יבול המצטרפים החדשים לפוליטיקה מסתכם באכזבה יחסית. יאיר לפיד עוד מלקק את הפצעים שגרמה לו מסיבת העיתונאים המשותפת עם יעקב פרי, אביר עמלות הבנקים וחשבונות הסלולר המופקעים. שלי יחימוביץ' העלתה מן האוב את אורי שגיא, האיש האחרון במדינה שעוד חושב שצריך להחזיר את הגולן לסורים. יתר השמות בכל המפלגות לא יעלו ולא יורידו קולות.
ובכל זאת, מבול מסיבות העיתונאים והשמות הטריים מאפשר הצצה לשלוש דרכים שונות של בניית רשימות לכנסת: שיטת 'ישראל ביתנו' היא הוותיקה שבהן: אביגדור ליברמן נפגש עם שורת מועמדים, אחר כך מועברים שמותיהם של המוצלחים שבהם לסקרים מדוקדקים. ליברמן בוחר מועמדים לא בגלל שהם שמות טובים או גימיק מוצלח, אלא רק אם ארתור פינקלשטיין מגיע למסקנה שהם שווים קולות. משה מוץ מטלון, מפעילי הנכים הבולטים, נכנס לכנסת למרות אלמוניותו המוחלטת, כי סקרים העלו שהוא מביא איתו חצי מנדט של נכי צה"ל. ליה שמטוב, סגנית ראש עיר אלמונית, הביאה איתה נדוניה של כמה אלפי קולות. יאיר שמיר יושב עכשיו על המשבצת שמילא עוזי לנדאו בבחירות הקודמות, הנסיך הרביזיוניסטי שיביא מנדט-שניים של ליכודניקים ותיקים. החיסרון של השיטה הוא כמובן היום שאחרי הבחירות. ישראל חסון מרד, אסתרינה טרטמן זייפה תואר וסטס מיסז'ניקוב שתה כמה כוסיות יותר מדי. אבל זה קורה אחרי סגירת הקלפיות.
שלי יחימוביץ' מחפשת בעיקר את הקו האידיאולוגי המשותף, הסוציאל-דמוקרטי. לכן היא גירשה כמעט באלימות את דן חלוץ ("מוכר מניות בזמן מלחמה"), תקפה את יריב אופנהיימר ונפנפה את עשרות הגנרלים חובבי החיים הטובים שהידפקו בשעריה לאור הסקרים ("יש להם סיגר וירטואלי בפה", אמרה בשיחות סגורות על כמה מהם). היא לא מרכיבה רשימה לבחירות, אלא סיעה לכנסת: די קל לדמיין את מיקי רוזנטל נלחם בוועדת הכלכלה, את סתיו שפיר נואמת במליאה על צדק חברתי, את איציק שמולי, בוז'י הרצוג ויוסי יונה מגישים חוק נגד תספורות בשוק ההון. הבעיה עלולה לצוץ בקלפיות, עם רשימה שספק אם כשירה לתפקד כמפלגת שלטון. אף פעם לא היו כל כך הרבה מצביעי חד"ש לשעבר ברשימה אחת. חבל שמשה סנה לא זכה.
השיטה של יאיר לפיד סובלת מבעיה הפוכה: לפעמים נדמה שיו"ר יש עתיד לא מרכיב רשימה אלא ליינאפ של מרואיינים לתוכניתו – הרב, הג'ודוקא, הדוקטור הלוחמנית, הצעירה הנכה, ראש השב"כ לשעבר והעיתונאי הדעתן. זה נחמד למסיבות העיתונאים ולפוסטרים באיילון, זה יהיה הרבה פחות טוב בכנסת. די קל לדמיין את יעקב פרי יושב ממורמר במליאה אחרי שלא קיבל את תיק הביטחון. די קשה לראות את יעל גרמן ואת שי פירון מסכימים על מהלך מדיני משותף.
זה עוד כלום לעומת הבעיה שבה תיתקל ציפי לבני אם תחליט לרוץ. הרשימה שלה תיראה כמו תוכנית לקט של ערוץ הכנסת: פליטי קדימה כמו יואל חסון ושלמה מולה, חיים רמון על עברו הפלילי והתבטאויותיו השערורייתיות נגד הפרקליטות שנחשפו השבוע בערוץ עשר והנייר לא סובל אותן, ואולי איזה מנו טרכטנברג ושלמה ינאי לקישוט. חלק מהשמות שבהם נתקלנו השבוע כבר מעוררים געגועים עזים ליוליה שמאלוב ברקוביץ' ואבי דואן.
הקאמבק שביבי רוצה
אחרי ימים ראשונים סוערים, מערכת הבחירות נכנסה השבוע לתרדמת משונה. מגישים שאלו את אותן שאלות (אולמרט חוזר? לבני מצטרפת?) וקיבלו את אותן תשובות. כבר שלושה שבועות אומרים שבימים הקרובים צפויה הכרעה. לפחות העקביות נשמרת.
