באחת הסצינות בסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן" מנסה נשיא ארצות הברית, ג'ד ברטלט, לשכנע את בתו זואי שליווי המאבטחים חיוני. "תרחיש האימה שלי הוא שתיחטפי", אומר הנשיא לבת, "מישהו משתלט עליך בבר בוושינגטון, תוך 12 שעות את קשורה לכיסא באוגנדה, ולי יש יממה לאלץ את ישראל לשחרר 460 מחבלים כלואים. אבל אז אומר לי ראש הממשלה הישראלי: 'אני מצטער מאוד כבוד הנשיא, אבל אנחנו לא מנהלים משא ומתן עם חוטפים'".
כזה היה עד לא מזמן דימויה של ישראל בעניין בני ערובה: קשוחה, קשת-עורף, הולכת עד סוף העולם בחילוץ חטופים רק כדי לא לזוז מילימטר במשא ומתן עם חוטפיהם. לכן, כשמקבילו הבשר-ודם של ברטלט, ג'ורג בוש, ביקר בישראל ב-2008, הוא הופתע כשהנשיא, ראש הממשלה ושר הביטחון התחננו בפניו שיפגוש את קרוביו של חייל חטוף – גלעד שליט – כדי לקדם עסקה לשחרורו. בוש סירב בנימוק שמעולם לא נפגש עם משפחות שבויים מצבא ארה"ב. המדיניות האמריקאית אוסרת מתן תמורה כלשהי בעד חטופים ולכן הוא אינו רואה טעם בהגשת כתף נשיאותית מנחמת למשפחותיהם.
יום השנה הרביעי לחטיפתו של שליט מעלה מחשבות על נוהגן של ממשלות ישראל ביחס לחטופים. ספק אם ניתן למצוא, בהיסטוריה הקצרה של ישראל, תפניות מדיניות חדות מאלו שעשתה ביחסה לחטיפות ושבי. פעם שוחררו החטופים במבצעים צבאיים – והיום בעסקאות שבויים. פעם היתה גאווה על כך שלא מדברים עם הטרור, היום מנפנפים ראשי ממשלה במו"מ לשחרור חטופים כדי לשפר את מעמדם בדעת הקהל.
שלל הסברים ניתנו למהפך הזה. הראשון נתלה במסורת היהודית של ערבות הדדית ופדיון שבויים. "ההחלטה על החזרת השבויים היא יהודית מאוד", אמר ראש הממשלה אריאל שרון, ערב עסקה המונית עם חיזבאללה ב-2004. למשמע ההסבר הזה ניתן לחשוב בטעות, שבמבצע אנטבה ושחרור מטוס סבנה בשנות ה-70, רוב אזרחי ישראל השתייכו לכנסייה האנגליקנית. מה גם שסקרי דעת קהל ומשאלים בכנסת מוכיחים בעקביות, שהמגזר בעל שיעור ההתנגדות הגבוה ביותר לעסקאות שבויים המוניות הוא הציבור היהודי-דתי, והתמיכה הגבוהה ביותר נרשמת כבר שנים בקרב ערבים-ישראלים, מגזר שאינו קרוב דווקא לרוח ישראל-סבא.
אחרים מזכירים את גיוס החובה בישראל, שמקיים חוזה קדוש בין המדינה לחייליה. אין דין רב"ט גלעד שליט ממצפה הילה כדין סמל בו בראדל מהיילי, איידהו, שהתגייס מרצונו ונשבה באפגניסטאן. זה הסבר קביל יותר, אבל דומה שאפילו משפטן אקטיביסט לא היה מאתר קשר חוזי שחייב את ישראל, בחורף 2004, לשחרר מאות מחבלים ורוצחים תמורת האזרח אלחנן טננבוים שנחטף במפרץ הפרסי בדרכו לעשות עסקת סמים ענקית, יחד עם גופות שלושה חיילים.
