למה נתניהו הורה להתעלם מיריבו הימני ומהי תקוותו של יו"ר תקווה חדשה * לאן יובילו הפנטזיות את חולדאי * איזה שיעור אפשר ללמוד מהבחירות בפורטוגל * ואיך פתאום גנץ התהפך על גל"צ
דממה מוזרה ירדה השבוע על בכירי של הליכוד. סרטון של גדעון סער הזכיר התבטאויות בוטות, וולגריות, שלהם. אבל פתאום התעטפו בשתיקתם. הסיבה היא הנחייה טלפונית שירדה מלמעלה לחברי הסיעה: מעכשיו, נמסר להם, אסור באיסור חמור להתייחס לסער. לא לסרטון, לא ליפעת שאשא ביטון וביקורתה על הסגר, אפילו לא לבני בגין שהצהיר השבוע שיעדיף ממשלה עם השמאל על פני ממשלה בראשות נתניהו. הליכוד של פעם, אם להשתמש בביטוי שאהוב על אנשי תקווה חדשה, היה קופץ על המציאה כמוצא שלל רב. הרי נתניהו יודע לבנות יריב כשהוא רוצה, אבל היריב שבכוונתו לבנות הוא יאיר לפיד.
מבחינה אסטרטגית, מרוץ מול לפיד הוא התגשמות חלומותיו של נתניהו: אם יש עתיד תפתח פער על תקווה חדשה, הרי שהבחירות תחזורנה להיות ימין מול מרכז־שמאל, "אנחנו או הם", בניגוד לבנט או סער מהימין. לא פחות חשוב: לפיד, המוביל, יתקשה מאוד להקים את הקואליציה של בנט או סער בגלל קשריו הגרועים עם החרדים. הדרך להקים קואליציה בלי נתניהו עוברת ברוטציה של סער עם בנט, אבל למה שלפיד יסכים לוותר על ראשות הממשלה לטובת השניים אם הם יהיו קטנים ממנו? כמו הפתגם הישן על רווקים, מי שרצוי לא מצוי ומי שמצוי לא רצוי.
בגיל הפעוט של חודשיים מגיעה תקווה חדשה לחשש חדש, גדול: כמפלגה צעירה, שנבנתה על השאיפה לכבוש את השלטון, הידרדרות למקום השלישי עלולה להיתרגם למפולת של ממש בסקרים, ומנדטים שיחזרו הביתה, בין אם זה ימינה או שמאלה. לפי הסוקר מנו גבע, חמישה מנדטים שהצביעו מחל אשתקד מתכוונים כרגע לתמוך בסער, בנוסף לחמישה וחצי שהצביעו כחול לבן. לכאורה, מה שבא בקלות – באותה הקלות ייעלם.
סער סבור אחרת, והוא מסתמך על שני נתונים שבולטים מהסקרים. הראשון: הוא עדיין המועמד המועדף לראשות הממשלה, בפער קטן אחרי נתניהו ובפער גדול יחסית מבנט ולפיד. השני: בכל שאלה היפוטתית על חיבורים, מימין ומשמאל, מפלגתו לא יורדת מ־13, אולי 14 מנדטים. זה מעיד, לכאורה, על רצפה קשיחה שממנה ניתן לטפס. אם יהיה צורך, הוא עשוי להצהיר שלא יישב תחת לפיד בממשלה, מכחיד בכך את שאריות התקווה של שוחרי המהפך להצביע יש עתיד. המאבק בין סער ולפיד הוא חצי הגמר, שלפעמים, כידוע, מעניין יותר מהגמר עצמו.
ראש עיר בקיר
בסוף השבוע, בראש העין, מתכוון בני גנץ לשבת עם עצמו ולהחליט סופית אם יתמודד בבחירות עם רשימתו, כחול לבן. נטייתו היא להישאר במרוץ, במיוחד לאור עלייתם ונפילתם של יריביו: בכחול לבן צפו, לא בלי הנאה, בירידת "הישראלים" עם אבי ניסנקורן תחת אחוז החסימה. זה יהיה מקרה חריג שבו העכברים קופצים לספינה טובעת, ולא ממנה.
