מדוע ראש הממשלה מתעקש לא לבלום את המספרים המטפסים במגפה * מה גרם לליכד לתמוך לפתע בהצעות חוק של הקואליציה * את מי מאשים בנט בפניית הפרסה שביצע בעניין ״חוק נתניהו״ * ואיך קשורות הקריאות לסגירת גל״צ לפרנויות של מפא״יניקים
מכלכל את צעדיו
ממשלת בנט היא כבר הממשלה השלישית בישראל שנאבקת בקורונה. הנה שני ההבדלים העיקריים בינה לבין קודמותיה: הממשלות שבראשן עמד נתניהו ראו בסגרים כורח המציאות. זו של בנט תראה בו כישלון נורא. נתניהו האמין שאם נתמקד בכלכלה על חשבון הבריאות בסוף לא תישאר בריאות ולא כלכלה. בנט סבור אחרת: שאפשר להציל את הכלכלה גם במחיר של מאושפזים רבים ונפטרים לא מעטים. זה ההימור הענק שלו, שיכול לחרוץ את גורלם של מאות ישראלים, וגם את גורל ממשלתו.
לכאורה, המספרים נראים חד משמעיים: התחלואה הקשה מוכפלת מדי שבוע־שבועיים, המאומתים גדלים, האפקטיביות של החיסון יורדת. הסגר נראה בלתי נמנע, וכמוהו גם מאות אלפי המבודדים שבדרך.
לא, משוכנע בנט. יהיה צורך בעצבי ברזל, אמר השבוע בדיונים, כי המספרים רק יטפסו ויטפסו, אבל בסוף לא תהיה סיבה לסגור. אתם תראו. המספר הנוסף מבחינתו הוא 200 מיליארד: זו העלות בשקלים של ההגבלות על התנועה בשנת הקורונה הראשונה. הכסף הזה יכול לממן 200 בתי חולים חדשים, או חינוך חינם לכל אזרח מהלידה ועד התואר השני. חלק נכבד מהסכום, אגב, לא נשרף בסגרים המוחלטים אלא בהגבלות הפעילות שבתווך: איסור על אירועים, צמצום מספר העובדים, צמצום התחבורה הציבורית, סגירת בתי עסק. התקווה, שהיא גם האסטרטגיה, היא הכל או כלום: להימנע לחלוטין מהגבלות חלקיות. בין השורות מתחבאת כותרת, שהממשלה הנוכחית נמנעת מלומר בגלוי: אם כבר נגזר, עדיף בקצה הדרך סגר קצר ועוצמתי – במקרה שבתי החולים יעמדו על סף קריסה – על פני הגבלות ארוכות ומייסרות של חודשים. נדמה שכולם מבינים בכל זאת את המשמעות הפוליטית ההרסנית אם חלילה ייגזר על כולנו להינעל בבתים בפעם הרביעית.
כדי להימנע מהסגר, יש צורך לכבות את דליקת ההדבקות שמשתוללת במערכת החינוך. אבל כאן יש בעיה, בעיית שאשא־ביטון. הזעם על שרת החינוך מגיע לרמות שלא אפיינו אפילו את ראשי השלטון הקודם, שנתקלו במכשולים שהערימה כיושבת־ראש ועדת הקורונה. הפער בין בנט ושאשא־ביטון בלתי נתפס: הוא משתלח במסרבים להתחסן, היא ממאנת אפילו לאפשר פעילות הסברה למען החיסונים בבתי הספר ("זה נושא שנוי במחלוקת", נימקה). השליטה עליה אבדה, וכרגע לא נראה שמישהו מסוגל להשיב אותה. בנט היה שמח להזיז אותה מתפקידה, או למצער מקבינט הקורונה, אבל במצבו הפוליטי זה בלתי אפשרי. יו"ר מפלגתה, גדעון סער, מגבה אותה. בינתיים, חודש לפני פתיחת הלימודים, ידה על העליונה.
סדק בית
אופוזיציה לוחמת, אמר פעם שמעון פרס המנוח, לוחמת בעיקר בעצמה. השבוע, בסיעת הליכוד, נראה שהוכחה צדקתו. בישיבה התגלע ויכוח בין שני אגפים: "אני הולך להגיד משהו שלא תאהבו", אמר אופיר אקוניס. "אבל המותג 'ליכוד' נפגע מההצבעה שלנו בחוק שנוגע לנפגעות תקיפה מינית". אתו הסכימו גם קרן ברק ("לא צריך ליפול לכל מלכודת של הממשלה", אמרה), גלית דיסטל־אטבריאן ובמפתיע גם מיקי זוהר. מנגד, תמכו בקו הלוחמני דודי אמסלם, דוד ביטן, יריב לוין ואחרים.
