סמוך להקמת הממשלה, לפני שלוש שנים, זימן אליו בנימין נתניהו שני שרים מהשותפות הקואליציוניות הבכירות, אחד מישראל ביתנו ואחד מש"ס. אני יודע שתתקוטטו הרבה, אמר. מריבות על כסף אני יודע לפתור, מריבות על אידיאולוגיה לא.
פסק הדין המונומנטלי של בג"צ מניח לפתחו של נתניהו מריבה גדולה מהסוג שאותו הוא, לדבריו, לא יודע לפתור. שכול ודת, חרדים מול חילונים, מועצת ישראל ביתנו מול מועצת גדולי התורה. וכל זה – ערב שנת בחירות. השילוב בין הנושא לעיתוי נפיץ כמו השילוב בין מנטוס לקולה.
במובנים מסוימים, פסילת חוק טל לא שינתה מהותית את מצבו של נתניהו, אולי אפילו הקלה אותו: כבר לפני חודש, בלחץ ליברמן, הוא הודיע שיגבש חוק חדש. עכשיו הוא יכול להסביר לחרדים שביניש לא הותירה לו ברירה. יהדות התורה וש"ס ינסו להיאחז בניסוח הבג"צי שלפיו אין להאריך את החוק "בנוסחו הנוכחי". הם יפעלו לאשר חוק כמעט-זהה, בתקווה שבעידן גרוניס יזרקו את העותרים מכל המדרגות.
הקביעה שהשתמטות החרדים איננה חוקתית מרחיבה את השבר הסורי-אפריקאי של הממשלה הזו, הלא הוא יחסי דת ומדינה. חלקי הקואליציה השונים חושבים אותו דבר על הפלסטינים, כמעט אותו דבר על הכלכלה, אותו דבר על ציפי לבני. התהום האמיתית הפעורה ביניהם קשורה לנושאי דת ומדינה. בשנה הראשונה לכהונת קואליציה עוד אפשר איכשהו לצלוח משבר כזה, לא בשנה האחרונה.
גם כך, בלי ששמנו לב, חזרו יחסי דת ומדינה בחורף האחרון אל ראש סדר היום הפוליטי: מהדרת נשים, דרך העדפת חרדים בדיור, וכלה בתחבורה הציבורית בשבת, הויכוח התורן של השבוע. פתאום ש"ס שוב מתקוטטת עם לפיד, גם אם זה לפיד חדש, וכולם מנסים לשמור על הקולות החילוניים מזליגה לכיוונו, באמצעות סדר יום אנטי-דתי.
האם גם נתניהו יקפוץ על עגלת סדר היום האזרחי? אם אכן נכונות השמועות שבכוונתו לכונן אחרי הבחירות קואליציה חילונית, הנה לו הזדמנות פז: להביא חוק מהפכני לגיוס החרדים, להקדים את הבחירות ולנהל אותן על הסוגיה הזו. גם ליברמן, שתקף עד היום את הערבים, שינה בחודשים האחרונים כיוון וכעת הוא ממקד את האש הפוליטית שלו בחרדים. השבוע, במחזה שאין דומה לו בעולם המערבי, הגישה סיעתו בג"צ נגד הממשלה שבה היא מכהנת בגלל הקריטריונים לדיור. יפה לראות את האמון המחודש של ישראל ביתנו בבית המשפט העליון.
אפרופו בג"צ, הויכוח הלוהט בחודשים האחרונים על זהות השופטים החדשים נראה תלוש קמעה אחרי קריאת פסק הדין. השופטים הדתיים, עד האחרון שבהם, הצביעו בעד פסילת החוק. הנדל, רובינשטיין ומלצר כתבו את הנוקבים שבמשפטים נגד ההשתמטות החרדית. מאידך, דווקא השופטים אליעזר ריבלין ועדנה ארבל, הנתפסים כחילונים-שמאלנים, התנגדו לפסילת החוק. בעיצומה של סאגת המינויים היה נדמה כאילו מדובר בגיוס קואליציוני, לא בבחירה לכהונת שיפוט. לפחות במובן הזה, פסק הדין של בג"צ מעלה את אמון הציבור בבית המשפט.
האחרון שינעל את הדלת
לו נתניהו היה עוצם את עיניו ביומה הראשון של הקדנציה ופותח אותן עכשיו, הוא לא היה מזהה איש. מלשכתו המקורית שכוננה לפני שנתיים ועשרה חודשים בלבד, לא נותר איש: בדרך נשרו לוי, הרו, חפץ, שמרלינג, ארד, אשל, הנדל ועוד היד נטויה. היחיד שנותר בתפקידו המקורי הוא מזכיר הממשלה צביקה האוזר, אבל לפי התמונות שקלטו המצלמות בפתח ישיבת הממשלה השבוע, גם זה לא יימשך. "תשיג לך מנעול", ציווה נתניהו על האוזר, "לא שמעת אותי?". האוזר ספג. כבר שנים הוא סופג, וסופג, כאילו היה מגבת מטבח. "כל דבר זה המלצות", סינן נתניהו בבוז ואז הטעים שוב את המילה "מנ-עול", כאילו סינן את הגידוף הירושלמי הידוע ולא שם עצם שקשור לפלדלת.
