עד עכשיו, זו מערכת בחירות של טועים בלבד: נתניהו טעה כשהקדים אותן, ושגה קשות כשחיזר פומבית אחר החרדים; דרעי שגה כשהתאנה לישי, וישי כשרץ בעלבונו להקים מפלגה ספק-ריאלית; הרצוג ולבני שגו קשות בהכרזה על רוטציה ובנו מחדש את נתניהו, ולבני הוסיפה חטא על פשע במצעד הגידופים הזחוח ב'מצב האומה'. בנט טעה בהצעה נדיבה מדי לאריאל, ואריאל טעה שלא אמר מיד "כן". מי יטעה בשבוע הבא?
כחלון: למפלגה בצמיחה דרושים בדחיפות חברי כנסת. מסע הבחירות החצי-אפוי של 'כולנו' התגלה השבוע לעין כול. הפוליטיקאי הפופולרי בישראל לפי כל סקר מכין כבר שנתיים מצע, אבל לא הספיק להכין מפלגה. הבחירות נחתו על משה כחלון שנה מוקדם משתכנן. זו הסיבה שהוא הפסיד את פרופ' מנואל טרכטנברג למפלגת העבודה ואת עדינה בר-שלום לש"ס. אל הבחירות הוא מתייצב עם 8–12 מנדטים ובערך כמספר הזה מקומות פנויים. ליואב גלנט הוא מהסס להציע מקום, ורבים אחרים לא רוצים לקחת. בכלל, תופעה מדאיגה אחת כבר מאפיינת את בחירות 2015: הכהונה הקצרצרה של הכנסת היוצאת מרתיעה שמות טובים מכניסה לאחת הרשימות, שמא יגמרו כמו רות קלדרון. שבועיים וחצי לתוך מערכת הבחירות, כחלון הוא עדיין המפלגה המסקרנת ביותר בשטח. כשכולם מצהירים על ריצה לראשות ממשלה ומחלקים כהונות, הוא מדבר כמו שר כלכלה. בסוף כל ניתוח על כחלון יושבת השאלה: האם הוא רוצה ללכת עד הסוף? לשר התקשורת לשעבר יש סיכוי בלתי חוזר להפוך לראש ממשלה. 17–18 מנדטים והוא שם. האם הוא מעוניין? מי שעוקב אחר כחלון, בנט, אולי אפילו אחר ליברמן לא יכול להתעלם מהעובדה שהם מתנהגים לעתים כמו הילדים המוכים של האב הגדול נתניהו. הוא התעלל בהם, התעלם מהם, גרם להם לעזוב את הבית. הם נשבעו לנקום, הם אובססיביים כלפיו, אבל כל אחד מהם נראה לפעמים כמי שרק מחפש קצת אהבה מראש הממשלה. האם כחלון כשיר למעשה אדיפוס?
ליברמן: התפלקות לא מוצלחת נרשמה ליושב ראש ישראל ביתנו ב'שבת תרבות'. הוא בא להסביר שהוא רואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה, אבל בטעות אמר שהוא "לא פוסל את בוז'י ולא את ביבי". המשפט הזה נפל על תועמלני הליכוד כגשמי ברכה באמצע השרב. מעכשיו ועד יום הבחירות הם ישתמשו בו כדי להוכיח שקול לליברמן זה קול לשמאל, שותף חדש לגוש חוסם עם לפיד, הרצוג וטיבי. איזה עולם מטורף: ליברמן הטרנספריסט צריך עכשיו להוכיח שאין לו אמא ערבייה. אי אפשר להתעלם מהתמרון הקרקעי הנרחב של ליברמן. מי שרץ לפני עשור עם האיחוד הלאומי מאגף את הליכוד משמאל, בניסיון להפוך ללשון מאזניים ולראש הממשלה. מי שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על "מילה זה מילה" מנסה עכשיו לדבר במשפטים מורכבים: לצאת ביוזמה מדינית, לא להתעמת עם האמריקנים, לשקול מו"מ אזורי. אלה לא בדיוק החומרים שארתור פינקלשטיין רגיל לעבוד איתם, אבל זה הסיכוי של ישראל ביתנו: לשלם במטבע אלקטורלי מיידי כדי להרוויח שטרות יקרים, עוברים לסוחר, אצל נשיא המדינה אחרי הבחירות. זה הימור מסוכן ומרתק, אם תרצו: הבית בבלפור או הביתה לנוקדים.
