אנשים שהסתובבו השבוע בחוגי יש עתיד דיווחו על תחילתה של פאניקה ממחאת המילקי בברלין. לכאורה, הלחץ מיותר: הרוב המכריע של הציבור הישראלי סולד מהקריאה לרדת מהארץ, בטח לערים דוברות גרמנית. ההגירה לא התחזקה והעלייה דווקא כן. אבל הלחץ של שר האוצר יאיר לפיד, דווקא אחרי אישור התקציב, מוצדק בהחלט – מי כמוהו מבין את עוצמותיהם של זרמים תת-קרקעיים. מפלגה שנוסדה בגלל גביע קוטג' יכולה בהחלט ליפול בגלל מעדן חלב, והפעם יש עתיד בצד הלא נכון של המחאה.
הדיון בסוגיית ברלין יגווע, כמו שגוועו בזמנו הדיון בשירותה הצבאי של דפני ליף, סוגיית מימון מחאת הקיץ או הסירוב להניף דגלי ישראל בחלק מההפגנות ההן. מה שיישאר הוא הזעם האותנטי, הפטריוטי לגמרי, על יוקר המחיה בארץ. כן, כדאי להתחיל להתרגל: כמו שהיו סבבי לוחמה ב-2009, ב-2012 וב-2014, כך אנחנו צפויים גם לסבבי מחאה ב-2011, ב-2014 – ומי יודע מתי הפעם הבאה בתור?
בדרך כלל נהוג לשאול מה יהיה נושא הבחירות הקרובות – שאלה שלקוחה מהפוליטיקה האמריקנית, בת שתי המפלגות. בחירות בישראל, על שלל מפלגותיה ושבטיה, יכולות להתנהל על כמה וכמה נושאים. רה"מ בנימין נתניהו ימשוך חזק מאוד לסוגיית ההנהגה והביטחון: אם אתם סומכים עליי ולא מתלהבים מאבו-מאזן, תצביעו לי; משה כחלון ילך על כלכלה, נפתלי בנט על ימין חזק; יצחק (בוז'י) הרצוג וזהבה גלאון על חלופה לנתניהו; תסמכו על אביגדור ליברמן שימצא משהו. אבל מה יעשה לפיד? קצת מגוחך לטעון להיותך חלופה לשלטון שבו השתתפת, הכלכלה לא משהו, הטרנדיות ממנו והלאה.
לפיד מאמין שבסוף, בחוסר התלהבות וחשק, הבוחרים יחזרו אליו כדי להחליף את נתניהו. אבל ישנה אפשרות נוספת: יו"ר סיעת יש עתיד, עפר שלח, פרסם השבוע הודעה חריפה, מרירה מאוד, נגד ראש הממשלה ועמדתו המדינית. בגלל השיתוק של נתניהו, חמאס ניצח למעשה במבצע 'צוק איתן', טען שלח. השר יעקב פרי ישמח גם הוא לנטוש במהרה את הממשלה – הוא מיצה את העיסוק במדע וחלל.
האם הקואליציה תוכל לשרוד עוד חורף שבו גם מקפיאים את הבנייה ביהודה ושומרון וגם את המשא ומתן ברמאללה? אורי אריאל מימין ויוני יש עתיד משמאל מאותתים שאם הקואליציה בכל זאת לא תמלא את ימיה בתשע"ה, זו תהיה סיבת המוות.
הפרד ומשול בליכוד
מאז שנתניהו הפציר לפני שנתיים בשריו "תהיו יותר כחלונים", הוא משתדל לקמץ מאוד במחמאות: הקומפלימנט של היום הוא הסיסמה שתשמש את יריבך העתידי מחר. על הרקע הזה, מסקרן במיוחד לשמוע את השבחים שמרעיף ראש הממשלה על ראשו של משה פייגלין. בכל שיחה פרטית, בכל כנס, נתניהו מגדיר לאחרונה את חבר הכנסת הלעומתי "איש מעניין מאוד", "איש רציני", "מלא הפתעות" ועוד. מי היה מאמין: האיש שנתניהו הכריז עליו ג'יהאד, שניסה לשווא לסלק אותו מהליכוד וביתר הצלחה לסלקו מהרשימה לכנסת, הוא עכשיו האיש החביב עליו ביותר. פייגלין מצדו אמר שנתניהו "מנהל היטב את קרב המאסף של הציונות החילונית". אגב, לנתניהו יש חביבה נוספת: ציפי חוטובלי.
