אלה העובדות האכזריות שנמצאות על שולחנו של ראש הממשלה: לפי ההערכות, מהלך קרקעי יעלה בחייהם של 100-200 חיילי צה"ל; הימנעות מכיבוש כזה תוביל בוודאות למבצע נוסף בתוך כשנה, בתנאים פוליטיים וציבוריים נוחים פחות. מחיאות הכפיים מימין במקרה של הרחבת המבצע יגוועו ברגע שהוא חלילה יסתבך על הקרקע; התמיכה בסקרים תתפוגג אם לא תהיה הרחבה כזו. כמעט בלתי אפשרי לצאת למהלך היסטורי כשצה"ל לא מתלהב ממנו, בלשון המעטה. בלתי אפשרי להשלים מבצע כשכל תושבי ישראל נמצאים בקו הרקטות של חמאס.
חבר ועדת משנה חשאית בכנסת שיצא השבוע מדיון עם רה"מ בנימין נתניהו היה מוטרד: "אתה חש את המבוכה, לא יודעים שם לאן ללכת, לא יודעים מה ההישג הנדרש".
נתניהו הוא לא ראש ממשלה של מהלכים דרמטיים. הוא מעולם לא עזב את מפלגתו, מעולם לא דהר למבצעים צבאיים. יש ראשי ממשלה שהתגאו ברעש שעשו, ונתניהו תמיד נופף דווקא בשקט ששורר. הוא מחזיק בסקפטיות בסיסית, ארוכת שנים, כלפי ביצועיו של צה"ל. שר בכיר אומר שהאמון העיקרי של הקבינט נתון למוסד, לחיל האוויר וליחידות המיוחדות – לא לצבא הירוק הרגיל. כשזו האווירה, אפשר להבין את ההיסוס מיציאה למהלך אלים, ממושך ונרחב.
לא חייבים להסכים עם עמדתו של נתניהו כדי להעריך אותה על היעדר חישובים אישיים. בפעם השנייה בתוך שנתיים הוא צועד בדעה צלולה אל סיום מבצע באופן שגורם לו נזק פוליטי של ממש. 48 אלף מילואמיניקים מאוכזבים יחזרו מעוד הקפצת שווא ממושכת מול שערי עזה כדי להצביע לנפתלי בנט או למפלגת המחאה התורנית. מי ששוחח השבוע עם ראש הממשלה התרשם שהוא מודע עד כאב למצבו: בבחירות אחרי 'עופרת יצוקה' תושבי הדרום המופגז נהרו בהמוניהם לליכוד. בבחירות שאחרי 'עמוד ענן' הליכוד עדיין זכה בדרום, אבל באחוזי הצבעה פחותים. אם לא יחול שינוי מבצעי של ממש, בבחירות לאחר 'צוק איתן' האדישות תגבר והניכור למפלגת השלטון יגדל.
גם באיום הפוליטי שהתפתח מבית נתניהו נגרר ולא יזם, הגיב מעט מדי ומאוחר מדי. הוא החשה בקיץ האחרון למתקפות של ישראל כץ בעניין שחרור מחבלים, והזמין התבטאויות בוטות של דני דנון ומירי רגב; הוא לא מימש איום פיטורין של אותו דנון, והביא על עצמו מתקפות בוטות יותר ויותר מלשכת סגן שר הביטחון; נתניהו לא העז להגיב פוליטית כשבנט עשה עליו סיבוב אחר סיבוב, ובכך המיט על ראשו את המתקפה הרב-שלבית של אביגדור ליברמן השבוע.
הדי הארטילריה בדרום לא הצליחו להחריש את קולות הירי הדו-צדדי בכנסת. תקציר אירועי השבוע האחרון: הליכוד חבר בוועדת הכנסת לחרדים כדי לנסות ולהפיל הצעת חוק של יש עתיד; יו"ר ועדת החוץ והביטחון זאב אלקין לעג לשר האוצר, שנעדר מדיון על השלכות המבצע בעזה, על ידי הצבת כיסא ריק שאליו הוא מפנה שאלות; ועדת השרים לחקיקה נקרעת בין ליברמן לנתניהו בהצעת חוק שנועדה להרחיב את סמכויות משרד החוץ על חשבון משרד ראש הממשלה. "למה שנתניהו וליברמן לא ידברו ביניהם על ההצעה?" סנט השר גדעון סער ביועצת הפרלמנטרית של ראש הממשלה, שלא הגיבה לדברים. בתחילת כנס הקיץ זו הייתה השערה, בסיומו זו כבר הנחת עבודה: כיסאו של נתניהו מתנדנד.
