הטלפונים התחילו להגיע במוצאי השבת שעברה. נו, אז על מי מדובר? בירר עסקן אחד. אז מה זה, אונס או סתם הטרדה מינית? דחק רכלן מוכר סמס אחר סמס. בעבודה, כמה חבר'ה מדסק החוץ זימנו אותי אחר כבוד לחדרם ודרשו לדעת את כל הפרטים. אפילו עיתונאים, מסתבר, מאמינים לפעמים שהתקשורת מסתירה מהם משהו.
כל זה התחיל מגל שמועות אדיר אחד בינואר, ועוד כמה אדוות-משנה במרץ, אפריל ויוני. כמו (אני מעריך) כל כתבי הכנסת, המפלגות והפלילים, גם אני הרמתי טלפון אחר טלפון לעדים-לכאורה ששמם הוזכר. מכולם שמעתי גיחוך, הכחשה או שניהם גם יחד. גם מערך השמועות התומך התברר כשקרי.
אבל דווקא כשנראה היה שהשיא חלף, ראיין ערוץ עשר את שלום ירושלמי, עיתונאי מוערך. "יש שמועות חמורות על פוליטיקאי בכיר מאוד. אבל כל מי שמנסה לפרסם מושתק", סיפר ירושלמי למצלמה במבט צופן סוד. אחריו פרסם פנטזיונר ידוע, תוצרת חוץ, את החשדות המלאים, בפוסט מפורט, מסמר שיער, עתיר לייקים.
ובכן, לידיעת המסמסים, הרי לכם התשובה המלאה: אין פרשה, לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. ככל הידוע, שום פוליטיקאי ישראלי בכיר לא עשה לאחרונה שום דבר מחריד, בתחום הכספי או המיני. אף עיתונאי לא "הושתק", כי לאף עיתונאי לא היה משהו מבוסס להגיד ב"פרשה". בכלל, המירכאות מהמשפט הקודם יכולות להישמר גם למי שמגדיר את עצמו עיתונאי אינטרנט אבל מקיא אל מרחבי הרשת אוסף של שמועות לא מבוססות, עתירות דמיון מזרחי דווקא מהעיר המערבית שממנה הוא משדר לעולם את הפנטזיות הפרועות שלו.
ירושלמי, כמו עוד כמה מעמיתיו, סובל מפוסט-טראומת קצב. איך כל השנים האלה שמע שמועות וידע ידיעות אבל לא פרסם דבר עד שהפרשה התפוצצה לכולם בפרצוף. ובכן, באופן עקרוני קריאות אשמנו-בגדנו והכאה על החזה אינן פסולות. אבל מה לעשות, ירושלמי מלקה את עצמו לשווא. עיתונאי שאין לו די הוכחות לא צריך לפרסם, ואין זה משנה כלל אם בסופו של דבר מתברר שהיו דברים בגו. על כל עיתונאי שמחזיק בדל מידע ונמנע מלפרסם אותו בזמן, יש עשרות עיתונאים שפרסמו את אותו בדל מידע רק כדי לגלות שמקומו, כמו כל בדל, בפח האשפה של המערכת.
עיתונאים מואשמים תמיד בכך שאינם יודעים להתנצל, אבל בשנים האחרונות התפתחה מחלה חדשה: התנצלות-יתר. ידענו אבל לא פרסמנו, שמענו אבל לא בדקנו, נרדמנו בשמירה, חיפינו על ראשי ממשלה. ובכן, מתנצלים מקצועיים אינם ראויים בהכרח להערכה. בסופו של דבר, חלקם עוד עלולים לשכנע אותנו שהם באמת לא במקצוע הנכון.
ובקיצור: אם למישהו יש מידע על מעשים פליליים חמורים של פוליטיקאי בכיר, יתכבד נא להפעיל את מקורותיו, להצליב ולבדוק, לעמת ולשדר. אם לא, מוטב שלא יוסיף עוד קיסם למדורת השמועות.
בלוייתו של עיתונאי "הארץ" זאב שיף, אמר עליו מישהו שהוא ידע יותר ממה שפרסם. לא בטוח שזו תמיד מחמאה, אבל מחלתה העיקרית של העיתונות הישראלית היא דווקא בצד השני, באלה שבלוייתם יאמרו עליהם שפרסמו יותר ממה שידעו.
