מאיפה הגיע רצף הטעויות של המוחים ומה הוא יוליד * מי בונה על ממשלה בלי מפלגות דתיות בכלל, לראשונה בהיסטוריה * איך זה שטייסי המילואים מטפטפים חזרה לקוקפיטים * ומהי היישות השמימית שלה מצייתים הדתיים ביש עתיד, הקב"ה או לפיד
בין זעירא לזמיר, שוב
חיסול הרפורמה המשפטית היה מטרה שאפתנית של ארגוני המחאה. היא הושגה כמעט במלואה. אבל מאחוריה מבצבצת המטרה האמיתית, שאפתנית הרבה יותר, חסרת תקדים: שהממשלה הבאה, בניגוד לכל שלושים ושבע קודמותיה, לא תכלול אף מפלגה דתית.
אביגדור ליברמן היה הראשון לסמן את המטרה: כאשר נחזור לשלטון, הבטיח כבר בפברואר, לא יהיו בקואליציה חרדים, לא יהיה אף תלמיד ב"תורתו אומנותו", לא יועבר אף שקל למוסד חינוך בלי לימודי ליבה. לפיד וגנץ שעמדו אז לצידו נבוכו, שכן הם העדיפו להתמקד בבלימת השתלטות הממשלה על הוועדה לבחירת שופטים.
חלפו שבעה חודשים, והנושא האמיתי של העימות בחברה הישראלית הולך ומתחוור. הצעדות בבני ברק תוארו על ידי חלק מהאופוזיציה כתקלה, המאבק על קרן הארנונה שתעביר כסף לרשויות חרדיות כמאבק צדדי, אבל פיצוץ התפילות ביום הכיפורים כבר מסמן את הקו: החילונים נגד הדתיים. הודעות התמיכה הראשוניות של שקמה ברסלר ויאיר לפיד, שהתחלפו בבהלה כעבור יממה בקריאות צו פיוס מאולצות, שיקפו זאת במדויק. איזו מפלגה דתית תוכל, גם אם תוזמן, להצטרף לממשלה עם כל מחרפיה? איך יוכלו לפיד וגנץ להסביר חבירה לחרדים או לציונות הדתית אחרי שנה של סימונם כאויב השחור משחור.
העניין הוא שזו טקטיקה די גרועה. ראשית פוליטית: גם בסקר השחור ביותר לקואליציה, אין ממשלה בלי מפלגה דתית, שכן, כזכור, רע"מ היא מפלגה דתית מאוד. מחאה שסמלה המסחרי הוא דגלי ישראל תתקשה מאוד להקים קואליציה שנשענת על עבאס וטיבי.
אבל גם מהותית זו שגיאה. הצלחת המחאה נבעה מהעובדה שברחה מהמחלוקות המסורתיות, תרתי משמע, בחברה הישראלית, שבהן הימין אינו יכול להפסיד: בוויכוח המדיני רוב העם תומך בדרך הליכוד, ולכן אחים לנשק קרעו בחמת זעם שלטים של "די לכיבוש" בעצרות קפלן. בויכוח ביבי-לא-ביבי, התוצאה תהיה כמעט תמיד תיקו משתק. אבל בוויכוח של ליברלים מול שמרנים יש רוב יהודי ליברלי, לרבות אגף נרחב של הציונות הדתית ושל הימין המסורתי. זה היה הקרב היחיד השנה, והוא הוכרע בכל סקר נגד הקואליציה השמרנית ביותר בהיסטוריה של ישראל.
עימות על תפילות כל נדרי ונעילה ממסגר את הדיון כוויכוח של היהודים מול הישראלים, ובו ליהודים יש כבר שנות דור רוב ברור. בן גוריון כבר אמר מזמן שהוא לא הולך לבית כנסת, אבל בית הכנסת שהוא לא הולך אליו הוא אורתודוקסי. והיום אפשר היה להוסיף: בית כנסת עם מחיצה.
המפסיד העיקרי הוא בני גנץ, שמצביעיו נמצאים משני צידי קו השבר. אין פלא שפרסם פוסט שנראה כמו בקשה מצ'אט GPT "תכתוב בבקשה אלף מילה שלא אומרות כלום" עד לזיגזג הבלתי נמנע שלשום, בלחץ הסקרים, שבו נאלץ לגנות את מסכלי התפילה.
בעימות בין ישראל זעירא מראש יהודי לבין רון חולדאי ואסף זמיר מעיריית תל אביב, רוב הציבור תומך בתפילות בהפרדה. עוד יום כיפור עמד בסימן עימות בין זעירא וזמיר.
