מעולם לא חגג אדם את הרשעתו כפי שעשה זאת השבוע אהוד אולמרט. הוא התחבק עם צלמים ומפיקים, החליק צ'אפחות עם הסדרן בבית המשפט, קד קידה לשופטים שבוודאי תהו לעצמם אם קרא את פסק הדין עד הסוף. ראש הממשלה לשעבר הורשע בהפרת אמונים במילים נוקבות. אבוי גם לזיכוי שלו: לפי פסק הדין, משפחת אולמרט נהנתה מנסיעות חינם ברחבי הגלובוס בסכום של קרוב לארבע-מאות אלף שקל על חשבון ארגונים כמו יד ושם (גם אם בטעות). "לא היו מעטפות כסף", הצהיר אולמרט בגאון מול העיתונאים, כשמאחוריו 11 (אחד-עשר!) עורכי דינו. ובכן, היו, ועוד איך היו. ראש הממשלה הזכאי ביותר בתולדות ישראל קיבל למעלה ממיליון שקל, במזומן, בלי לדווח, מאיש עסקים אמריקני. הוא זוכה רק כיוון שלא התברר מעל לכל ספק סביר אם הכסף הלך לכיס הפוליטי שלו, או לזה הפרטי. כך או כך, דרייפוס הוא לא.
גם הקאמבק הפוליטי יכול להמתין. אולמרט הוא אמנם המועמד הראשון באופוזיציה שיכול להוות אלטרנטיבה לנתניהו כמועמד לראשות הממשלה, אבל הסיכוי שהציבור יבחר באלטרנטיבה הזו קלושים. עוד לפני האישומים, ובלי קשר אליהם, נחשב אולמרט בעיני הציבור לאחד מראשי הממשלה הכושלים בתולדות המדינה. התמיכה הציבורית בו הגיעה בשיא השפל לשלושה אחוז, ומעולם לא התרוממה משמעותית מעל הרף הזה. לא אולמרט נבחר לראשות הממשלה ב-2006, אלא שרון. "שרון ניצח את הבחירות האלה, והוא עשה זאת בעיניים עצומות", כתב נחום ברנע למחרת הבחירות. גם הניצחון של קדימה היה אכזבה גדולה: קדימה תחת אולמרט איבדה 15 מנדטים בחודשיים שחלפו מאשפוז שרון ועד הבחירות. כמעט שני מנדטים לשבוע. אולמרט היה, ועודנו, פוליטיקאי לא פופולרי.
השאלה אם אולמרט רוצה לחזור משעשעת. אין פוליטיקאי ישראלי שכיהן בראשות הממשלה ולא חולם, פועל ומכוון לשוב אל הכיסא. השאלה אם אולמרט יכול. קשה להאמין שירוץ כל עוד מתנהל נגדו משפט הולילנד. כיוון שבחירות נוטות להיות מוקדמות ומשפטים פליליים להתאחר, נראה שהקאמבק יחכה. גם אם יזוכה במשפט ההוא, ספק אם הציבור יתמוך במורשע בהפרת אמונים לתפקיד ראש הממשלה. השבט הלבן נוטה פחות לתמוך בדרייפוסים מאשר מצביעי ש"ס והליכוד. עובדה: הקריירה של רמון מעולם לא חזרה למה שהייתה ערב הרשעתו, וגם צחי הנגבי מתקשה להתרומם. בכל מקרה, גוש אין לו: העבודה של יחימוביץ' ומרצ של גלאון לעולם לא ימליצו עליו לנשיא להרכיב את הממשלה.
שיא כל השיאים השבוע היה הדרישה של מקורבי אולמרט להתפטרות פרקליט המדינה לדור. באחד משופריו של אולמרט הגדירו זאת: "ציפייה", משל היה מדובר במלכת אנגליה שמצפה להנחת מכתב התפטרות על שולחנה מצד נתין שסרח. הנימוק המרכזי של מקורבי אולמרט לציפיות האלה היה אותו מכתב מפורסם מ-2008 שבו לדור לוקח אחריות על תוצאות המשפט. ייתכן מאוד שלדור צריך להתפטר בעקבות הכישלון, אבל אולמרט הוא האחרון שיכול לדרוש זאת ממנו. ראש הממשלה הקודם הודיע אחרי הכישלון הנורא של מלחמת לבנון ה-2 שהוא "לוקח אחריות" על תוצאותיה, רק כדי להבהיר מיד שאחריות אין משמעותה חלילה התפטרות. אם המתקפות על לדור יגברו, הוא מוזמן גם להשתמש באחד משלל תירוציו של אולמרט עצמו אחרי וינוגרד: "רק מי שטעה", הצהיר אז, "הוא גם זה שיכול לתקן".
