המספר ארבעים, שהזכיר השבוע ראש הממשלה בתחזית זחוחה-משהו על ההישג שהוא מעוניין בו בבחירות הקרובות, איננו עוד מספר. בגין הגיע פעמיים לארבעים מנדטים, שמיר פעמיים, אריאל שרון עמד בראש סיעה עם מניין זהה של ח"כים. נתניהו נבחר יותר פעמים מכל אחד מהם, אבל עם הרבה פחות מושבים. שלושים המנדטים שבהם זכה בבחירות האחרונות נתפסו כהישג מרעיש, אבל במונחי שנות השמונים והתשעים זה נתון צנוע מאוד.
שלושת הנצחונות הקודמים היו נצחונות שלו, אבל הפסד של הליכוד. ב-1996 שני מנדטים פחות מהעבודה של פרס, ב-2009 מנדט פחות מקדימה של לבני וב-2013 סיעת הליכוד נטו, בלי ישראל ביתנו, הייתה קטנה במנדט מיש עתיד של לפיד. מותר לחשוד שהוא לא הוטרד מכך במיוחד.
כי האסטרטגיה של נתניהו הייתה תמיד גושית, לא מפלגתית. הכנסת עוד מניין עסקנים לכנסת לא הייתה שאיפה שלו, אולי אפילו איום. העשירייה הרביעית של שרון הייתה הגרעין הקשה של מורדי הליכוד סביב עקירת גוש קטיף. וכשנתניהו עצמו הביא לליכוד 32 מושבים ואת שלושת התפקידים הבכירים (חוץ, ביטחון, אוצר) בכהונה הראשונה, שלושת השרים התפטרו מממשלתו והביאו לנפילתו. הלקח נלמד היטב: בליכוד של נתניהו אין יותר שרים בכירים, רק בינוניים וזוטרים.
אם הליכוד ישיג ארבעים מנדטים המשמעות הגושית עשויה להיות הרת אסון מבחינת נתניהו עצמו: כולנו, ש"ס וישראל ביתנו יתנדנדו קשות סביב אחוז החסימה, ולא מופרך להעריך שאחת מהן גם תיפול תחתיו. הראשון שמבין זאת הוא ראש הממשלה עצמו. בבחירות האחרונות, לא פחות משהוטרד מעמודת המנדטים של הליכוד הוא עקב בדאגה אחר החשש (שהתממש בסוף) מבזבוז אדיר של קולות של מפלגת אלי ישי. זו אחת הסיבות העיקריות שבשלה לא הקדים את הבחירות בקיץ האחרון למרות הסקרים הנפלאים. בבחירות אי אפשר לכוונן מאמצים, הסביר זאת לא מזמן.
ולכן, כשהוא מדבר על ארבעים מנדטים (לא בפעם הראשונה, אגב), יכולות להיות לכך שתי סיבות. הראשונה, רצון להרתיע את השותפות מפיזור הכנסת, שכן שום דבר טוב לא ממתין להן מעבר לפינה. השנייה, רצון לרשום הישג אלקטורלי כה מרשים, כה מתריס, שיאפס כל אפשרות להדיח אותו אחרי הבחירות הקרובות בשל ההליכים הפליליים. הנחת העבודה בפרקליטות היא שכתב אישום הגש יוגש נגדו במהלך 2019, אולי 2020. היועץ המשפטי לממשלה הרבה פחות ספקן כלפי תיק 4000, בזק-וואלה, מאשר כלפי תיקי 1000 ו-2000. אם הליכוד 2019 יהיה הרשימה הראשונה עם יותר ממיליון מצביעים, גם תשעת שופטי בג"צ וגם שישים ומשהו חברי הקואליציה הבאה יבינו את המסר ויאפשרו לו להמשיך.
חצאי הגמר
ירושלים איננה עיר אחת. זו לא מסקנה פוליטית משמאל אלא ניתוח פשוט של הבחירות לראשות העירייה. האלקטורט הענק שלה מגוון וכאוטי. כמו ששר מאיר אריאל, קשה להקיף אותו 365 מעלות. כדי להבין אותו, די לדמיין חיבור של כמה ערים: גבעת שמואל (קטמון, רמות), בני ברק (מאה שערים, סנהדריה), אשדוד (פסגת זאב, נוה יעקב) ופיסות מרעננה החילונית (המושבה הגרמנית ובית הכרם). מאז אהוד אולמרט אין מועמד אחד שכבש את כל הערים שנקראות יחד ירושלים.