ההודנא הזו תסתיים בתוך כשבועיים, מכיוון שמערכת הבחירות תגיע לשיאה בשלושים ימים גורליים, בין שישה בנובמבר לשישה בדצמבר. בתאריך הראשון ייערכו הבחירות בארצות הברית; אם רומני ינצח, אפשר לסגור את מערכת הבחירות כאן ועכשיו. הליכוד יוכל להמריא לשלושים מנדטים ויותר, נישא על גבי הידידות המופלאה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למתמודד הרפובליקני מיט רומני. כל הדיבורים על ישראל מבודדת יעלו בעשן. למה הדבר דומה? לכך שיתגלה פתאום שיחימוביץ' ולפיד, הנאשמים תמיד בהיעדר רקע בטחוני, הם בעצם אלופים במיל'. ניצחון של ברק אובמה, לעומת זאת, יהיה זריקת עידוד משמעותית לגוש השמאל בכלל ולציפי לבני בפרט. היא תוכל לנהל קמפיין לא רע בקהל שלה על הנושא המדיני.
שישה בדצמבר הוא יום סגירת הרשימות; עד אז לא נדע באמת מי רץ עם מי. בין אם לבני תודיע עד אז על הקמת מפלגה ובין אם לאו, שמה ימשיך להיסחר בבורסת הספקולציות. עוד הרבה שעות שידור יושחתו על כך, הרבה טלפונים יצלצלו בהרבה בתים עם שאלות היפותטיות ממכוני סקרים.
באופן אבסורדי, נתניהו דווקא ישמח אם לבני תתמודד. ארבע שנים הוא עשה לה את המוות. "רק בישראל הממשלה מנסה להפיל את האופוזיציה במקום להפך", הטיחה בו יו"ר קדימה לשעבר באחד מנאומיה בכנסת. אבל עכשיו, ראש הממשלה ישמח לקאמבק מצדה. הוא מוטרד יותר מכפי שהוא מוכן להודות מהתחזקותה של יחימוביץ', מכוח חזק מדי של 'יש עתיד' בבואה למשא ומתן קואליציוני עתידי.
אם לבני תרוץ לבד, היא תפצל את השמאל לשלושה גורמים. לו יכול, היה קורא לה: 'רוצי ציפי, רוצי'.
זרזיר אצל האורלב
התחביב הגדול של השר דניאל הרשקוביץ הוא חידות היגיון. רה"מ נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק העבירו שעות ארוכות סביב שולחן הממשלה בניסיונות לפתור כמה מהן. ספק אם יצליחו לפתור את החידה האחרונה של הפרופסור החביב למתמטיקה: מה גרם לשר המדע לפרוש מהמרוץ לראשות 'הבית היהודי' ולחבור בין לילה לזבולון אורלב, האיש שחתר תחתיו ארבע שנים? איך אפשר להסביר חיבוק סכריני כזה בין שני פוליטיקאים שחילופי ההשמצות הפומביות ביניהם נפתחו עם השבעת הכנסת ונמשכו עד ערב מסיבת העיתונאים הזוגית?
הקריירה הפוליטית של שר המדע הגיעה כבר מזמן למבוי סתום. הרשקוביץ קיבל את ראשות הבית היהודי במתנה, כאילו זכה בפיס, אבל בזבז את הפרס. במשך ארבע שנים כיהן כמש"ק הוורטים של ממשלת נתניהו. אף אחד לא ספר את האיש שמספרים הם תחום התמחותו. ריצתו חסרת הסיכוי בפריימריס לא הוסיפה לו כבוד: בבלוג הפוליטי של טל שניידר נחשף השבוע שבייאושו ניסה הרשקוביץ לפקוד דרוזים לבית היהודי (הוא לא הכחיש). החלטתו לפרוש נפלה אחרי שהגיע לכנס בחירות בלוד וגילה שהוא לגמרי לבד באולם. הלך הזרזיר אצל האורלב, גיחכו השבוע במפלגה.
אין פלא שראש הממשלה אוהב כל כך את הרשקוביץ. ככה בדיוק הוא רוצה את המפד"לניקים שלו. אין פלא שהוא נלחם בבנט. ובכל זאת, שני המועמדים לראשות הבית היהודי, כל אחד מסיבותיו, מגזימים מאוד במשמעות של מלחמת נתניהו בראש לשכתו לשעבר. ראש הממשלה חושב ואומר על אביגדור ליברמן דברים איומים בהרבה, ובכל זאת השניים משתפים פעולה כבר שנים. זה קורה כי נתניהו מעריך את כוחו הפוליטי של יו"ר ישראל ביתנו. אם לבית היהודי יהיה יותר כוח אחרי הפריימריס, עוד נראה חיבוקים גם בגזרה הזו.