בחירה חופשית
תריסר ירחי דבש הסתיימו השבוע עבור ראש הממשלה. התקשורת כתשה אותו בלי רחמים על מה שנראה ככניעה לחרדים בנושא הגיוס, וזיכויו של אולמרט הפך אותו למושא הפראנויות החדש של נתניהו. ראש הממשלה במצור: האינטרס הפוליטי שלו נמצא אצל החרדים, אבל אם לא יילך עם מופז יאבד גובה בציבור. כך או כך, יאבד את הקואליציה הנוכחית שלו. במשך חודשיים נתניהו ניסה לא להחליט: לשלב בין שתי הגישות, לקרב בכוח בין גפני מצד אחד ופלסנר מצד שני. לא עבד. זו גזירת הגיוס האמיתית מבחינתו: הוא צריך להכריע, ולהכריע מהר.
הפליק פלאק סביב מסקנות פלסנר לא הוסיף לנתניהו נקודות בציבור. בשבוע אחד הוא פירק את הועדה, אימץ את מסקנותיה ואז זרק אותן לפח. נציגי משרדו ניסו לכלול במכסות הגיוס לתלמידי הישיבות גם את בוגרי הישיבות התיכוניות. אודה ולא אבוש: אף פעם לא האמנתי ששירותי הנועז בגלי צה"ל יהפוך אותי לחרדי בעיני מאן-דהוא.
עם סגירת הגיליון התנהל מו"מ לפשרה עם נציגי קדימה. בעיני עצמו, נתניהו לא זגזג כלל: הוא עדיין בעד הגברת השוויון בנטל ועדיין נגד שיסוי מגזר במגזר. הצרה היא שהציבור לא חושב שהוא פלס, וגרוע מזה – הוא מעדיף את פלסנר. על אף הרקורד הלא-יציב של שתי המפלגות המעורבות, אפשר להעריך שנתניהו כבר עשה את הבחירה שלו, לא לריב עם החרדים. חשוב מכך: נראה שגם על מופז כבר נכפתה בחירה: הוא, בתנאים האלה, לא יוכל להישאר.
לא על המגרש
זו לא תקופה מוצלחת במיוחד עבור שלי יחימוביץ'. זיכויו של אולמרט העלה מחדש את האפשרות לכינון מפלגה חדשה שתתחרה על קולות המרכז-שמאל; הפרשה המהדהדת גם פגעה אנושות בדגל המלחמה בשחיתות השלטונית שמפלגת העבודה היא הנושאת המרכזית שלו; אבל חמור מכך: סדר היום השליט של הקיץ, השוויון בנטל, הוא מגרש שיחימוביץ' בחרה – במודע – שלא לעלות אליו. ההפגנה במוצאי-שבת כללה נוכחות מוגברת של קדימה, אינספור פעילים ושלטים של יאיר לפיד (אגב, מאיפה הכסף?), אבל אף נציג של יו"ר האופוזיציה.
כשפוליטיקאי ומפלגה נעדרים זמן ממושך ממחאה ציבורית הם מסתכנים בחוסר רלבנטיות. התרסקותן המרהיבה של לבני וקדימה החלה בדיוק לפני שנה, כשהתברר שלמפלגת האופוזיציה הראשית אין שום אמירה חברתית בעיצומו של הקיץ החברתי ביותר בהיסטוריה.
יחימוביץ' משוכנעת עדיין שנושא השוויון בנטל הוא בלון שהאוויר החם שבו ייצא ממנו הרבה לפני הבחירות. הציבור יילך לקלפיות עם שאלות של יוקר המחייה וגובה המס, ופחות סוגיית מכסות הפטור מול יעדי הגיוס בישיבות הליטאיות. עובדה, רק לפני שמונה חודשים רעשה הארץ במשך חודש תמים סביב סוגיית הדרת נשים. כל פוליטיקאי שכיבד את עצמו הקדיש את ימיו ולילותיו לחקיקה בנושא, השתתפות בהפגנות רועשות בבית שמש ונאומים חוצבי להבות בעד השוויון המגדרי. מנכ"ל טבע לשעבר שלמה ינאי, נשאל בראיון הפרישה שלו מה הסוגיה הבוערת ביותר בעיניו כישראלי. ינאי, אלוף במיל', מועמד למספר 2 ברשימת לפיד, השיב בלי למצמץ: הדרת נשים. ספק אם אפילו אדם אחד יצביע בבחירות הקרובות למפלגה על סמך עמדותיה בנושא הופעת נשים על שלטי חוצות בבית שמש. האם כך יעלה גם בגורל השוויון בנטל?
ליד: ייתכן מאוד שלדור צריך להתפטר בעקבות הכישלון, אבל אולמרט הוא האחרון שיכול לדרוש זאת ממנו. ראש הממשלה הקודם הודיע אחרי הכישלון הנורא של מלחמת לבנון ה-2 שהוא "לוקח אחריות" על תוצאותיה, רק כדי להבהיר מיד שאחריות אין משמעותה חלילה התפטרות
