למה ליריבים המושבעים יש אינטרס לשבת יחד סביב שולחן הממשלה * אילו מוקשים מחכים לצמד החדש שקד והנדל אחרי הבחירות * איזו נדוניה מביא איזנקוט לפוליטיקה * ומתי היועמ"שית ופרקליט המדינה יוותרו על זכות השתיקה
רק לא "רק לא ביבי"
בעיה קלה מנעה מאיילת שקד להבין שלשום האם מתן כהנא יצטרף למסיבה שלה, מסיבת האיחוד עם יועז הנדל: הוא לא ענה לטלפון במשך שעות. רק בצהריים התבררה הסיבה. סגן שר הדתות שט על קיאק בירדן, כשהאייפון שלו נפל למים.
לפני חודש התפרסמה שיחה של מהנדס בגוגל עם תוכנה: האם אני קיימת? היא התלבטה בפניו. האם אני קיים, שואל עכשיו מה שקרוי "הימין הממלכתי". גם אחרי ארבע מערכות בחירות וחצי, עדיין לא ברור אם יש בכלל ציבור גדול כזה, או שמדובר בצללית על פני סקרים, רעיון אמורפי, פיקציה שמשתריינת ברשימות עם הרבה שרים ופוזה אבל בלי מצביעים. הברית של שקד, הנדל, האוזר ושות' היא הניסיון הראשון, אולי גם האחרון, לריצה עצמאית של מפלגה שהתנתקה מכוח המשיכה של נתניהו מצד אחד ולא חגה סביב "פלנטת רק לא ביבי" מצד שני.
במחקרי העומק שקדמו להקמת התנועה החדשה, התגלתה תמונה מתעתעת: יש 12 מנדטים – חצי מיליון איש בערך – שמאסו בדיון על נתניהו ומעוניינים בממשלה רחבה שתקדם מדיניות נוטה לימין. אבל כשמנסים לאחוז בדג השמן הזה, הוא תמיד חומק, בגלל הקיטוב ביחס ליו"ר הליכוד. איך תופסים אותו? בנושא הזה, המחקרים שתקו. שקד, שחלום חייה עד לפני חודש היה ממשלת ימין מלא-מלא, רצתה התקרבות לנתניהו. הנדל, שפסל את נתניהו עוד בסבב א', רצה לפסול אותו. הפשרה הייתה להצהיר שממשלת ימין צרה היא רעה. רעה – אבל לא נשללת בכל מחיר.
בשבוע שבו המודעות של גנץ מבטיחות ממשלה בלי נתניהו, והסרטונים של נתניהו מודיעים על ממשלה בלי גנץ, שקד מבקשת מהמצביעים שייתנו לה את קולם כדמי שדכנות: אם תשיג ארבעה מנדטים, לא צריך יותר, אין ממשלה בלעדיה. ואז, היא תכפה על שני הצדדים ממשלת אחדות. בראשות מי? הגרסה הרשמית תקבע שלא משנה. בפועל, הנדל לא יסכים להיכנס לממשלת ימין צרה בראשות נתניהו, ואילו ספק אם שקד תילחם למען גנץ ראשון ברוטציה כאשר מהצד השני ממתינים חבריה לשעבר בבלוק. המבחן הגדול הוא מה יקרה אם כחול לבן-תקווה חדשה יסרבו להיכנס. האם שקד תרצה אז להעניק לנתניהו את המנדט ה-61? סביר שכן. האם חבריה יבואו איתה? כלל לא בטוח. אבל אלה כבר צרות של עשירים, בנובמבר. עד אז היא צריכה לשייט את הקיאק שלה בין מפלים סוערים אל אחוז החסימה.
שידוכי המהפכה
בשביל הקסם הבא, הקמת ממשלה, יש צורך בשני מרכיבים: הראשון, הוא העובדה שמתוך 73 סקרים שנעשו בשנה האחרונה, רק ב-4 יש לנתניהו 61 מושבים, כך שממשלה חוצת מחנות היא עדיין הפתרון הסביר. השני הוא האמירה של לפיד בראיון לפני חודשיים, כשעומת עם אמירות שהפר: "יושבים מולי אנשים אומרים 'אמרת בעבר'. תשאל אותי מה קורה היום".