שינויים בהרגלי הצריחה
המחאה האפקטיבית בתולדות המדינה לא ביצעה אף שגיאה מהותית במשך קרוב לתשעה חודשים. אז מאיפה הגיע, בשבועיים האחרונים, רצף הטעויות האסטרטגיות שלה? ההפגנות באמריקה מול נתניהו, לרבות דמותו כאסיר באלקטרז, אחר כך הזמבורות למטה בשדרת מדיסון, בעוד למעלה במלון נתניהו נפגש עם ביידן ומקבל הזמנה לבית הלבן ודיבורי שלום עם סעודיה. באמצע, ההצהרה האומללה של טייסת הקרב שירה אטינג שכרכה את ישראל עם הרג ילדים ערבים תמימים, והשיא – אירועי יום הכיפורים.
כשהם לראשונה מתחילת 2023 מול רוח גבית, נחשפים הפערים בין מנהיגי התנועה. מאה וחמישים ארגונים היא מונה, אבל הבולט שבהם הוא כוח קפלן, במקור "הדגלים השחורים", שהדמות המזוהה איתו היא שקמה ברסלר. זה האגף הלוחמני יותר של המוחים, בעל זכויות היוצרים על ימי השיבוש, למשל. הם צברו קילומטראז' נכבד במחאות נגד ממשלות נתניהו, עוד כשאהוד ברק היה חלק מהן. במייל שלי מצאתי השבוע הודעות מדובר המחאה, רועי נוימן, לא רק מהפגנות בלפור 2020 אלא גם מהמחאה החברתית 2011. רוטשילד, בלפור, קפלן, אותה מהפכה.
הזרם המתון יותר מסתייג מהכיוון הזה. ראשיו אחראים על המכתב המפויס (נו, הכל יחסי) שעליו הוחתמה גם ברסלר וחבריה ביחס לאירועי כיכר דיזנגוף. קדם לו משא ומתן נוקב וקולני בין ראשי הארגונים, שנגע לא רק למכתב אלא לדרכה של המחאה בכלל. זו רק ההתחלה: על הפרק שינויים פרסונליים במטה המאבק, שרובו מאויש בכוח קפלן.
ואולי התגלה השבוע משהו רחב יותר מהמחאה, שתקף גם לגורמים הרדיקליים מהצד השני, ובשלוש מילים: איתמר בן גביר. במשך תשעה חודשים דהר כל צד לקצוות של סרבנות מחד והתלהמות מאידך, הקצנה לכל כיוון, ימי שיתוק מצד אחד וריצת אמוק לחקיקה מצד שני, כל נורמה נשברה, והכל הוכשר בלהט המאבק במחנה השני. השבוע הסתמן שהציבור הציב סוף סוף גבולות. אפילו איתמר בן גביר נאלץ, שומו שמיים, לוותר על תפילת ערבית לטובת דיון על הטבח המתמשך בחברה הערבית.
השבים לטיס
סערת הטייסים נעלמה מהרדאר הציבורי מאז ההודעה ההמונית על הפסקת התנדבות, אבל בחיל האוויר היא נוכחת עד מאוד. באמצע אוקטובר, ממש עוד מעט, ייערך בחיל דיון כשירות כולל. המפקד, תומר בר, מתכוון לנצל את ההזדמנות כדי להשיב את כולם לטוס.
ההודעה ביולי הייתה קבוצתית, אבל הפסקת ההתנדבות היא אישית. יש מי שהקפיאו על רקע אישי, יש שקשרו בינה ובין ביטול עילת הסבירות וכל מה שבאמצע. פרשן "הארץ" עמוס הראל דיווח בשבוע שעבר על טפטוף איטי של טייסים שחזרו לשרת. בצבא מבחינים שהזרם גובר, וזה בדיוק מה שמעוניין בר לעשות: הדיון שהוא מכנס יגיע בנקודת זמן קריטית, שלושה חודשים אחרי, שבה אובדן הכשירות של טייסים מגיע למדרגה משמעותית יותר. הוא לא ידרוש התנצלות, או התחייבות לא לחזור על הצעד במקרה של חידוש החקיקה. מפקדי היחידות כבר החלו בגישושים, אחד על אחד, מול הטייסים שלא נראו בבסיסים מאז הקיץ.