מחיר הפסד
הביטחוניסטים מסבירים שישראל לא שינתה את מדיניותה, אלא המחבלים שינו את שיטותיהם. כשחוטפים התבצרו במטוס "סבנה", בבית ספר במעלות או במלון "סבוי", באירוע מיקוח לזמן קצוב, ישראל יזמה פעולות חילוץ בסיכון גבוה ובמחיר דמים כבד (בסך הכל נהרגו בפעולות כאלה 48 מחלצים וחטופים). ארגוני הטרור הפיקו לקחים והעבירו את החטופים למקומות שמחוץ לטווח הפעולות של סיירת מטכ"ל. אז החלה ישראל לשלם, בנדיבות ובמזומן.
כבר ב-1968 עשתה ישראל עסקה סודית עם חוטפי מטוס "אל על" לאלג'יר, וב-1994, עמוק בתוך עידן עסקאות החילופין ההמוניות, הורה ראש הממשלה אז, יצחק רבין, על מבצע השחרור הקטלני של נחשון וקסמן. לפי הטענה, ישראל מדברת עם החמאס כי היא אינה יכולה לשחרר את שליט במבצע צבאי.
עד שנת 2056, כשייפתחו הפרוטוקולים של ממשלת אולמרט, לא נדע אם נכונה הטענה שלא היתה אופציה צבאית כזו לשחרור שליט. האינסטינקטים אומרים שגם אם היו הזדמנויות, שום ראש ממשלה בעידן הזה לא היה מעז להסתכן בסוף רע לפרשה. ובכל מקרה, התיאוריה הזו אינה מסבירה את הזינוק במחיר ששילמה ישראל תמורת החזרת חייליה וחלליה.
משונה הפער בין השאלה הופכת-הקרביים של שבויים ונעדרים לטרמינולוגיה הקרה של הדיון עליה: החזרת החטופים היא חלק מ"עסקה" והממשלה דנה ב"מחיר" באמצעות "תיווך". המינוחים הכלכליים מזכירים מושג כלכלי אחר, האינפלציה המסחררת במחיר חייהם של ישראלים השבויים בידי ארגוני הטרור. המחיר ששילמה ישראל בעד שחרור עשרות חטופי מטוס באלגי'ר – 24 מחבלים ללא דם על הידיים – בקושי הספיק כעבור ארבעה עשורים לקניית קלטת וידיאו קצרה של חייל חטוף בעזה.
רבין ושמעון פרס שלחו את סיירת מטכ"ל לאנטבה כדי לא לשחרר 55 מחבלים בעד 105 נוסעים; נתניהו מוכן לשחרר אלף מחבלים בעד חייל אחד המוחזק במרחק שעת נסיעה מבאר שבע. המחיר הנדרש היום בעד חייל אחד גבוה פי אלפיים מהמחיר שנדרש באנטבה, ופי עשרה משנדרש לפני עשור.
הזדמנות פז מדינית
לא רק היחס המספרי, גם העקרונות שראשי ממשלה התהדרו בהם נשחקו עם השנים (ראו רשימה בעמוד זה): תחילה הסירוב הרשמי לנהל מו"מ (1979), אחר כך הדרישה ליחס סביר בין מספר המשוחררים בכל צד (1983) והטאבו על שחרור רוצחים (1985), וממש לאחרונה שבירה סופית של עקרון החיים-תמורת-חיים, מתים-תמורת-מתים (2008).
הסיבה לכך נעוצה אולי במקום שלא פופולרי לדבר עליו בהקשר הממלכתי והמלכד לכאורה של שחרור שבויים: השינויים שחלו בהשקפות הפוליטיות של מקבלי ההחלטות. ממשלות גולדה מאיר ורבין, ובמידה פחותה גם זו של מנחם בגין, לא הכירו בלגיטימיות של הדרישות הפלסטיניות להגדרה עצמית ולמדינה בקווי 1967. בפרפראזה על האמרה המפורסמת, חטיפות הן המשך המשא-ומתן באמצעים אחרים. לא רציתם לדבר אתנו על גבולות, אמרו ראשי הפתח לישראלים בשנות ה-70, נכפה עליכם לדבר על גורל ילדיכם החטופים. המנהיגים הבינו את המשמעות הדבר וסירבו בדרך כלל לנהל מו"מ. הציבור, הנצי ברובו, גיבה את ההחלטה גם כשהמחיר היה מרחץ דמים מזעזע, כמו טבח התלמידים במעלות.