נתניהו אמר מנעול אבל חשב על לוקר. לו יכול, היה מסמן להאוזר את הדרך החוצה, דרך הדלת עם המנעול. והאחרון שייצא, שינעל אחריו בבקשה.
הברזל התכופף
על השטיח האדום בכיכר לייסטר בלונדון לא נצפתה בחודש שעבר מרגרט תאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר לא תצפה בסרט החדש על חייה, "גברת הברזל". גם לו צפתה, ספק אם הייתה מזהה את דמותה-שלה המשוחקת בידי מריל סטריפ. לא בגלל בעיה במשחק של סטריפ, להפך: כלת פרס האוסקר נותנת פה את הופעת חייה. האלצהיימר שפקד את הלורדית הקשישה כבר לא מאפשר לה לצאת מהבית. היא אינה זוכרת עוד שכיהנה אי-פעם בתפקיד ראש ממשלת בריטניה.
הממלכה המאוחדת, לעומת זאת, זוכרת גם זוכרת. חותמה של ראש הממשלה החשובה ביותר בתקופה שאחרי המלחמה מורגש היטב, רבע מאה אחרי התפטרותה. היא האדם שישב הכי הרבה זמן בבית מס' 10 ברחוב דאונינג, וגם זו שעשתה הכי הרבה בכל יום שישבה בו. היא נשאה את שנאת הסוציאליסטים הבריטיים בגאווה כאילו היה מדובר עיטור המלכה. "כל יום הוא יום טוב כי מגי מתקרבת לקבר", נהגו כורי הפחם לשיר במהלך השביתה הארוכה והיקרה בהיסטוריה של התעשייה המודרנית. השיר הזה מתנגן מדי ערב עד היום על בימות לונדון כחלק מהמחזמר "בילי אליוט", אבל הכורים נכנעו מזמן בלי תנאי.
לא רק הם: עשרה טרוריסטים מצפון אירלנד שבתו רעב בבתי הכלא של הוד מלכותה כדי לשפר את תנאיהם, אבל היא לא חתמה איתם על עסקאות טיעון, אפילו לא מצמצה, גם כשמתו בזה אחר זה. כשמזכיר המדינה האמריקני הפציר בה לשאת ולתת עם ארגנטינה שכבשה את איי פוקלנד המרוחקים היא השיבה לו ב"תרצה את התה שלך עם חלב?", ושחררה את האיים בכוח ברוטאלי. היא שרדה ניסיון התנקשות אחד בבית מלון, וראתה מול עיניה את אחד ממקורביה מחוסל בהתנקשות אחרת, אבל סירבה לשאת ולתת עם טרור. אחר כך, התפנתה להודיע שאיגודי העובדים הם טרור מבית, וריסקה אותם בזה אחר זה. הרוסים עקבו אחריה בהשתאות: מבעד למסך הברזל הם הדביקו לה את הכינוי "גברת הברזל".
תאצ'ר קיצצה בבשר החי כאילו אין בחירות, וניצחה בבחירות כאילו לא קיצצה. כיאה לריסון תקציבי, ראש הממשלה התעקשה לשלם את הוצאות מעונה הרשמי, פעם אחת ניכתה ממשכורתה אפילו את עלות קרש הגיהוץ בדאונינג 10.
אומץ פוליטי הוא משהו שזוכה בדרך כלל להוקרה רק בספרי ההיסטוריה, אבל תאצ'ר הוכיחה שהוא משתלם גם בספרי הבוחרים. על אף מדיניותה הימנית-קיצונית, רוב עובדי הצווארון הכחול הצביעו עבורה ולא למפלגת הלייבור. הם לא אהבו אותה במיוחד, אבל העריכו אותה. תאצ'ר שלחה את הלייבור ל-18 שנים ארוכות באופוזיציה של הוד מלכותה. הם חזרו לשלטון רק אחרי ששברו בפראות ימינה וזנחו את רוב עקרונותיהם הסוציאליסטים. מנהיגים בני מזל זוכים לשנות מפלגה אחת, תאצ'ר שינתה שתיים לבלי הכר. פסלה משקיף על חברי הפרלמנט במבואה של אולם המליאה. משום מה הוא דווקא לא עשוי ברזל, אלא ברונזה.
