הקרשנדו המרהיב שבו הסתיימה אתמול עונת החיזורים של בחירות 2013 מתמצת היטב את הסיפור כולו: במסווה של אידיאולוגיה ועקרונות התנהל כאן משחק כיסאות, לפעמים מביך ולפעמים מביש. לפעמים מצחיק. היה זה בזאר ביזארי, שכל קשר בינו לבין שדרות רוטשילד, שטחי E1 או בית המשפט העליון מקרי בהחלט.
במסיבת העיתונאים עם ציפי לבני הסביר אתמול עמיר פרץ שעריקתו לא נובעת חלילה מעלבון, ואז הוסיף שההחלטה לפרוש גמלה בלבו אחרי שיו"ר העבודה שלי יחימוביץ' ביטלה פגישה איתו. הוא טען שפרש כי יחימוביץ' לא הסכימה להצהיר שתישאר באופוזיציה, אבל אפילו במסיבת העיתונאים איתו לבני התחמקה מלצאת בהצהרה דומה. הוא דרש שבועות להניף את הדגל המדיני והחברתי גם יחד, ואז התחבר לקפיטליסטים לבני ומאיר שטרית, שהצביעו בעד כל גזרותיו הכלכליות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
רבים תהו על מה בעצם מתקיימות הבחירות: על הנושא הביטחוני-מדיני, או אולי על הנושא החברתי? התשובה ניתנה השבוע. הנושא המוביל שעל סדר היום הוא המרדף אחר מקום ריאלי. כל היתר הם רק איפור וקישוטים.
בפתח מערכת הבחירות דיברו על משחק פוליטי חדש לחלוטין, על שיח כלכלי, על משאל עם בעד נתניהו או נגדו. זה נגמר בסוף במסע שופינג מטורף של אנשים ערכיים בעיני עצמם בין כל מפלגה שתסכים להעניק להם מקום ריאלי, בחבירה של אנשים שכל קשר אידיאולוגי ביניהם מקרי בהחלט, בשבירת כל הגבולות האתיים של עיתונאים ובירידת ערך המילה של פוליטיקאים לרמת אג"ח זבל.
פרץ ועמרם מצנע חתמו לפני שנה בלבד על התחייבות להישאר ב'עבודה' גם אם יפסידו בבחירות המקדימות. מצנע הסביר: "טוב, זה היה כבר לפני שנה"; פרץ אמר: "מה שחשוב זו טובת המדינה. מה אתם מתעקשים על פורמליסטיקה?"
מעל כולם מתנוססות שתי רשימות אחיות: 'קדימה' ז"ל, ו'התנועה' תבדל"א. מפלגת מופז סיפקה עריקים לארבע (!) רשימות שונות. לבני פלרטטה עם בן-דרור ימיני, מראשי המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, ועם דן מרידור, מכנופיית שלטון החוק; עם מצנע מ'יוזמת ז'נבה'; עם אלעזר שטרן שסגר פעם את 'במחנה' בגלל ראיון עם חייל הומוסקסואל כאיש ברשימתה של מי שנהנתה ממנדט של הקהילה הגאה. ברגע האחרון שטרן קפץ על הקרון והצטרף תמורת חופש הצבעה בנושא המדיני. זה מזכיר קצת את מה שאמר יוסף בורג המנוח לבנו אברום כשהצטרף ל'עבודה': "כיפתך קטנה מכדי לכסות את ערוותה של המפלגה הזו".
עונת המלפפונים
טריקת דלתות ועדת הבחירות המרכזית, אמש בעשר בערב, סימנה את תום עידן השאלות הגדולות של בחירות 2013. בקצרה, אלה הפתרונות הזוכים: אהוד אולמרט בחוץ, ציפי בפנים, אריה דרעי חזר, משה כחלון פרש, אביגדור ליברמן מתאחד, 'קדימה' נופלת, נפתלי בנט זוכה ואין איחוד בשמאל. ועוד חידה אחת, המשמעותית מכולן, הגיעה אל פתרונה: עם ארבעים מנדטים בסקרים, אין כוח בעולם הפוליטי שיכול לאיים על כהונתו השלישית במספר של נתניהו בראשות הממשלה.
ששת השבועות שנותרו עד 22 בינואר אמורים להיות המחצית המשעממת של מערכת הבחירות: אחרי ייסוד של שלוש מפלגות, חמישים (!) כוכבים חדשים, איחוד רשימות והחלפה של שני מנהיגים, למה כבר אפשר לצפות? לעקוב במתח מה תהיה סיסמת הבחירות של הליכוד? להמתין לסרטון האינטרנט של יחימוביץ'?