החליפה של האיומים
שר מהליכוד יצא יום אחד מהכנסת בחום הכבד של קיץ 2004 בדרכו אל חתונה של חבר מרכז. הסלולרי לכוד בין האוזן לכתף, בעוד שהוא נאבק לקשור עניבה. "פעילי הליכוד רוצים את נבחריהם עממיים", העירו לו, והוא השיב: "לא נכון, הם דווקא רוצים שתכבד אותם".
זה הלקח שחברי הכנסת מירי רגב וסגן השר דני דנון לא למדו. ההיסטוריה מלמדת שבמפלגה רוצים שחברי הכנסת יתנהגו כמו חברי כנסת – לא כמו פעילי שטח. הם רוצים חליפות, ולא חליפות של איומים. סגן השר דנון יכול לגרוף עשרות אלפי לייקים על סטטוס הפיטורים שלו, ומירי רגב קורעת את הרשתות , החברתיות עם ה"תרימו את ג'מאל זחאלקה על כיסא כמו ביום הולדת", אבל זה לא יביא אותם רחוק באמת, לא יותר משר זוטר.
הנה עובדה: מירי רגב הייתה חברת הכנסת הבולטת ביותר ציבורית. זה לא הביא אותה מעבר למקום ה-14 ברשימה, ולא יותר מאשר לראשות ועדת הפנים. התבטאויות ה"כפיים" והנפת הדגל אולי העלו אותה קומה תקשורתית, אבל בנו מעל הקומה הזו תקרת זכוכית פוליטית. אותו הדבר נכון לגבי דנון. 13 מורדים התייצבו מול אריאל שרון בקרב על ההתנתקות. הם זכו לפרופיל תקשורתי חסר תקדים, אך 11 מהם סולקו מרשימת המפלגה ב-2006. שני השורדים היחידים היו גלעד ארדן ומשה כחלון, בעלי סגנון ההתבטאות המתון.
יותר משהן ניסיון התאבדות מתמשך, המתקפות מבית על נתניהו מלמדות משהו על המצב הנפשי של הליכוד. דור שלם רואה את עצמו כדור פוליטי אבוד. סער, ארדן וכץ כלואים בתיקים בינוניים במקום להתמודד על הנהגת המפלגה. יריב לוין, דנון ורגב לכודים בתפקידים זוטרים במקום להשתדרג לממשלה. עוד קדנציה של נתניהו, והם יהפכו לגרסה הימנית של השמינייה המפורסמת ממפלגת העבודה – זו שצפו לה גדולות אבל קמלה בגלל השלטון הממושך של רבין-פרס. גם ליד נתניהו לא צומח דשא. מה הפלא שחלק מחבריו לא מתאפקים ומנסים לקום על הגנן?
ישראל מחר
הנשק האסטרטגי האמיתי שממנו חושש בנימין נתניהו לא יופעל הקיץ: ביום ראשון הקרוב תתכנס ועדת השרים לחקיקה, בפעם האחרונה במושב הכנסת הנוכחי. על סדר יומה לא הונחה הצעת החוק שנועדה למנוע את הפצת ישראל היום בחינם. קרב העיתונים הגדול ימתין לחורף.
לא הייתה עוד הצעת חוק שהעסיקה את ראש הממשלה כמו זו: מכבש לחצים על שרים (שנתקל כמובן במכבש לחצים נגדי) כמו ארדן, סער ושמיר, שיחות טלפון לחברי כנסת ועיסוק בלתי פוסק בסוגיית הדרך היעילה למסמס את החוק, אם איכשהו הוא יעבור בממשלה.
לא ברור אם אלה מהלכי נתניהו או שיקולים טקטיים, אבל ח"כ איתן כבל, יוזם החוק, החליט לא להביאו להצבעה עד לכנס החורף באוקטובר. לאור התמיכה הנלהבת בחוק מצד בכירי הקואליציה בנט, איילת שקד, יאיר לפיד, ציפי לבני וליברמן, כדאי להזכיר שוב למה הזמן חשוב כאן: מלחמת העיתונים הזו היא סכנה ברורה ומיידית לשלום הממשלה.
