את משחקי הבית של מוקדמות יורו 2004 נאלצה נבחרת ישראל בכדורגל לקיים בקפריסין, בגלל גל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. מבוכה רדפה מבוכה. למחרת עוד תבוסה כתב פרשן כדורגל בסרקזם שישראל אמנם נבחרת גדולה, אבל לא מספיק גדולה כדי לעלות למונדיאל בלי משחקי בית. השמאל הישראלי מוצא את עצמו בבעיה דומה. מילא הדמוגרפיה הבעייתית וסדר היום הלא פופולרי, אבל בסוף הוא אמור להרכיב ממשלה בלי אגף משמעותי של המחנה, הציבור הערבי. ראש ממשלה משמאל אמור לארגן גוש חוסם עם הערבים, ואז לזרוק אותם החוצה ולהכניס במקומם חרדים. זו אף פעם לא הייתה מלאכה קלה, כפי שיעיד פרס מהתרגיל המסריח או רבין מממשלת אוסלו. אבל בשנים האחרונות היא הופכת כמעט בלתי אפשרית. ארתור פינקלשטיין אומר בשנים האחרונות לכל מי שרוצה לשמוע שבדור הקרוב לא יהיה לישראל ראש ממשלה שמאלני. יועץ הסקרים האמריקני כמובן אינו נביא, כפי שיעידו 42 המנדטים שחזה לליכוד-ביתנו. אבל למה לדבר על הדור הבא, אם אפשר לדבר על הדור שהיה? פעם רק הערבים היו פסולי חיתון. אבל מאז 2000 מרצ לא יושבת בשום ממשלה. אפילו אולמרט לא העז לצרף אותם לממשלת ההתכנסות שהקים ב-2006.
מילא זהבה גלאון; מנהיגת הגוש, מפלגת העבודה, לא מינתה ראש ממשלה מטעמה מאז 1999. מחנה השמאל עובר תהליך ארוך ועקבי של כרסום בלגיטימציה שלו לשלוט. בעולם המדומיין של הפרשנים, זה עדיין ימין נגד שמאל. במציאות זה ימין נגד מרכז, או ימין נגד עצמו. מאז מהפך 1977, אבל בעיקר מאז קריסת אוסלו בשנת 2000, השמאל מנסה לרוץ לשלטון על קביים של אחרים. זה יכול לקרות באמצעות תמיכה באקטיביזם שיפוטי, בבחינת "אם לא הצלחת לסכל חוק ימני בכנסת פסול אותו באמצעות בג"צ". ובהקשר הפוליטי זה בלט במיוחד בבחירות האחרונות: המחנה הציוני לא ניסה אפילו למראית עין ללקט קולות בפריפריה. הרצוג בנה על האיבה האישית של מנהיגי הימין לנתניהו, וקיווה שליברמן יביא לו את קולות העולים, כחלון את קולות הליכודניקים ודרעי את קולות החרדים. אבל זה כבר לא יקרה כנראה, כי 88% מהעולים מרוסיה מצביעים ימין, השמאל לא קיים בפריפריה ו-90% מהחרדים לא מוכנים לשמוע על ברית עם מה שהם תופסים כאוכלי שפנים. לאורך זמן אי אפשר להשיג שלטון לא דרך מיקור חוץ ולא דרך קבלנות משנה. הבחירות האחרונות העירו את אחרוני הנרדמים במחנה שמשמאל לנתניהו. יאיר לפיד, למשל, בורח כמו מאש מההגדרה שלו כ"מרכז שמאל".
במהלך בחירות 2013, כששייכתי אותו בשידור לגוש השמאל הוא סימס לי "שמאל אחותך", ואז החליט שבנט זה אח. יש עתיד לא המליצה אז על יחימוביץ' ולא עכשיו על הרצוג. לפיד מכוון ימינה: זו הסיבה שגיבה את בנט ואת רגב בשערוריית התרבות האחרונה, זו הסיבה שהוא משמר בעקשנות ייצוג משמעותי לציבור הדתי לאומי. לפיד הוא הראשון ממנהיגי המרכז מאז ברק ב-1999 שמבין לעומק את הדמוגרפיה הישראלית העכשווית. והיא כוללת שיח משמעותי עם היהדות ועם המזרחיות. עמיר פרץ אמר לחבריו יום אחרי ההפסד בבחירות שאי אפשר לקבל מנדט מהעם כשבכל המקומות הריאליים אין יותר משני שומרי כשרות. ללפיד יש את פירון, לביא ושטרן. רק מתבקש, לפיכך, שהמהלך הבא של לפיד יהיה איחוד עם "כולנו" של משה כחלון, למפלגה שנמצאת בדיוק על המרכז, או קצת ימינה, עם ייצוג דתי ומזרחי נרחב. הפריימריז הקרבים בעבודה יהיו סיפור עיתונאי מלהיב ויצרי, אבל שני אלה, ולא חולדאי, אשכנזי או יחימוביץ', נראים כרגע המחסום המשמעותי שניצב בין נתניהו ובין כהונתו החמישית. (מתוך מוסף מיוחד של מקור ראשון שהוקדש לשמאל בישראל)