עוצמת השמחה לאידו של ראש עיריית תל־אביב כמעט כעוצמת הניתוק שלו. לא היה אדם אחד שלא ראה את זה בא, חוץ ממנו עצמו: הרי אפילו אי אפשר לחשוב שמה שנחוץ עכשיו כדי להחליף את נתניהו הוא רשימה תל־אביבית שלא מביאה קול אחד מהימין. מפלגתו זרעה הרס מוחלט בשמאל: היא מה שקרוי בצבא "גורם משבש", רק שהפעם הצבא משבש לעצמו. מרצ, העבודה, הכלכלית, הישראלים וכחול לבן נמצאים בקרבה מסוכנת לאחוז החסימה, מעל או מתחת. עושה הרושם שמישהו החליט להחזיר לימין בריבית קצוצה את החוב של קולות התחייה האבודים מ־1992 והימין החדש מ־2019.
מי יידע צפונות ליבו של ראש עיר? חולדאי מתעקש עדיין שיעשה את השינוי. הוא בטוח שחיבור קטן או שניים יעשו את כל ההבדל, שמיכאלי תיכנס תחת כנפיו, ששלח יפרוש ויעלון יחבור, ואיכשהו יחלוף על פני לפיד למאבק ראש בראש מול נתניהו. איש במפלגתו הטרייה לא מאמין בכך, גם לא מספר 2 שלו, אבי ניסנקורן, עד לפני חודש הדמות הפופולרית ביותר בשמאל־מרכז, ועכשיו נווט משנה על הטיטאניק. הוא לא מתכוון לעזוב את חולדאי, אבל עד סגירת הרשימות יעשה כל שניתן כדי להנחית את המפלגה לחיבור סביר שימנע ממנה התבזות. זו תהיה מלחמת ששת הימים של הישראלים.
המוטציה הפורטוגזית
איש לא עקב בארץ במתח מיוחד אחר תוצאות הבחירות לנשיאות פורטוגל, שנערכו ביום ראשון. בחירתו מחדש של מרסלו רבלו דה סוסה מעניינת הרבה פחות מאשר שיעור ההצבעה. שלושה מיליון פורטוגזים הלכו לקלפיות תחת סגר הדוק, שיעור הצבעה של 39 אחוז. זו ירידה משמעותית מהבחירות הקודמות שבהן השתתפו 48 אחוז מהאזרחים.
גם אם מנכים שינויים מסוימים בספר הבוחרים, פורטוגל איננה לבד: בבחירות הכלליות באוגנדה, לפני שבועיים, נרשמה ירידה של עשרה אחוז בשיעור המצביעים, מ־67 אחוז ל־57. בבחירות לפרלמנט הרומני נרשמה ירידה של שישה אחוז, ובקזחסטן, דמוקרטיה על תנאי, צנחה ההצבעה ב־13 אחוז.
איפה הימים שבהם צילום הקלפיות הערביות נחשב מדכא הצבעה יעיל? למעט ארצות הברית, שבה מיליונים עמדו בתורים בגלל אהבה או שנאה לנשיא המכהן, הקורונה משאירה אנשים בבית, גם כאשר אפשר להתאוורר בחוץ ועל הדרך – לבחור הנהגה חדשה. אולי זו המוטציה הפורטוגזית.
שיעור ההצבעה בעוד שבעה שבועות וחצי יקבע את גורל הבחירות הרבה יותר מאשר עוד קמפיין או הצהרה. גם כך, הצפי בישראל היה לתורים הרבה פחות ארוכים בקלפיות: האוכלוסייה הערבית, שהיא לבדה אחראית לעלייה בשיעור ההצבעה בשני סבבי הבחירות האחרונים, מאוכזבת מהרשימה המשותפת ולפי כל סקר רבים ממנה יישארו בבית. השמאל־מרכז מיצה לחלוטין את כוח ההצבעה שלו, נישא על כנפי התקווה של כחול־לבן. מודיעין החילונית והמבוססת הצביעה בשיעור גבוה יותר ממודיעין עילית החרדית. כעת, כששרידי כחול לבן מפוזרים בשמונה מפלגות שונות, יהיה קשה לגייס התלהבות מחודשת, כאשר ממילא ההנחה הלא מופרכת היא שייתכן סבב נוסף תוך כמה חודשים. הסקרים אמנם מעידים שנתניהו עדיין במאבק צמוד להשגת 61 מנדטים, אבל כאשר הליכוד כפול מהרשימה השנייה בגודלה, לא בטוח שכל המצביעים ירצו לסכן את בריאותם בשביל מאבק שלפחות ויזואלית נראה בלתי צמוד בעליל.
