אביגדור ליברמן ממלא בשקדנות את הימ"חים שלו בסיבות אין ספור לפרישה מהממשלה. כך, ביום שבאמת יחליט לנטוש, אי אפשר יהיה לטעון לסיבות משפטיות, או להפתעה מרעישה. ביום פתיחת כנס החורף הוא איים שאם שלטון חמאס לא יופל, לא יהיה מקום לקיומה של הקואליציה הנוכחית. בכנס הקיץ הוא הודיע שאם תהיה התנצלות ממשלתית לטורקיה, לא תהיה ממשלה. הוסיפו את חוקי נאמנות-אזרחות, ועוד שורה של עניינים בברית הזוגיות, והנה די עילות לפרק לא רק ממשלה אחת, אלא שלוש-ארבע ברצף. איך אומרים? שיהיה.
במצב עניינים רגיל, לליברמן כבר היו סיבות מצוינות ללכת לבחירות, בעיקר סיבות אלקטוראליות: הליכוד יילחם לשמר את כוחו מבחירות 2009 מפני נגיסות של דרעי, לפיד ואולי ליברמן עצמו. קדימה נלחמת על מצביעיה, והעבודה מול מרצ ולפיד. היחיד במערכת הפוליטית שאין איומים על ה"בייס" שלו, שיכול להתחיל לא מאפס אלא מחמישה-עשר מנדטים, הוא ליברמן עצמו. משם אפשר כנראה רק לעלות.
כך היה קורה במצב עניינים רגיל, אבל זה איננו. בלוח השנה של ליברמן יש שני תאריכים בלבד: דצמבר 2011, השימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, ואפריל 2012, מועד ההחלטה.
במערכת הפוליטית יש ויכוח ער, מפורט וקונספירטיבי עד אימה בשאלה מתי יפרוש ליברמן: סיעה אחת (כוללת את רוב בכירי הליכוד וחלקים גדולים מקדימה) היא סיעת ה"לפני". לשיטתה, שר החוץ חייב לצאת מהממשלה וללכת לבחירות עוד בטרם כתב אישום. כך, הוא ינהל מערכת בחירות בלי חותמת פלילית מוטבעת בבשרו, אבל עם קמפיין דפוקים מהסוג שניהל דרעי. האגף הקיצוני בסיעה הזו אפילו טוען שאחר-כך, ליברמן יחבור לקואליציית שמאל מתוך אמונה שכך הפרקליטות תקל איתו. מנגד, ניצבת סיעת ה"אחרי" (אחד החברים המרכזיים בה הוא כנראה ראש הממשלה עצמו). היא סבורה שלאחר השימוע ליברמן יתייצב מול כתב אישום דליל-יחסית, שאותו יוכל לגמור בעיסקת טיעון או בהרשעה נטולת כלא, וכך להתמודד בבחירות הקרובות נקי מדאגות, בלי החטוטרת הפלילית.
הראיות תומכות חלקית בשני המחנות: גרסת הלפני נתמכת על ידי רמזי הפרישה העבים שליברמן מפזר בכל מקום. גרסת האחרי נשענת על האיפוק המפתיע של ליברמן כלפי הפרקליטות, כמו צחי הנגבי ובניגוד לאולמרט. אם זה נראה כמו הנגבי ומתנהג כמו הנגבי, אולי בסוף זה ייגמר בכי טוב כמוהו.
אז איך מסבירים את איומי הפרישה? זה כבר קשור לאסטרטגיה של ליברמן מיום הקמת הממשלה. הוא תמיד יהיה צעד אחד ימינה לנתניהו: נתניהו תומך בהקפאה? ליברמן מתנגד להארכתה. נתניהו רוצה להתנצל בפני הטורקים? ליברמן מטיל וטו. נתניהו מהרהר בפינוי מאחזים? ליברמן מודיע שבלי מגרון אין ממשלה.
העניין הוא, שעד עכשיו לליברמן אין סיבה אמיתית לפרוש. ראש הממשלה ממהר לעשות את רצונו, עד חצי המלכות ואפילו יותר: אין הקפאה, אין התנצלות לטורקים, אין פינוי מאחזים. אם ליברמן אכן רוצה לעזוב ורק מחפש תירוץ, הוא בטח כועס עוד יותר על נתניהו: כל הזמן לפנק לפנק לפנק.