כדי לעשות סדר בכאוס בן שמונת המועמדים, כדאי לחשוב על הסיבוב הראשון בבחירות כשני חצאי גמר. בראשון מתמודדים זאב אלקין ועפר ברקוביץ'; בשני – משה ליאון ויוסי דייטש.
נתחיל דווקא בשני: המפתח להכרעה בין ליאון ודייטש נמצא בציבור החרדי וברזולוציה גבוהה יותר, ברבני דגל התורה. החרדים בעיר הם כארבעים אחוז מכוח ההצבעה, קצת פחות אם שואלים את כולם וקצת יותר אם שואלים את דייטש. אם יהיו לו את כולם הוא יוכל לדגדג את הניצחון בסיבוב הראשון, אבל בדרכו מתייצב ליאון. דרעי תומך בו, החסידים בדייטש. הרבנים הליטאיים יחליטו. בלעדיהם, דייטש יפרוש מהמירוץ וליאון יהיה חזק מאוד בתמונת המירוץ. איתם, דייטש חזק בתמונה וליאון יאבד סיכוי ממשי לעלות סיבוב.
ההתמודדות בין אלקין וברקוביץ' מתמקדת בעיקר בציבור הדתי-לאומי והמסורתי. ברקוביץ' מגלה חוזק מפתיע, כפי שמעידים הסקרים והשלטים במרפסות. בגיל 35, כמעט אלמוני מחוץ לירושלים, הוא מציב אתגר קשה ביותר לשר זאב אלקין. רק טעות הדגימה מפרידה ביניהם כרגע. כדי לעלות סיבוב ברקוביץ' יצטרך לסלק מדרכו את המועמדים הליברליים רחל עזריה ויוסי חביליו שלקחו ממנו אחוזים בודדים אך יקרי המציאות. אלקין יצטרך להשלים את כיבוש הקול הדתי-לאומי ובעיקר – להבקיע בציבור המסורתי. אחד המפתחות החשובים נמצא בידי ראש הממשלה, שעד עתה הסתפק בציוץ לקוני בטויטר. אם נתניהו יתגייס לטובת אלקין הוא יביא לו את הליכודניקים בעיר ויעביר אותו סיבוב. הוא טרם החליט.
בצלאל בן אורי
חודש הרחמים והסליחות הוא חודש מסעיר מאוד במפלגת הימין "תקומה". התנועה הותיקה – עשרים שנה בסתיו הקרוב – לא התמודדה מעולם באופן עצמאי לכנסת אבל יוצגה בכל אחת בכל משש הכנסות האחרונות. גם בכנסת השביעית תהיה לה נציגות נכבדת, שכן יושב ראש הבית היהודי נפתלי בנט החליט, אחרי הרהורי גירושים של שנים, להמשיך את השותפות עם הפלג החרד"לי.
היושב הראש הנוכחי, אורי אריאל, מרגיש נשיפות כבדות בעורפו. בשבועות האחרונים הוא החליט ליזום מהלך להקדמת הבחירות על ראשות תקומה, תואר שיזכה בבסבירות גבוהה גם בתואר שר בממשלה הבאה. ממי הוא חושש? כנראה מבצלאל סמוטריץ'. הח"כ הצעיר, אחד הבולטים בכנסת הנוכחית, לא החליט להתמודד אבל אריאל רוצה לעשות כמעשה נתניהו ולסגור את הפינה כשאיש לא מספיק להתארגן מולו. הבחירות נועדו להתקיים עוד החודש אבל יידחו כנראה לתקופה הקרובה, אם המהלך לא ייבלם.
האם זו איננה שגיאה פוליטית גסה של אריאל? באופן אבסורדי דווקא הניסיון לבלום את סמוטריץ' עשוי לעודד אותו לרוץ. אם אריאל שמדגיש בכל מקום את התנגדותו לפריימריז הולך למהלך של בחירות זה עשוי לחסוך ממספר 2 במפלגה את ההתלבטות אם לרוץ. בתקומה יש לסמוטריץ' בסיס כוח לא מבוטל, אבל עד עתה בשל הכללים הלא כתובים הנהוגים במפלגה, גם התומכים בו והוא עצמו היססו ליזום מהלך משלהם להחלפת המנהיג. אם ממילא יש התמודדות, ההתלבטות הזו עשויה להיחסך. בין השר הותיק מכפר אדומים לח"כ הצעיר מקדומים כל תוצאה אפשרית, אולי אפילו מינויו של האחרון לשר בממשלת נתניהו החמישית, אם תקום.
(פורסם במקור ראשון)
