טעות קלה נפלה באתרי האינטרנט עם פרסום הידיעה על הסכם לחלוקת ההנהגה בש"ס. הכותרות בישרו על "סוף המלחמה בש"ס", אבל בעצם היא רק החלה. הפתרון של חלוקת ההנהגה וביטול היו"ר תואר כהכרעה לילית דרמטית, אבל הוא לא. כבר לפני שבועיים נכתב פה: "דרעי יצטרך לקבל הכרעה של להיות או לחדול. אל תתפלאו אם בסוף הוא יבלע את הגלולה המרה מכל ויסכים לחזור לכנסת מהמקום השלישי בש"ס, מתחת לשנוא נפשו אלי ישי". בסוף, הוא קיבל את המקום השני. שיחק אותה.
דרעי הצליח שוב להתנהל היטב עם קלפים חלשים. האיום של הקמת מפלגה חדשה התברר כשקרי, גם ההבטחות לים של מנדטים לא הוכחו בינתיים. דווקא בגלל זה, ההישג של דרעי מתעצם.
אין לטעות: ישי הפסיד את המשחק כבר ביום ראשון, כאשר הרב עובדיה החליט להחזיר את דרעי לרשימה. ההישג שלו, דחיקת דרעי למקום השני, הוא לכל היותר גול ניחומים. החיוכים של ישי במסיבת העיתונאים המשולשת מתחת לפרוכת בבית הרב. נוכחותו של דרעי, חצי מטר ממנו, מעבירה בו צמרמורת של אימה. גם ב-1984 היה לש"ס מנהיג, הרב פרץ, וגם אז דרעי שובץ במקום נמוך. זה לא הפריע לו לחסל את פרץ פוליטית. זה לא אמור להפריע לו גם הפעם.
קבלת מטה יום הבחירות היא מבחינת דרעי סיכון גדול והזדמנות אדירה: בבחירות הקרובות הוא יתמודד מול ישי, ומול עצמו. אם ש"ס תקבל 11-12 מנדטים, כפי שקיבלה תחת אלי ישי, מעמדו ייפגע. יוכח רטרואקטיבית ש-17 המנדטים שהשיגה ש"ס ב-1999 לא היו פרי מנהיגותו של דרעי אלא בסך הכל תוצאה של שיטת שני הפתקים. אם יקבל שלושה-עשר, ארבעה-עשר, חמישה-עשר מנדטים, התוספת הנדיבה תיזקף כולה לזכותו, והנהגת המפלגה תיפול לידיו בלי מאבק.
ימין ושמאל
ההנחה שעם דרעי יש בכל זאת אפשרות להעברת מנדטים לשמאל נשענת על שתי עובדות: ראשית, ישי היה איש ימין ודרעי איש שמאל. ישי הזיל דמעות בבתי הכנסת המפונים של גוש קטיף, דרעי מקדם פתרון שתי מדינות. שנית, המעגלים החברתיים: החברים של ישי חרדים. כל כבודו פנימה. אין לו מהלכים יוצאי דופן מחוץ לבית הרב. כל מי שהוא פוגש בבוקר הוא חרדי, ספרדי וימני. דרעי, לעומתו, מסתובב שנים בחוגי רמון-שלאף-אולמרט. רוב חבריו שמאלנים, אשכנזים וחילונים.
ובכל זאת, ההיסטוריה מוכיחה שלא כדאי לשמאל לסמוך על דרעי. סקרי עומק מוכיחים כבר שנים שדווקא ש"ס – לא הליכוד, ואפילו לא האיחוד הלאומי – היא המפלגה עם הציבור הימני ביותר בארץ. אין אפשרות אמיתית לקחת שלוש-מאות אלף קולות כאלה ולערוק איתם למחנה השמאל. לא מאמינים? תשאלו את שמעון פרס. בעיצומם של ימי התרגיל המסריח, ב-1990, הבהיר לו דרעי שש"ס תוכל להפיל את ממשלת שמיר, אבל לא לתמוך בממשלת המערך. פרס היה אופטימי יותר מדי, והשאר היסטוריה. השותפות בממשלת רבין, שנתיים אחר-כך, סוכמה רק לאחר שגוש השמאל השיג רוב חוסם גם בלי ש"ס.