יאיר לפיד אומר היום שלא יסכים בשום תנאי לשבת עם נתניהו: לא מתחת, לא על יד, לא מעל. אצל החרדים, גם מי שמוכן לפזול אל הגוש השני, לכיוון בני גנץ, מבהיר באותה נשימה שלפיד פסול חיתון. אין מי שיחבוש את הפצעים שפצע אותנו לפיד, אמר השבוע בראיון ראש רשימת יהדות התורה, יצחק גולדקנופף. אבל אמירות ההווה יהפכו אחרי הבחירות לאמירות עבר.
אם הבחירות תסתיימנה כמו שנראה בסקרים, מי יעשה את הבנט? מי ישבור את מילתו כדי להקים ממשלה? האם לפיד והחרדים הם הבנט החדש? כן, זה נשמע מטורף לגמרי שיגור זאב עם כבש וגולדקנופף עם עידן רול ירבץ. הזוי לגמרי שהליכוד יסכים שלפיד יהיה ראש ממשלה ראשון, ושלפיד יעניק אחרי שנתיים את הראשות לנתניהו. הזוי כמו בנט עם מרצ ורע"מ? או פחות?
הראשונים שמחזיקים באינטרס לשבת עם לפיד הם, באופן אבסורדי, החרדים. כמובן שברמה האישית היו מעדיפים את גנץ המסורתי, שאף פעם לא זרק אותם לאופוזיציה ובלי היסטוריה משפחתית טעונה. אבל בניתוח קר, עדיף להם לשבת עם לפיד. שמור את אויביך קרוב, ומוטב – בממשלה. הרי גם ללפיד יש מכונת רשתות, שכמעט השמידה לגנץ את הקריירה הפוליטית כשחבר לנתניהו בפעם הקודמת. אבל אם לפיד נכנס, מי יתקוף אותו מהאופוזיציה? הוא ישרוד כמה ציוצים זועמים של ליברמן והחרדים ייהנו בפנים.
אם נזרום עם התזה המהפכנית, גם ללפיד יש אינטרס: הוא אמנם ראש הממשלה בתואר כרגע, אבל ספק אם בפועל. סיכוייו להקים ממשלה עם המשותפת. רע"מ, אלקין ושרן השכל אינם קיימים באמת. שנתיים של קבע עדיפות מכמה חודשי ארעי, ובוודאי יותר מהאופוזיציה. ומפלגה של 25 מנדטים היא איזון משמעותי יותר לבלוק הימין ממספר חד ספרתי כמו שהיה לבנט ועשוי להיות לגנץ.
יואב גלנט ציטט השבוע באוזניי את המצביא הרוסי, מרשל ז'וקוב: "לאויב יש שלוש אפשרויות, אבל הממזר בוחר תמיד באפשרות רביעית". האם האפשרות הזו תהיה של ברית אסטרטגית מפתיעה?
רוח גדית
לא רבים יודעים, אבל כהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל כמעט הסתיימה שנה מוקדם מהצפוי. בדצמבר 2017 נשא ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, נאום מקומם שבו הזהיר "הממשלה הימנית הזו תוביל לסירובי פקודה מצד קצינים בכירים". כעבור זמן קצר התברר שיום קודם לכן נפגש ברק במגדלו עם איזנקוט. החלו תהיות – כמובן מופרכות – האם איזנקוט הוא הקצין הבכיר שלחש על אוזנו של ברק שיסרב פקודה.
נתניהו, כך מתברר, רתח מזעם. לשכתו הודיעה ללשכת הרמטכ"ל כי אם לא יתנצל עד למחרת בבוקר על קיום הפגישה עם ברק, "איננו רואים איך נוכל להמשיך לעבוד יחדיו". איזנקוט לא הסכים לשמוע על התנצלות. השחר עלה, והודעה כזו לא התפרסמה. בתשע בבוקר הגיע נתניהו לפורום מטכ"ל. הוא לחץ ידיים לרמטכ"ל כאילו לא היה אולטימטום בעולם.
בקיצור, קשה להניח שאחרי הניסיון הזה, דווקא עכשיו איזנקוט ייבהל מהקריאות להכריע כאן ועכשיו למי הוא מצטרף. הדימוי שלו כמתלבט סדרתי נובע פחות ממנו ויותר מאופן הסיקור של הבחירות, שבו חייבים כל יום להביא כותרת לאן פניו. הוא כינה זאת בחביבות מב"מ – מערכה בין מהדורות. בפועל, ההתלבטות בין לפיד וגנץ החלה עם פיזור הכנסת, ותסתיים עד אמצע אוגוסט.