לפיד: כשעזר ויצמן התפטר מתפקיד שר הביטחון, ב-1980, הוא הרים מדי כמה דקות את הטלפון בביתו, לוודא שהקו תקין; לא מבין למה איש כבר לא טורח להתקשר. גם לשר האוצר לשעבר כבר לא מתקשרים כל כך. האיש הבולט, המסוקר והחשוב ביותר של הכנסת ה-19 נדחק תוך שבועיים לעמדה מסוכנת של חוסר רלוונטיות. לישיבת הסיעה שכינס השבוע כמעט לא הגיעו צלמים, וזה מהאיש שזקנו בן השבועיים כיכב בחודש שעבר בעמודים הראשונים של העיתונים. חוסר רלוונטיות הוא הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לפוליטיקאי. לכן נגררה 'יש עתיד' למסע חיזורים מביך אחר כחלון וליברמן, רק כדי לגלות שהשניים זרקו את לפיד בסמס. לפיד חייב להחזיר לידיו את היוזמה. יועץ הסקרים האמריקני שלו, מרק מלמן, משנן באוזניו שהמפתח הוא דו-ספרתיות. אם יצליח להגיע למועד סגירת הרשימות עם עשרה מנדטים ומעלה, הוא יכול לבנות על איחוד או על קפיצה קדימה. למפלגה הכי עשירה והכי דיקטטורית בישראל יש עכשיו חודש כמעט לבד על המגרש: כשכחלון מקים מפלגה והרצוג מתענה בפריימריז, ללפיד יש זמן וכסף להתחיל לעניין את הבוחר.
דרעי: היזהר במה שאתה מבקש, אומר פתגם עתיק, פן תקבל אותו. דרעי קיבל השבוע את כל מה שביקש רק לפני שנתיים: שליט יחיד ש"ס, סיעה צייתנית, אלי ישי בחוץ. אבוי לניצחון הזה, דרעי עוד עלול להיות חתום על תעודת הפטירה של המפלגה המפוארת הזו. שני סקרים נפרדים קירבו השבוע את ש"ס, לראשונה מאז הקמתה, אל התהום המפחידה של אחוז החסימה. המפלגה שעיצבה את הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון יותר מהליכוד או מהעבודה נקלעה לסערה המושלמת: מרן איננו, כחלון מזנב במצביעים המסורתיים, בנט בדתיים, ושני הקברניטים מתקוטטים על ההגה, מטיחים את הספינה אל הקרחון. בניגוד למשל לבנט ואריאל, דרעי וישי לא ניסו להגיע לשלום בית אלא רבו על השאלה מי יואשם בפילוג הבלתי נמנע. "ניסיונות הפיוס" של דרעי היו סדרה של חיבוקי דוב. "הצעות הפשרה" של ישי היו הצעה שאי אפשר אלא לסרב לה. מי היה מאמין. במשך עשור איים דרעי להקים מפלגה שתתחרה בש"ס, אבל בסוף דווקא ישי נדחק לעשות זאת. ההיגיון אומר שלבדו, בלי מימון, בלי סיעה ובלי השם ש"ס הוא יתקשה מאוד לעבור את אחוז החסימה. אבל פוטנציאל הנזק שלו למפלגה שעמד בראשה הרסני. יותר משיוכל לעזור לעצמו הוא יוכל להרוס לש"ס. במקום מסע בחירות חברתי שיילחם בכחלון על קולות המסורתיים, דרעי וסיעתו האפורה והמזדקנת ינהלו קרב עתיר רפש ברחובות החרדיים של הר נוף. מהארכיון יישלפו התבטאויות שמאלניות של דרעי בעד חלוקת ירושלים; ממגירות סודיות הקלטות של הרב עובדיה משתלח ביו"ר, התורן או הנוכחי. בשנות התשעים ש"ס צמחה בזכות חלוקה המונית של קלטות וידאו עם פניני הרב עובדיה. אירוני לחשוב שצניחתה הבלתי נמנעת תהיה מלווה גם היא בהפצה המונית של הקלטות וידאו של הרב המנוח.
בנט: בנט צריך את תקומה בשביל האחדות וגם בשביל הצ'ק השמנמן למימון המפלגות, אבל בעיקר הוא זקוק לאריאל וחבריו כגלגלי עזר. בנט, שהעביר רק לאחרונה חוקה למורת רוחה של מפלגתו כדי לא להיות תלוי בחסדי תקומה, שהודיע שנגמרו השריונים ונגמרו החבירות, מוכן עכשיו להציע ארבעה מקומות ריאליים ותיק בכיר. למראה ההצעה אפשר לתהות למה, בשם כל הזבולונים, הוא הקים את כל המהומה ההיפר-אקטיבית ההיא, אם ברגע האמת חטף פחד גבהים מול אורי אריאל ואורית סטרוק? כל פוליטיקאי שפוי היה קופץ על ההצעה הנדיבה לפני שמישהו פה יתחרט. אבל אריאל כנראה חכם יותר: הוא סירב להגיד "כן" במשך ימים ארוכים. מהיכרותו את הקליינט שמולו הוא יודע מי ימצמץ. בפרס האומץ של השבוע, בכל מקרה, זוכה סגן השר אלי בן-דהן, שעזב מקום בטוח בתקומה בשביל פריימריז לא נודעים בבית היהודי. אורי אורבך פגש השבוע את אורית סטרוק בצוות המו"מ הערכי של שתי המפלגות. לא ברור איפה תבריחי יותר קולות, התבדח איתה, את החילונים אצלנו או את החרדים אצל ישי. צחוק בצד, הדילמה של 'תקומה' התחדדה השבוע: תפנוקי שלטון בבית היהודי או נוחות אידיאולוגית עם ישי ושטבון. או המזרחי, או הפועל המזרחי.