אם כבר, צפו להודעה מפתיעה בקרוב: ש"ס על שלושת ראשיה תודיע בקרוב מאוד, מראש, כי לאחר הבחירות תמליץ על בנימין נתניהו לראשות הממשלה. המטרה תהיה לשדר לבוחרים שנתניהו כבר ניצח, עכשיו צריך לחזק את האגף החברתי-ספרדי בממשלתו. בבחירות האלה נתניהו יצטרך להתמודד לא מול השמצות פרועות מהמחנה, אלא דווקא מול חיבוקי דוב כאלה שנועדו לגזול מנדטים מהליכוד. כמו באמירה ש"סניקית ישנה, דרעי-ישי-אטיאס יחבקו את נתניהו, עד שישמעו את הקנאק.
לימין שור
הנה צרור עובדות מסקרן: יאיר לפיד יחשוף בשבוע הבא את המצע המדיני של מפלגתו דווקא באריאל, משל היה אביגדור ליברמן. שלי יחימוביץ' חזרה וקראה השבוע למצביעים לשכוח מהמחנות של ימין ושמאל, והפצירה בתומכי הבית היהודי לבוא אליה. קדימה תקפה את נתניהו על נכונותו למסור את הגולן ב-2011 ואמרה כי מדובר בהפקרת נכס אסטרטגי. בליכוד נכנע השבוע בנימין נתניהו והודיע על אימוץ חלקים נרחבים מדו"ח אדמונד לוי. פעם, בזמן בחירות היו הולכים למרכז, היום הולכים ימינה.
השעיטה הגדולה לכיוון הלאומי נובעת משילוב של הדמוגרפיה והאביב הערבי. שתיהן גם יחד מלמדות, בכל סקר, שהרוב לעמדות הניציות רק מתחזק והולך. לא במקרה שתי המפלגות היחידות ששורדות לפי שעה בגוש המרכז-שמאל מתמקדות בנושאים חברתיים-כלכליים. לא במקרה, בכל המפלגות היהודיות, לבד ממרצ, ישובצו בבחירות הקרובות מועמדים דתיים: חילי טרופר בעבודה, שי פירון ועליזה לביא ב"יש עתיד", והמוני הדתיים-לאומיים בליכוד ובישראל ביתנו. לא בטוח שזו רשימה סופית.
וחוזר חלילה
פרישתו של משה כחלון, החדשה המדהימה של תחילת השבוע, היא כבר היסטוריה מובנת מאליה בסופו. אבל רגע לפני שהשם כחלון מאופסן במדף לשנים ארוכות, כדי ללמוד ממנו לקח חשוב. במשך שנים פעלה המערכת הפוליטית לפי חוק היסוד של אריאל שרון בשנותיו הארוכות באופוזיציה: פוליטיקה היא גלגל, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. הכי חשוב, להישאר על הגלגל.
שרון עצמו היה ההוכחה המושלמת לנכונות האמרה הזו: רק בזכות ההישארות על הגלגל הוא היה שם לקטוף את ראשות הממשלה כשנתניהו פרש, ברק הובס. נתניהו נהג ככחלון, ושמע על המהפך ברדיו. אבל גם חוק היסוד הזה משתנה בימים אלה, לטובת אחד חדש: בפוליטיקה הישראלית, הכי חשוב זה קאמבק. ברגע שפרשת, אתה משודרג אוטומטית.
הנה סיכום השבוע: אריה דרעי, שלא היה על הגלגל 13 שנה, חזר בסערה לצמרת. אולמרט, שירד מהגלגל היישר לספסל הנאשמים, נשקל ברצינות כמועמד לראשות ממשלה. ציפי לבני שהייתה רק לפני חצי שנה פוליטיקאית גמורה הפכה בזכות פרישתה מועמדת אהובה שמתחננים בפניה לחזור. משה כחלון רק הודיע על עזיבה וכבר מנתחים ברצינות את התמודדותו העתידית על ראשות הליכוד. לא רחוק היום שבו פרישה תהיה תנאי הכרחי לראשות ממשלה. "פרשת פעם?" ישאלו את המועמד, כמו ששואלים היום מה הדרגה שלו בצבא.
ובכל זאת, עדיין לא מומלץ לבכירי הליכוד לדהור אל יו"ר הכנסת כשמכתב התפטרות בידיהם. לא מעט פעילי ליכוד מסתובבים מאז תחילת השבוע עם בטן מלאה על כחלון. הם שמו בו את מבטחם, כרתו איתו בריתות והוא עזב אותם. אם הליכוד יסיים את הבחירות בצליעה, כולם יזכרו איפה הוא התחיל לגרור רגליים.