לשון הרע דבר נורא
רק בטעות מכונה החוק שעבר השבוע "תיקון מס' 10 לחוק לשון הרע". שמו האמיתי צריך להיות "חוק גלובס". לפני שלוש שנים האשים העיתון הורוד את הח"כ דאז כי הוא נגוע בניגוד עניינים בניהול ישיבות ועדת הכלכלה בנושאי תחבורה, בעוד אשתו מנהלת את יחסי הציבור של מע"צ. ארדן, פוליטיקאי ישר ונטול פניות, הגיש תביעת דיבה. כדרכן של תביעות שכאלה גם זו דמתה לרדיאטור חשמלי בחורף: איטית ויקרה להחריד. כיאה למי שסומך על רדיאטורים, גם ארדן הצטנן בסופו של התהליך. הוא משך את התביעה לאחר שגלובס נאלץ לפרסם הבהרה (קטנה מדי) בתום כמעט שנת דיונים. נאמר בה שלשווא הוטל דופי בח"כ החרוץ, אבל מי בכלל קורא הבהרות. עיתונאים משמיצים בכותרת הראשית ומתנצלים בעמוד 17 למטה.
סכום התביעה של ארדן נגד גלובס עמד על 300,000 ₪. בסמוך לפרשה ההיא הגיש ארדן הצעת חוק. נכתב בה, שסכום הפיצויים בתביעות דיבה ללא הוכחת נזק יועלה, הפתעה הפתעה, ל-300,000 ₪. בכנסת הנוכחית ארדן קודם לשר, אבל בכנסת קמו לו יורשים: ראשון היה ח"כ מאיר שטרית. הכעסים שלו על העיתונות כבר בני עשרים, עוד מימי הפרסומים על שימוש פרטי בכרטיסי אשראי של הסוכנות, שממנו זוכה בבית משפט מכל אשמה. אליו הצטרף ח"כ יריב לוין, ליכוד. די סמוך להגשת החוק פרסם עיתון "הארץ" בהבלטה תמלילי שיחות שמהם עלה כי לוין התייעץ עם העבריין דודי אפל באשר למינוי דיינים.
החוק של השניים אושר לקריאה ראשונה בעשרה באוקטובר השנה, בוועדת החוקה. לשון המאזניים בהצבעה היה ח"כ אברהם מיכאלי מש"ס. לפני שנתיים פורסם בעיתונות כי בהיותו עורך-דין, מיכאלי הסתיר מלקוחות סכום כסף נכבד שבו זכו ושמר אותו בחשבונו הפרטי. הוא הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בעסקת טיעון שבה הודה בהאשמות. וכעת חידה: נחשו כיצד הצביע מיכאלי?
לא צריך להסכים עם החוק כדי להודות שצריך היה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי לתמוך בו בכנסת מול קמפיין תקשורתי בוטה, בהשתתפות כל העיתונים וכל ערוצי הטלוויזיה. ברק ונתניהו, נפגעי תקשורת ידועים, קטעו ארוחות ערב ממלכתיות כדי למהר להצבעה יחד עם עוד ארבעים ח"כים ולחייך בהתרסה למצלמות האוטומטיות של ערוץ הכנסת ביציע. כל כך הרבה שנים התקשורת מתעללת בהם, פעם אחת הם מתעללים בה.
היו גם פחות אמיצים: את החוק קידמו כמה אישים בכירים באופוזיציה, שתחקירים עיתונאיים פגעו קשות בדימויים. הם לא העזו לנהל משפט דיבה, אבל מאחורי הקלעים דחפו לקידום החוק בכל כוחם. זו נקמתם המפוקפקת.
אוסף המקרים הנ"ל מלמד על שתי עובדות חשובות: ראשית, יש עיתונאים רשלנים. הטיפול בהם הוא אינטרס של התקשורת עצמה. שנית, הדרך לעשות זאת היא באמצעות ביעור הסחבת המשפטית הנוראה, ולא העלאת סכומי התביעה. הרי לא הפיתוי הכספי הוא שמנע מהח"כים האלה את מיצוי הדין. בחלק מהמקרים הייתה זו הסחבת, בחלק אחר, מה לעשות, האמת הארורה.
שלישית, וחשוב מכל: הפסטיבל התקשורתי השבוע עירב ציבור אדיש לחלוטין, תקשורת מגויסת ומוטה באופן קיצוני, ומערכת פוליטית שדואגת לעצמה. אפשר להתווכח עד מחר על חוק העמותות, אבל איש לא יטען שאופיר אקוניס יזם אותו כי שלום עכשיו דפקה אותו אישית. מנגד, הדבר האחרון שעמד מול עיני המחוקקים בחצות הלילה של יום שני היה דאגה לאיכות העיתונות. זו הייתה פעולת תגמול חסרת רסן שהודפסה על נייר כחול. ואם זה לא נכון – תתבעו אותי.