אבל בהדרגה הכירו הציבור הישראלי ומנהיגיו בלגיטימיות של הדרישות הפלסטיניות. חוטפי המטוסים משנות ה-70 חזרו לנהל מו"מ עם ישראלים, הפעם סביב שולחנות באוסלו, על גבולות והתנחלויות. הנכונות לשלם מחיר צבאי גבוה במבצעים, או לשאת את המעמסה הרגשית של ישראלים בשבי בשם עיקרון שאיננו קיים עוד, נעלמה. החטיפות של העשורים האחרונים זימנו לארגוני הטרור החדשים פרטנרים ישראלים נוחים הרבה יותר, וציבור ישראלי שעוסק כמעט באובססיביות בשבוייו ודורש לשחררם "בכל מחיר".
ממשלות ישראל האחרונות מוכנות לנהל מו"מ עם ארגוני חוטפים פלסטיניים יותר מאשר לנהל מו"מ מדיני עם הרשות הפלסטינית. שחרור שבויים, שנתפש בעבר כמעמסה בלתי נסבלת על עקרונות היסוד של ישראל, מוצג היום כמעט כהזדמנות פז מדינית. יש, למשל, מי שמצדדים במימוש עסקת שליט כי היא תירוץ מצוין לשחרר מהכלא את מרוואן ברגותי, פרטנר פלסטיני פוטנציאלי.
בעשור שחלף אישרו ממשלות ישראל שתי עסקאות שבויים – טננבוים, סואעד, אביטן ואברהם וגולדווסר-רגב – ודנו ממושכות בעסקת שליט. בשרים התומכים בעיקרון המשולש של מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ופינוי התנחלויות, עומד שיעור התמיכה בעסקאות על 85%. השרים הנציים יותר, שמתנגדים לעקרונות אלה, התנגדו לעסקאות ב-52% מהמקרים. פער דומה, אך פחות מובהק, נמצא לפי סקרי דעת קהל גם בציבור הכללי.
במלים אחרות, אם ממשלת ישראל היתה מורכבת ורק משרים שטוענים שאין עם פלסטיני, קרוב לוודאי שחלק מעסקאות השבויים האחרונות לא היו יוצאות לפועל. יש גם חריגים, כמובן. אהוד אולמרט, למשל, נהג לפתוח את דיוניו הסודיים על עסקת שליט עם ציפי לבני ואהוד ברק במשפט הקבוע: "נו, אז נכנעים לטרור?"
מרגע שמקבלי ההחלטות הסכימו לדון עם החוטפים, שאלת המחיר כבר לא היתה בעיה. לישראל יש היסטוריה ארוכה של תשלום מחיר לא מידתי בעד שבויים וגופות, אם בצד השני יש ישות שישראל מכירה בקיומה וחותרת להסכמים אתה. אחרי מבצע קדש ב-1956 שוחררו 5,500 חיילים מצרים בעד ארבעה קצינים ישראלים. מחירים דומים שולמו אחרי רוב המלחמות, לירדן ולסוריה. עסקת שליט אינה מגיעה לממדים האלה, אף שהיא מתקרבת אליהם, בפתח השנה החמישית לשביו. מעניין שזה קורה שנה אחרי שראש הממשלה המכהן הודיע על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית.
זואי ברטלט יכולה היתה לומר לאביה, הנשיא הטלוויזיוני, שלא ידאג. אם ראש הממשלה הישראלי שייך לאגף היוני היא יכולה להמשיך לבלות בוושינגטון בלי הבחורים החמושים מהשירות החשאי. יש סיכוי טוב שהישראלי ישחרר את האסירים הנחוצים כדי להבטיח את שובה.