חלק מהתחושה הזו נעוץ בסקר שפורסם שלשום בערוץ 10. מילא ההובלה האדירה של הימין, אבל מה שמסתמן כתופעה של הבחירות האלה הוא שאין כמעט מצביעים שמתלבטים בין שני הגושים, רק בתוכם. יש שמונה מנדטים שמתלבטים בין הליכוד, ש"ס ו'הבית היהודי'. יש 12 מנדטים שיושבים על הגדר בגוש השמאל. 45 הימים שנותרו יתמקדו בשאלה מי ייכנס לכנסת: יואל חסון או יוסי יונה? יואל רזבוזוב או שלמה מולה? מוטי יוגב או שוקי אוחנה?
זה מעניין במיוחד ביחס לגוש המרכז-שמאל. כאן מדובר בשאלה של חיים או מוות (או גסיסה מכוערת) עבור שתי דמויות: לבני ולפיד. מפלגותיהם החדשות, רק זה מקרוב באו, חשופות יותר לכל שינוי מזג אוויר. המצביעים עשויים לנטוש בהחלטה של הרגע האחרון ולהותיר להם 3-4 מנדטים, אולי אפילו פחות. החבירה של לבני למצנע ופרץ מאותתת שהיא תלך חזק על קולות השמאל. הקרב נגד נתניהו ננטש.
במצב כזה, מגוחך להיזכר שמערכת הבחירות הזו החלה, לפני חודשיים, בקריאה שלא חשוב מה – הכי חשוב בסוף להילחם בנתניהו. בסוף הם יילחמו להם להילחם זה בזה.
המתקפות על ה'ליכוד-ביתנו' יפנו חיש קל את מקומם למלחמת בוץ משולשת, ואולי אפילו מרובעת. קדימון לכך ניתן השבוע: יחימוביץ' כינתה את לבני "מנהיגת פליטים", לבני את יחימוביץ' "מנהיגה אדומה". לפיד אמר ששתיהן לא השכילו להתגבר על האגו, מופז הטיח בלבני שהיא גנבת כספים, וגלאון סיכמה שכולם יֵשבו בממשלת נתניהו.
הנשיא שמעון פרס אמר פעם שאין דבר כזה אופוזיציה לוחמת, יש רק אופוזיציה שלוחמת בעצמה.
תיאום כוונת
בזמן שיריביו נלחמים זה בזה, נתניהו מתכוון למקד את תשומת הלב בדמות אחת: נפתלי בנט. מפתיע לגלות כמה אנרגיות ותשומת לב משקיעים ראש הממשלה, רעייתו ושר החוץ ביו"ר 'הבית היהודי'. שני הסקרים האחרונים שפורסמו מעניקים למפלגה הדתית-לאומית 11 מושבים ואת תואר המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, כוח שבו לא החזיקה מזה שלושים שנה.
מסע הבחירות של בנט יתמקד, בין היתר, בשאלת היום שאחרי. מי יֵשב בקואליציית נתניהו: 'הבית היהודי' או 'התנועה'? נפתלי בנט או אשתו של נפתלי שפיצר?
מסע הבחירות של ה'ליכוד-ביתנו' ידגיש את הצורך במפלגה אחת גדולה, וירמוז שבנט עשוי למצוא את עצמו מחוץ לממשלה ולכן אין סיבה לבזבז עליו קולות. תותח ההסברה האימתני של ביברמן, מחומש בכמויות אדירות של כסף וזמן שידור, מכוון עכשיו על בנט. במלחמה זה מפחיד, בפוליטיקה זה סימן שאתה במגרש של הגדולים.
ברוך דיין האמת
'קדימה' נפחה השבוע את נשמתה, והיא בת שבע בלבד. "התנועה שהקמנו תשרת את עם ישראל עוד שנים רבות", הבטיח אריאל שרון על ערש לידתה, כשהיא מוקפת במצלמות ועסקנים.
השבוע איש לא טרח לארוב מחוץ לדלת הסגורה שבו הרכיבה הוועדה המסדרת את רשימת המפלגה. כבר לא נשאר את מי לסדר. אחד-אחד ובאין רואים פרשו הח"כים אחרי שהבינו שבכנסת הבאה לא ימצאו להם מקום ריאלי. ראשונה פרשה דליה איציק: "חבל שהיה פה כל כך הרבה אגו", סיכמה את הרפתקת קדימה, ואולי באופן פרוידיאני גם את הקריירה שלה עצמה.
מותה של 'קדימה' היה כתוב על הקיר מאז השבץ של שרון. היא הייתה ונותרה מפלגה של איש אחד – לא של כוורת, לא של שמות ולא של עקרונות. בדיעבד, מה שמפתיע הוא שהצליחה להחזיק מעמד זמן כה רב. עלייתה לשלטון מאפס הייתה חסרת תקדים, אבל לקריסתה של מפלגת האווירה הזו דווקא יש בלי סוף תקדימים.