הקושי היה ונותר במטה המבצעי. שורש הבעיה נעוץ בכך שתורת ההפעלה של החיל השתנתה משמעותית מהימים שתוארו בסדרה המרתקת "האחת" של סימה קדמון ואמנון רבי בכאן 11. בימי המפקד אמיר אשל עבר החיל שינוי דרמטי שנועד לאפשר לו לפעול בזמן מלחמה סביב השעון, לא רק בכמה גלים ביום, וזאת תוך שימוש באנשי מילואים במטה המבצעי. הדבש הוא היכולת לפעול באופן אינטנסיבי בהרבה, עם מטרות רבות לאינספור. נסראללה יחווה זאת על בשרו במלחמה הבאה. העוקץ – כדי לתחזק את המערך הזה סביב השעון ולא רק במשמרת, משמרת וחצי, יש צורך בנוכחות מלאה. מבלי להרחיב, זה בוודאי אינו המצב מאז משבר הקיץ.
זו הייתה ונותרה הבעיה החריפה ביותר בצה"ל כולו. אבל בניגוד לטייסים, כאן הבעיה תתפרץ רק במקרה של לחימה נרחבת, והחזרה לכשירות מהירה יחסית. רענון קצר, בטח ביחס לטייסים, וחזרה לפעילות. השאלה מה יקרה אם שני הצדדים יחזרו לעוד יום קרב בחורף הקרוב, סביב הוועדה לבחירת שופטים או כל צעד אחר, ואיך אפשר, לאורך זמן, לנהל חיל אוויר שהמודיעין שלו קשוב לא רק למטרות בלבנון ובאיראן אלא גם לסדר היום של הכנסת.
הקינלי שינה את טעמו
לא קל להיות דתי ביש עתיד. אתה נקרע בין האמונה בשתי ישויות עילאיות שכל קיומך נשען עליהן: הקדוש ברוך הוא ויאיר לפיד, לא בהכרח בסדר החשיבות הזה.
משה "קינלי" טור פז, ח"כ דתי משיפולי הרשימה, בחר בלפיד: בבוקר שלמחרת פיצוץ התפילות בתל אביב, בעקבות יו"ר מפלגתו שדיבר על גרעין משיחי גזעני, פרסם הח"כ המתנחל מגוש עציון פוסט מדהים שמנרמל את המהלך (תזכורת: שלטי "די לקידוש", חטיפת סידורים, התפרצות לתפילה וגידופים בנוסח "רוצחי ילדים"). "השנה", כתב בפייסבוק, "נחצו כל הגבולות, והציבור הליברלי קם ומפסיק לשתוק. ולמרות שהוא מתנגד לתפילה שהיא שלי, תפילה אורתודוכסית, אני לגמרי מבין אותו. כי הדת הפכה להיות סמל לכל מה שרע ומושחת במדינה הזו, לכל הגזענות והאלימות וההשתמטות והגניבה ברשות". היהדות של קינלי היא בעצם נצרות: הושטת הלחי השנייה למכים.
חלפו שעתיים, לפיד שינה את דעתו בלחץ דעת הקהל, ופרסם פוסט נגד פיצוץ תפילות. כעת גם הקינלי שינה את טעמו. בראיון לערוץ 7 הוא נזכר פתאום ש"האלימות שהופנתה כלפי המתפללים היא דבר נורא, אדם צריך להתפלל על פי אמונתו ודרכו".
גם אלעזר שטרן, מגלגל עיניים בהכשרתו, בחר בדרך דומה. מי שעשה קריירה ארוכה מגינוי וזעזוע של כל רבע תקרית במגזר הדתי-לאומי, שלו, שתק אל מול המתקפה על אחיו בכיכר. בראיון מתפתל כינה את התפילה "הפגנה יהודית", שלח את המתפללים להתנצל בפני נשות הכותל שתפילתן הופרעה על ידי חרדים (מה הקשר בעצם? מתפללי דיזנגוף הם המתפרעים בכותל?), ולקינוח, כמובן, גינה את ביבי.
לא היו לי ציפיות משטרן ובכל זאת הצלחתי להתאכזב. הוא הרי היה ראש אגף כוח אדם שהדיח חייל מצטיין, חננאל דיין, כי סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל במחאה על ההתנתקות, וששפט סרבנים למחבוש, אבל במשבר הסרבנות האחרון העניק למפסיקי ההתנדבות גיבוי מוסרי: "אני גאה באנשים שהודיעו על אי התייצבות", אמר לישי שנרב ב-Ynet, כשהוא מתייחס מפורשות גם למי שזומנו למילואים, לא רק מתנדבים. הוא דוגל בהתייצבות לדגל של מאה אחוז כשקוראים לך רק ביחידת יש עתיד. לו יכול היה כנראה מפריע לתפילה של עצמו.