הוויכוח הטקטי־לכאורה הזה מבטא סדק משמעותי משנדמה בסיעה הגדולה בכנסת. אגף אחד מבקש לייבא ארצה את האופוזיציה הרפובליקנית בקונגרס בוושינגטון: לשים קץ לכללי המועדון הישנים, ולהילחם בנשיא בכל הצבעה, לא משנה תוכנה. היו פעם גשרים בין שתי המפלגות בוושינגטון, והם נשרפו והתפחמו ביום הראשון לכהונת הנשיא אובמה. עוד מוקדם לשפוט אם המפלגה הרפובליקנית הרוויחה מכך או הפסידה. דבר אחד ברור: גם הדמוקרטים אימצו את האסטרטגיה, והתוצאה היא שיתוק מוחלט. בישראל אין איזונים ובלמים, אין דרישה לרוב מיוחס ולסיעה היריבה לרשות המבצעת אין אף פעם רוב בבית הנבחרים. כאן לא יהיה שיתוק, לכל היותר תחושת נימול מעת לעת.
האגף השני בליכוד מציע אופוזיציה ממלכתית יותר: לא לעלוב בשרים אלא לתקוף את מדיניותם, לא לגדף אלא למתוח ביקורת, לא להיות דובי לא־לא אלא להצביע עניינית. בעצם, אם ממריאים עוד יותר למעלה, השאלה היא איזו דרך תוביל את הליכוד לשלטון: זו שאפיינה את שלטון נתניהו ברוב העשור שעבר, או הלוחמנות של שלטון נתניהו בתחילת העשור הנוכחי.
והיכן עומד ראש האופוזיציה עצמו? "צריך לחשוב על זה", חתם את הדיון. הוא כנראה באמת חשב על זה: שלשום, בכנסת, שפשפה הקואליציה את עיניה: הליכוד תמך בשני חוקים של הקואליציה, אחד של מיכל רוזין למען נאנסות ואחד של שרן השכל בנוגע לזכויות נאשמים. ומילא זה: זה קרה בשעת בוקר שטופת שמש, לא באשמורת הלילה השחור. ממש שחר של יום חדש.
עושה צחוק מעצמ
אין סיבה לבוא בטענות לשר המשפטים על יוזמתו למנוע את ראשות הממשלה מחבר כנסת עם כתב אישום. עוד לפני הבחירות הצהיר שישקול את המהלך, ואולי אף שילם על כך מחיר בקלפי. התמיהה היא על ראש הממשלה נפתלי בנט, שהעניק לסער אור ירוק – או יותר מדויק: אור ירקרק – לקידום המהלך במושב הבא. רק אשתקד, מיד אחרי הבחירות השלישיות, צייץ: "חוק פסילת נתניהו הוא מהלך אנטי דמוקרטי קיצוני שמהווה יריקה בפרצוף של חצי מדינה. לפני יומיים היו בחירות, וכבר מנסים לעקוף את רצון העם באמצעים פסולים. ימינה תתייצב באופן מוחלט נגד מהלך זה ותילחם בכך בכל כוחנו". בנט נשא את דגל המאבק בפקידות, והנה הוא מעניק לפקיד את היכולת לגבור על בחירתם של מיליוני אזרחים.
ראש הממשלה היה מעדיף גם היום את החוק לצינון ראש ממשלה שכיהן תקופה ממושכת, חוק שמופיע בהסכמים הקואליציוניים. אבל היוזמה, כך מתברר, נתקלה בביקורת חריפה של היועץ המשפטי לממשלה שטען כי היא בלתי חוקתית. את האחריות לשינוי טעמו מטיל בנט דווקא על קודמו בתפקיד. הוא מנסה להפוך את הממשלה לבלתי לגיטימית וזה מעשה שלא יעשה, התרתח השבוע בניסיון להסביר את הפרת ההבטחה. בכלל, נראה שחודש בלשכה בירושלים טען את בנט באמוציות כלפי נתניהו שלא אפיינו אותו בשמונה השנים הקודמות. ועם זאת, עוד ארוכה הדרך לאישור: בימינה משוכנעים, בניגוד לסער, שהחקיקה רק תחליש את הממשלה, שכן אם נתניהו יאבד סיכוי לחזור, יאבד דבק הנגרים שמדביק יחד את מרכיביה.