בטמפרטורה, איזנקוט מתאים יותר לגנץ וסער: פניו לאחדות רחבה. הבעיה היא גודל המפלגה. אחרי חוויית בנט, הוא איננו מאמין, אבל ממש לא מאמין, ביכולת לנהל מדינה עם גרעין שליטה מצומצם של פחות מעשרים מנדטים, משהו באזור הזה. שתי הברירות אינן מדהימות: עם לפיד יש מפלגה גדולה אבל לא בטוח בכלל שתהיה ממשלה רחבה, עם גנץ יש סיכוי רב יותר לממשלה רחבה אבל אין מפלגה גדולה. מכאן מתברר שכאשר מדברים על צירופו כגרוש ללירה, יכול להיות שזו לא הלירה שעליה מדברים: לא הבאת עוד מנדט מגוש נתניהו, אלא סיוע להפיכת כחול לבן תקווה חדשה לגוף שמתקרב למספרים האלה. שער הלירה ייקבע עד אמצע החודש הבא.
החבר'ה התובעים
רז נזרי איננו מתמודד, ככל הידוע, על מקום ריאלי ברשימת הציונות הדתית. הוא גם לא פוטר מתפקידו, לא עתר נגד מנהליו ואפילו לא האשים אותם בתפירת תיקים. עם הדברים של המשנה הפורש ליועמ"שית קשה יותר להתמודד מאשר עם ההאשמות של הסגן הפורש של מנהלת מח"ש, משה סעדה.
בנאום הפרידה שלו ובראיון שערך במוסף זה עם טובה צימוקי, נזרי רמז בעדינות לחבריו במשרד המשפטים שהם אינם כה קדושים ומושלמים כפי שנדמה להם. "אם לא היה למערכת כל כך קשה להודות בטעויות, לא היה כל כך קל להאשים אותנו בשחיתויות", צלף בהם בנימוס. "חיוני שנפנים יותר שאלת הצדק לא מונחת תמיד על ראשנו, שחלקים מהביקורת קנינו ביושר. חובה עלינו להחדיר בליבו ובראשו של כל משפטן, שלא די לחשוב שאנחנו בסדר, שהביקורות אינטרסנטיות, שלא די לשכנע את המשוכנעים בתוך תיבת תהודה פנימית ולקוות שהכלבים ינבחו ושיירת שלטון החוק תעבור".
ההתנפלות האלימה על משה סעדה הוכיחה שבזמן שנזרי נשא את דבריו, החברים השלימו קלוריות בבופה. בפעם המי-יודע-כמה הם סירבו להכיר באחריותם לשורת כשלים חמורה, תוך שהם נאחזים בכוונתו האפשרית להתמודד באחת מרשימות הימין לכנסת. כנראה פרחה מזיכרונם של הנ"ל ריצתה של טליה ששון לרשימת מרצ, והכתם הרטרואקטיבי שהדבר הטיל על דו"ח המאחזים שהכינה כבכירה במשרד המשפטים; ואולי טרם הספיקו לעיין בעיתון הארץ, שם, באקט מרהיב של צדקנות וברברת, השוותה המשנה ליועמ"שית לשעבר, דינה זילבר, בין מצב הדמוקרטיה בישראל ובין כליאתם של גברים עם חולצות קצרות באיראן אחרי המהפכה המוסלמית. היא תמיד הייתה אדם של ניואנסים וחיבור עמוק למציאות.
אין מן המותר לציין שעד לרגע זה ממש, איש מבכירי המערכת טרם התנצל על שבעה כשלים חריפים שנפלו במערכת: האשמת אזרח חף מפשע באום אל חיראן בהיותו מחבל; שיבוש חקירת הרג נער בן 17 במרדף משטרתי; תרגיל סחיטה פלילי לנחקר בתיקי נתניהו; הכשרת פריצה פלילית לטלפון של יריב משפטי כדי להעמידו לדין; פתיחת חקירה נגד ראש הממשלה בלי אישור מסודר, כפי שקבע בית המשפט; הצרת צעדיה של נציבת הביקורת על הפרקליטות עד שהתפטרה; והחלשת מח"ש עד הפיכתה לגוף כמעט לא רלבנטי.
גלי בהרב מיארה ועמית איסמן, היועצת והפרקליט, שמרו גם השבוע על זכות השתיקה. מתבקש שאחרי חודשים של דממה יגלו, בפעם הראשונה, סימני חיים. אם הם לא רוצים שישוו אותם ל"מנאייכ", אולי הגיע הזמן שיעשו קצת חוק וסדר.
