא סירב לקבל תכתיב מנתניהו, וקיבל ממנו גיבוי פומבי. אבל המבחן העיקרי הוא ההצלחה במינוי.
נכון לעכשיו, עושה רושם שלשר לבטחון הפנים אין מועמד חלופי להירש. הוא קפץ ראש בלי לדעת אם בבריכה יש מים. מה יעשה אם מועמדות התא"ל תיפסל? מבפנים הוא כבר לא יוכל למנות, אחרי מה שאמר על המשטרה. מבחוץ, ספק אם ימצא משוגע שיסכים. זו הסיבה שהוא נלחם עד הסוף.
ובאשר להירש, ניכר השבוע דמיון מסוים בין בחירת המפכ"ל והבחירות לכנסת. בשני המקרים המועמד המוביל נתפס קצת אטום, מעצבן, עם עבר של כשלונות, לא מעורר התלהבות. אבל מה שהביא לו את התמיכה הציבורית זה הקמפיין הפראי נגדו: מהתקשורת, מהממסד, במקרה הזה גם מהמשטרה. זו הסיבה לתמיכה הסוחפת בהירש בסקרים. לצערו, בניגוד לנתניהו, מי שיכריע את גורלו אינם חמישה מיליון מצביעים, אלא שני אדונים מקשישים, אחד וינשטיין ואחד טירקל.
