איזה משרד ממשלתי יתבע לעצמו יו"ר עוצמה יהודית * האם סמוטריץ' עוד יגרום לליברמן להיראות כסוציאליסט מלא חמלה * מדוע השופט שהכשיר תומכת טרור פסל דווקא את שיקלי * ומהי הדרמה הפוליטית שמתחוללת לנו מתחת לאף
מתנדנדים בין גנץ לסמוטריץ׳
הנה עובדה מעוררת פליאה ומחשבות: על פי סקר שנערך עבור המחנה הממלכתי, חצי מנדט מתלבט ממש בימים אלה בינם ובין מפלגת הציונות הדתית. עשרים אלף איש, רובם צעירים לא דתיים, מסתובבים בינינו עם הדילמה: להיות או לחדול? המחנה הממלכתי או הציונות הדתית? גנץ-איזנקוט או סמוטריץ'-בן גביר? מן הסתם, ההתלבטות היא אם מול הטרור כדאי ללכת על הבטחוניזם הישן או על המיליטנטיות החדשה?
זה חצי מנדט חשוב למדי, אפילו מכריע, כי הוא יקבע מי תהיה המפלגה השלישית בגודלה. בכדורגל, אין משעמם מהמשחק במונדיאל על המקומות 3-4. בבחירות הנוכחיות זו שאלה דרמטית, שנייה רק לשאלה אם נתניהו ישיג 61. בקצרה, אם הציונות הדתית תשיג יותר מהמחנה הממלכתי, בני גנץ כבר לא יישב בשום ממשלה בכנסת הקרובה. כי אם נתניהו יזכה לרוב, אז בניכוי סמוטריץ' ובן גביר הוא יאבד אותו. ואם בתסריט כזה יסיים עם 60 ומטה, גם חיבור של נתניהו וגנץ לא יעניק להם רוב בכנסת. ויש עוד קווי דמיון בין שתי הרשימות: הן איחוד טכני של מפלגות שכל אחת מהן מנהלת קמפיין נפרד, והמתחים והעוינות בבית פנימה חריפים מכפי שנראה מבחוץ.
גם המשא ומתן להקמת ממשלה, אם נתניהו יזכה ברוב, יתנהל בשני ראשים. בצלאל סמוטריץ' מכוון לתיק האוצר, משם ינהל מדיניות קפיטליסטית שלידה אביגדור ליברמן ייראה כסוציאליסט חומל. מצב הכלכלה וגובה האינפלציה מבטיחים שלא יהיו לו מתחרים על התפקיד. אבל לאן מכוון בן גביר? בליכוד ובציונות הדתית קיוו שיעדיף להתחיל בקטן, בתיק התיירות או אפילו בראשות ועדה בכנסת. כדאי שיחשבו שוב: בן גביר מכוון הרבה יותר גבוה, לתיק לביטחון הפנים. אין זה ממנהגו ללכת בקטנות.
ההתבטאויות הפומביות כמעט זועקות זאת. הוא מדבר על שינוי כללי הפתיחה באש, כולל מג"ב; על הגנה על אנשי כוחות הביטחון מהעמדה לדין במקרה של ירי במחבלים; על שיפור שכר השוטרים. הימים שבהם התעמת עם כחולי המדים חלפו מזמן. הסכסוך האחרון שנותר הוא עם המפכ"ל קובי שבתאי, שהטיל אשתקד על יו"ר עצמה יהודית את האחריות להדלקת ירושלים עם פרוץ מבצע "שומר חומות". אם תתממש תקוותו של בן גביר, מפגש הבכורה בין השר והמפכ"ל יהיה מעניין. גם טקס החפיפה עם עומר בר-לב, כמובן.
בשבוע שבו עלתה לשלטון באיטליה מנהיגת מפלגת ימין רדיקלי, יהיה מסקרן לעקוב אחר הצורך שלה לגשר על הפער שבין ההבטחות המפליגות ובין המציאות. לבן גביר, אם יעלה בידו, יחכה אתגר דומה. לקיים את כל הבטחותיו למגר את הטרור, לשנות את הוראות הפתיחה באש ולחסל את הפשיעה החקלאית. וכל זה במשרד שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
ההיסטוריה בהילוך מהיר
איילת נחמיאס ורבין היא יושבת-ראש בית בן גוריון בתל אביב. לא מזמן, בביקור בספרייה העצומה שלו, אמרה לי משפט מעורר מחשבות. אם בן גוריון ובגין היו חוזרים לחיים ערב הבחירות לכנסת ה-25, בן גוריון היה נחשב איש ימין ובגין – איש שמאל. הליכוד היה מאמץ בחום את תפיסתו של ראש הממשלה הראשון כלפי הערבים והעולם, ואילו גנץ ולפיד היו מציעים לראש הממשלה השישי שריון במקום גבוה, בזכות עמדותיו כלפי בג"צ ומערכת אכיפת החוק.
המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית הייתה פעם מפלגת העשירים והצפון, ואילו הדמוקרטים – של העניים והדרום. אבל עם השנים, בתנועה כמעט בלתי נראית, הם החליפו תפקידים וקהלים. הצרחה שארכה שם מאה שנה נדחסה אצלנו למשבר פוליטי קצר בממדים היסטוריים, וגם חריף בממדים היסטוריים. הוא כל כך מהיר, שכאן הקהלים לא מספיקים להתחלף. למה הדבר דומה? למכבי והפועל שמשחקות זו מול זו, ובתוך עונה אחת כל שחקני מכבי מוחתמים בהפועל, ולהפך. האוהדים עדיין יאהבו את האדומים והצהובים, בלי לראות שמקבוצתם הישנה לא נותר דבר חוץ מהצבע.
בזמן מדובר בסך הכל בשלוש שנים וחצי. אבל במערכות בחירות זה חמש. אנחנו, בני הדור שבו כהונה של 4 חודשים נתפסת כמהלך עניינים סביר, צופים בשינויים סוציולוגיים כמו בצפיית בינג', שבה חמש עונות עפות בסופ"ש אחד.
כשאביגדור ליברמן פרש מהממשלה ב-2018 היה נראה שמדובר בעוד מהלך שש-בש של שחקן מיומן מדי. אבל ב-2022 ברור שחלק נכבד מיוצאי חבר העמים כבר אינם חלק מהימין המדיני אלא מהשמאל האזרחי. כשנתניהו כינס למחרת בחירות 2019 ראשי מפלגות בגוש, חלקו לו מחמאות על מהלך טקטי מחוכם, בלי להבין שהוא מתיך את החרדים, המתנחלים והליכודניקים לגוש אחד בלתי ניתן להפרדה, גם ברמת הרחוב. כשבנט הפר את כל הבטחות הבחירות שלו והפך ראש ממשלה, עצרו שני המחנות את נשימתם, אבל האמביציה האישית כיסתה על מהלך היסטורי דרמטי לא פחות: חזרתה של הציונות הדתית, בתום סיבוב מפואר של 45 שנה, לתפקיד לשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית, הפעם כשהיא מרוסקת וחסרת בית פוליטי.
כשמנסור עבאס פרש מהמשותפת חשבו שזו עוד פרידה לצורך חזרה, אבל התברר שדווקא מנהיג הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלמית מבטא זרם ערבי צעיר ובורגני שמאס בבדלנות ורוצה להשתלב בישראל במקום לייחל לקריסתה ולתמוך בגלוי באויביה. כשנתניהו קרא ב-2021 להצביע ט' אולי חשב שהוא רק דואג לעצמו ולגוש, אבל הוא הוציא מהבקבוק את הזרם שמתחזק בכל העולם המערבי: ימין רדיקלי מתנגד הגירה שמתחזק על חשבון מפלגות הימין המסורתיות.
כשסער וגנץ החליטו לא מזמן לרוץ יחד, כל אחד מהם חגג את העקיצה הנאה על חשבון הצד השני. אבל הם סימנו את העובדה שאלה המגדירים עצמם "ימין ממלכתי" מרגישים קרובים יותר לגנץ ואיזנקוט מאשר לגפני ואוחנה. כשלפיד, מיכאלי והורוביץ החליטו לאפסן את הנושא הפלסטיני חשבו בוודאי שזו פשרה טקטית בלבד לצורך הפלת נתניהו, אבל רק את עצמם רימו: הנושא הונח בתיבה שהמפתח שלה נזרק לים. במשך שנים הוא הוחזק בחיים, מחובר למכשירים, אך בחסות המערכה הגדולה על בלפור הומת המתת חסד.