ויש עוד מישהו שמפתיע בעמדתו: בני בגין, חבר סיעתו של סער. בזמנו יצאת נגד חקיקה פרסונלית למען ראש הממשלה לשעבר, שאלתי אותו השבוע. האם באותה מידה לא ראוי להתנגד גם לחקיקה פרסונלית נגדו? "הנסיבות שונות", השיב בגין. "אז כיהן כראש הממשלה אדם שהוגש נגדו כתב אישום והתוצאה הצפויה הייתה ברורה ומיידית. ההצעה הנוכחית שונה: היא נועדה לכנסת הבאה, ואין כרגע אדם שהוא גם ראש הממשלה וגם נאשם". אבל כולם יודעים למי הכוונה, אמרתי. "אכן רכשנו ניסיון מר. גם כשחששתי, לא העליתי בדעתי התנהגות כה קיצונית וירודה. התנהגות נתניהו מאז החקירה אימתה את הגרועים בחששותיי, ועוד". אבל לבגין חשוב להוסיף שאולי נכונו הפתעות. "עמיתיי יודעים שכבר שיניתי דעות מגובשות. אני מצפה לדיון החשוב".
כוחותינו תחת התקפה
"זה כבר חודשים מספר שצבאנו עומד בפני בעיה חמורה ביותר", נאנח הרמטכ"ל יגאל ידין. הוא הוזמן לישיבת הממשלה בשבעה בספטמבר 1950 כדי לשדל את השרים להקים תחנת שידור צבאית. ומהי הבעיה? "חינוך והשכלה לאנשי הצבא הסדיר והעולים ולחיל המילואים. אנו מחפשים אחרי כל מיני דרכים ושיטות לחדור אל אוזן החייל ואל עינו. אנו מוכרחים להכריח את החיילים של המילואים שיתרגלו ויחויבו להאזין בשעות מסוימות לרדיו, על מנת שאם יהיה צורך למסור הודעה מיוחדת ובמהירות – תגיע זו אליהם במועד הנכון". לצורך כך ביקש להקים תחנה צבאית, למורת רוחם של אנשי "קול ישראל", שלא התלהבו מתחרות. הדיון שהתפתח בממשלה לקראת פתיחת התחנה מהדהד את הטיעונים שנשמעים גם היום, בדיונים על סגירתה. הפרוטוקול הזה אותר בארכיונים במסגרת הדיונים האלה.
"האם זה נכון", תהה שר האוצר קפלן, "שבתוך שעות השידור שהזכרת, הרמטכ"ל, היו רק 20־25 אחוז דברים הקשורים לצבא, ויתרת האחוזים היו דברים שונים כגון מוסיקה?"
"כדי למשוך את החיילים", ענה אחד הקצינים. "השידור שלנו יעמוד אולי במידה ידועה בדרגה נמוכה יותר (מקול ישראל), כי יהיה מותאם לחיילים אשר מוצאם מאלג'יר ומארוקו".
הדיון התלהט, ועסק בשאלות נכבדות: למה ברדיו הצבאי תעלה שעת שידור 17 לירות ואילו בקול ישראל 55 (תשובה: כי האמנים בחינם, במסגרת מילואים), למה צריכים אזרחים לשדר בתחנה של צה"ל, ועוד. התלבטו גם איך ייקרא גוף השידור המיועד. "מדוע לא תקראו לזה שופר?" הציע השר רמז. הרמטכ"ל התלהב. אבל בסוף החליטו בכל זאת על "גלי צה"ל".
את הטיעון שהכריע בסוף לטובת הקמת התחנה, טיעון מופלא, השמיע השר דב יוסף: "אני רוצה להביא נימוק שאולי יצלצל מוזר באוזניכם. אני בעד קיום המשדר המיוחד של הצבא, מנימוקי ביטחון. אנו חיים בארץ מוזרה, עם כל מיני בעיות הניצבות מדי פעם בפעם בפני הממשלה. אני בטוח שאילו יכלו אנשי חירות לארגן פוץ' (כך במקור) היו תופסים בראש ובראשונה, או מנסים לתפוס את תחנות השידור שלנו. אני איפוא בעד זה שיהיה לנו משדר במקום בו נוכל להיות בטוחים שדבר כזה לא יקרה". אפשר לתפוס גם את תחנת השידור הצבאית, העיר השר לוין. "אם יתפסו את המשדר הצבאי וישתלטו על מחנות הצבא שלנו אזי נגמר העניין. אבל זה לא כמו ברדיו הציבילי (האזרחי) כי על ידו עומד לכל היותר שוטר דרכים. להיכנס למחנה צבאי הרבה יותר קשה".
על חודו של קול, ברוב של חמישה מול ארבעה, הסכימו השרים לאשר הקמת שרות שידור לצה"ל – לשנת ניסיון אחת. אם לשפוט לפי הטיעונים שנשמעים היום בעד סגירת התחנה, החשש המפאי"ניקי התממש באיחור של שבעים שנה: חירות השתלטה על גלי צה"ל, אם כי לא באמצעות מיליציות חמושות.