הכותב הוא עיתונאי בחדשות ערוץ 2. מאמר זה מבוסס על עבודת המאסטר שלו ביוניברסיטי קולג' בלונדון
עסקה או מבצע חילוץ? ישראל הגיבה לאורך השנים בדרכים שונות לחטיפה או שבי של אזרחיה וחייליה בידי ארגוני טרור
פעולה צבאית
מאי 1972 מחבלים מ"ספטמבר השחור" חוטפים מטוס "סבנה" ובו מאה נוסעים, ותובעים שחרור 315 אסירים. צה"ל משתלט על המטוס בנמל התעופה בלוד
ספטמבר 1972 הממשלה מסרבת לשאת ולתת עם מחבלי "ספטמבר השחור" שחטפו 11 אתלטים ישראלים באולימפיאדת מינכן, ותבעו שחרור 232 מחבריהם. הספורטאים נרצחו בפעולת חילוץ כושלת
דצמבר 1972 מחבלים מ"ספטמבר השחור" משתלטים על שגרירות ישראל בבנגקוק ודורשים שחרור אסירים בישראל. הממשלה מסרבת לקיים מו"מ; הטרוריסטים עוזבים אחרי יממה
מאי 1974 טבח מעלות: מחבלי אש"ף משתלטים על בית ספר בצפון ותובעים שחרור 20 אסירים; הממשלה מסכימה לתנאים, אך יוזמת בפועל פעולת חילוץ
מארס 1975 מחבלים מפתח לוקחים 13 בני ערובה במלון "סבוי" בתל אביב ודורשים לשחרר עשרה אסירים. צה"ל משתלט על המלון בפעולה צבאית
יולי 1976 מבצע אנטבה: מחבלים פלסטינים וגרמנים חוטפים מטוס "אייר פראנס" לאוגנדה ותובעים שחרור 55 מחבריהם. ישראל ניהלה מו"מ אך לבסוף פעלה צבאית
אוקטובר 1994 מחבלים מהחמאס חוטפים את החייל נחשון וקסמן ומאיימים להורגו אם ישראל לא תשחרר מאות אסירים. הממשלה מסרבת לקיים מו"מ; וקסמן נהרג בפעולת חילוץ
משא ומתן או עסקת שבויים
יולי 1968 ישראל מסרבת לקיים מו"מ עם חוטפיו הפלסטינים של מטוס "אל על" שהונחת באלג'יריה. לאחר מגעים עם אלג'יריה, שוחררו מהכלא 24 מחבלים כ"מחווה הומניטרית" לממשלתה
מארס 1979 עסקת שבויים ראשונה, בעקבות מבצע ליטני בלבנון. ישראל משחררת 76 מחבלים תמורת חייל צה"ל שנשבה
נובמבר 1983 פתח משחרר שישה חיילים ששבה במלחמת לבנון וישראל משחררת בתמורה יותר מ-4,700 אסירים, רובם פלסטינים
מאי 1985 עסקת ג'יבריל: משוחררים כ-1,200 אסירים פלסטינים, בהם רוצחים, תמורת שלושה חיילים ישראלים
יולי 1996 חיזבאללה מחזיר שתי גופות חיילים ישראלים, יוסף פינק ורחמים אלשיך, תמורת שחרור 40 ממחבליו והחזרת יותר ממאה גופות
יוני 1998 ישראל מעבירה לחיזבאללה 40 אסירים ו-60 גופות, תמורת גופת לוחם השייטת איתמר איליה
ינואר 2004 ישראל מקבלת מחיזבאללה את האזרח אלחנן טננבוים וגופות שלושה חיילים שנהרגו בהר דב, ומשחררת בתמורה יותר מ-400 אסירים פלסטינים ולבנונים
יולי 2008 חיזבאללה מחזיר לישראל את גופות החיילים אודי גולדווסר ואלדד רגב, תמורת חמישה אסירים, ובהם סמיר קונטאר
(פורסם ב"הארץ")