אבל בחורף הקרוב נתניהו ופייגלין שוב ימצאו את עצמם ראש בראש – או יותר נכון, ראש בכתף. אין ספק מי ינצח בבחירות על ראשות הליכוד שייערכו בתוך חודש וחצי-חודשיים. המאבק האמיתי מחכה לפניהן ואחריהן: לפניהן, כאשר פייגלין ינסה לדחות את הפריימריס לאביב, כדי להרוויח זמן ותומכים; לאחריהן, כאשר נתניהו יתייצב במרכז הליכוד למאבק מכריע על דמותה של המפלגה. הוא מעוניין לשריין מועמדים מטעמו בכל עשירייה, כמו בנט, ולצמצם את הרשימה הארצית כדי לייצר "הפרד ומשול" בין חברי הסיעה שיתחרו זה בזה. זו הצעה הגיונית למדי, לעומת המצב הקיים שבו לפוליטיקאי החזק בישראל אין כל שליטה על רשימתו. בלעדיה, חושש ראש הממשלה, הוא יתייצב לבחירות עם דנון במקום השני ועם מירי רגב במקום השלישי.
אבל נתניהו עוד יעדיף את המשך המצב הקיים על מה שמתכננים לו יריביו: שלל מטענים ממתין לו במרכז – הצעה לבטל את הפריימריס ולהחזיר את הבחירות לחברי המרכז; הגבלת כהונת יושב הראש, ועוד כהנה וכהנה, כיד התקנון הטובה.
זִגזג בשם שמיים
כמו בסיפור הישן על ההוא שמתקשר במחאה לבטל את המנוי על העיתון ושוכח שלא חידש אותו מאז המנוי הקודם, רבני האגף החרד"לי בציונות הדתית ממשיכים להתאכזב בפומבי מהבית היהודי.
הרב שלמה אבינר הוא האחרון: "הסיבה לכך היא האישיות של העוסקים במלאכה. למעשה, מי שמנהיג עתה בפועל את המפלגה הוא קוואדריומוירט של אנשים שעל פיהם יישק דבר: יושב ראש שהוא דתי למחצה, אותה חברת כנסת שהיא חילונית, היועץ הפוליטי שהוא דתי למחצה, ויועץ התקשורת שהוא חילוני. הרי מפלגה 8\7 חילונית ו-8\1 דתית. שפחה כי תירש גבִרתה".
הרב אבינר, ללא ספק רב חשוב, יכול לבוא בטענות רק אל עצמו. לפני שנתיים בלבד הוא תמך בהתלהבות לכתחילאית באותן שבע שמיניות חילוני. הוא כתב מאמר תמיכה לאותו בנט, פקסס את חתימתו לאותה חברי כנסת חילונית, ואחרי פגישה עם אותו יועץ פוליטי "דתי למחצה" (אגב, חילוני לגמרי רחמנא ליצלן, לידיעתו) הוא כתב במאמר: "הגענו למצב הדומה לפיקוח נפש. ולמרות שלנפתלי בנט אין ציציות בחוץ, ואני לא בטוח שאני מסכים איתו במאה אחוזים על כל הדברים, במצב של פיקוח נפש לא בודקים אדם בציציות".
למה לא להצביע עוצמה לישראל, בבחינת "והיה מחנך טהור", שאל הרב את עצמו, ובתגובה הסביר ביושר את ההיגיון החרד"לי המוכר: "זו מפלגה קיקיונית, שאין לה השפעה ניכרת מלבד בדיבורים. אם המפלגה כל כך קטנה שהיא חסרת השפעה, צריך להודות בכאב שהיא כבר לא נקראת מפלגה ואז חייבים לעבור למפלגה אחרת שאמנם פחות זהה לאידיאל שלנו, אבל יש לה כוח. להיות סיעה בתוך מפלגה גדולה זה חשוב".
מאז יש כוח, וגם תיאבון יש ברוך השם, והרב אבינר כבר לא מסתפק במוטי יוגב, ביוני שטבון ובשאר תשעת חברי הכנסת הדתיים, שלפי חישוביו הכימיים אינם מדללים את ריכוז החומצה החילונית המאכלת. אגב, בסיומו של מאמר התמיכה היה חשוב לרב אבינר להוסיף משפט נוסף: "לדבר זה חשוב, אבל זה תפקידם של הרבנים. התפקיד של הפוליטיקאים זה לעשות". הנה נושא לשאלה דחופה במסרון: כבוד הרב, האם יכול להיות שגם גדולים בתורה מזגזגים?