האמונה המטופשת שאם נתניהו יילך תשוב הפוליטיקה המקומית למה שהייתה, אין לה על מה להתבסס. להפך: ראש האופוזיציה והוויכוח הסוער סביבו הם מאיץ החלקיקים של הוויכוחים בין הירדן לים. הרוסים כבר לא יחזרו לימין וחלק מהמפלגות הערביות כבר לא ישובו לבדלנות. החרדים יכולים לפלרטט עם מפלגות המרכז-שמאל אבל הם סיימו את תפקידם ההיסטורי כלשון המאזניים, עד שיקום דור חדש, שלא נראה כרגע באופק. כשנתניהו יפרוש, יום אחד, יצטרכו שאר 119 החברים להחליט על מה מתווכחים פה, אחרי שהעולם הישן עד היסוד חרב.
הפוסל במומו פוסל
לא רק מחירי הלחם והדיור התייקרו, גם מחירי הפרישה: כשנערך לדיון על הכרזתו כפורש, קיבל עמיחי שיקלי הצעות מחיר מעורכי דין תמורת ייצוגו. כל אחת מהן הייתה בסכום של שש ספרות. הוועדה הציבורית שאליה פנה סירבה לאפשר לו לקבל החזר מקופת המדינה. הליכוד חב לו חוב של כבוד, אבל את החוב המשפטי יצטרך לשלם מכיסו.
לא, ההחלטה של יושב-ראש ועדת הבחירות יצחק עמית על פסילתו מריצה איננה פוליטית. יש לכך שתי הוכחות: הראשונה, פסילתו איננה גורעת ולו קול אחד מהימין. אם כבר, היא תעורר זעם ימני שיגביר את סיכויי ההצבעה. הפסילה של עמית והעתירה התמוהה של לפיד להשתקת שידורי ערוץ 14 נראים מהצד כתרומה אסורה לימין. ההוכחה השנייה היא שבליכוד ידעו שפסילה היא סכנה ברורה ומיידית. בדיוק בשל כך הציעו עם פיזור הכנסת את הדיל "מטרו תמורת שיקלי".
זו לא החלטה פוליטית, אבל גם לא החלטה שמצטיינת ביושר אינטלקטואלי. כזכור, שיקלי טען שהתפטר מהכנסת כי הסתמך על דברים שאמרו שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור שלו על הכרעתו כפורש. עמית קבע שלשום שלשווא הסתמך עליהם, כיוון שסמכות המחוזי איננה כוללת אפשרות לקבוע דבר לעניין מועד התפטרותו ומשמעויותיו. הבעיה היא שאם יש שופט אחד – אחד! – במדינת ישראל שכדאי לו לנזוף במחוזי על חריגה מסמכות, הרי זה כבודו. הוא זה שכשופט מחוזי הדהים את עולם המשפט כשבתקדים שנוגד את חוק יסוד השפיטה הרשה לעצמו לבטל הלכה של בית המשפט העליון (הלכת שמש). "במקום להמתין ל'חמורו של משיח' בדמותו של המחוקק, עד שיתקן את החוק, אשים נפשי בכפי ואעשה מעשה לזכות את הרבים", כתב. עכשיו אין חמור ואין משיח וגם זיכוי הרבים, בדמות החופש להיבחר, נעלם.
בכובעו כיושב-ראש ועדת הבחירות גילה שלשום עמית היצמדות קפדנית שיש לשבח אותה ללשון החוק המפורשת. חבל רק שאותה צניעות שיפוטית לא אפיינה אותו כאשר, כשופט בעליון, פעל בשורת מקרים להכשיר את בל"ד ואת תומכת הטרור ח"כ היבא יזבק, שהיללה את רוצח הילדים סמיר קונטר ואת הרוצחת מכביש החוף דלאל מוגרבי. סעיף 7 א' לחוק יסוד הכנסת היה מפורש מאין כמותו, וקבע שתמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור היא עילה לפסילה. אז השתחרר עמית מכבלי הפורמליזם המציק, ושייט ברטוריקה אל עולמות עליונים: "בהינתן הספקטרום המגנטי של כלל פעילותה של ח"כ יזבק לאורך בשנים בכלל ובתקופת כהונתה בכנסת, בהינתן כל אלה מצאתי כי מחוג הפסילה עומד על קו הגבול… זכות היסוד החוקתית לבחור ולהיבחר… באו גם הפעם והטילו עצמם על כף המאזניים". אבל עמית מנהיג את הפלג של שופטי העליון שבוחר איזה חוק לפרש בנוקדנות, ומאיזה חוק להתעלם.