גם בימין ניכרה עוד לפני הקורונה שחיקה מסוימת: החרדים והמתנחלים, שני מגזרים שמצטיינים בהגעה לקלפי, ירדו מעט בסבב השני ועוד קצת בסבב השלישי. ואז עוד לא הייתה קורונה בעולם. שיעור הצבעה נמוך משמעותית מוריד את רף הכניסה לכנסת ופותח פתח להפתעות: מפלגות אווירה קטנות יכולות לעבור, מגזר אחד יכול להתרסק פתאום. בבחירות 2003 שנערכו בעיצומה של האינתיפאדה השנייה צלל שיעור ההצבעה: שרון זינק אז ל־38 מנדטים, בניגוד לכל הסקרים והתחזיות. מי יזנק הפעם?
הקול קול יעקב
בפגישתו הראשונה עם מפקד גל"צ, בשנת 2012, היה חשוב לרמטכ"ל בני גנץ להבהיר שאין לו כל כוונה להתערב בתכנים בשידורי התחנה הצבאית. הוא ביקש, באופן חריג, רק בקשה אחת: שהתחנה תמשיך להפיק את ערב השירים השנתי לזכר יצחק רבין. בכל שנה כיבד בנוכחותו את האירוע.
חלפו שנים, גנץ הפך לשר הביטחון ויושב־ראש מפלגה. עכשיו, כשהוא עורך היכרות עם אחוז החסימה, הוא מבקש לסגור את גלי צה"ל. עשרות שנים לא הבחין שאל המיקרופון שמכוון לקלוט את דבריו מחובר שרוול בצבע חאקי. פתאום, חודשיים לפני הבחירות, גילה את "הצורך להפריד בין שירותם של חיילי צה"ל לבין אמצעי תקשורת שבו מועסקים לובשי מדים בתכנים פוליטיים". לצורך שחרורה של התחנה מצה"ל הוא הקים צוות מקצועי של משרדי הביטחון, התקשורת והמשפטים. המתח עוצר נשימה: מה יחליטו המשרדים שבראשם עומדים בני גנץ, בני גנץ ובני גנץ?
"קיום תחנה צבאית איננו סביר בעת הזו", כתב גנץ בהודעתו. יש סיבה אחת ויחידה שבעטיה קיומה הפך בעיני יו"ר כחול לבן פחות סביר מאשר פעם: ברדוגו, יעקב ברדוגו. גנץ מתעב את הפרשן הפוליטי של התחנה שמבקר אותו על בסיס יומי, והוא מניח שבוחריו ישמחו להשתיקו. אם התכנית הכלכלית של הליכוד מותגה בעיתונות כשוחד בחירות, איך נגדיר את התכנית התקשורתית של כחול לבן?
ללא קשר לשאלה אם יש צורך בגלי צה"ל – הן בשל הפורמט של יחידה צבאית העוסקת בתכנים פוליטיים, והן בשל התנהלות התחנה בשנים האחרונות – יש משהו נקלה בשתיקה התקשורתית אל מול הניסיון של גנץ להשתמש בכוחו השלטוני כדי להשתיק סיקור שלילי. זכור פוליטיקאי אחר שעשה ניסיון דומה, וזכורים גם הזעזוע, החקירות וכתבי האישום.
מילא השתיקה, האליטה התקשורתית מעניקה לגנץ גיבוי רעיוני. פתאום, סתימת פיות וסגירת כלי תקשורת הם מהלך מבורך, כי הקול קול יעקב. בכיר לשעבר בגל"צ פרסם השבוע מאמר ב"הארץ", עיתון שידוע במלחמותיו למען השידור הציבורי (בכפוף לתקנון, לא כולל מבצעים). הוא קונן שבגלל ברדוגו "התחנה הפנתה עורף לחלקים נרחבים בעם". חלקים אחרים שאליהם הוא וחבריו הפנו עורף במשך שנים מעולם לא עניינו אותו כשאחז במיקרופון. אחר כך נזכר בימים אחרים שבהם "על עובדי התחנה נאסר להביע בשידור את דעתם הפרטית", מתוך תקווה עמומה שקוראיו לא החזיקו בטרנזיסטור בעשרות השנים בהן נפתחו יומני בוקר ותכניות אקטואליה בראיון עם בכירי חמאס או סתם בהטפה שמאלנית.
הם בעד הגיוון כל עוד הוא לא באמת מתבצע, בעד הדעות כל עוד הן בפורמט הפלייליסט: מספר קטן ומצומצם שנבחר בקפידה, בעוד השאר נזרק לפח. והרי תחזית: מערכת הביטחון תיפרד מגנץ הרבה לפני שתיפרד לשלום מברדוגו.
