איך הבינו בקצה הימני של הממשלה שעצירת החקיקה טובה להישרדות * אילו תזוזות נרשמו בפגישות בחסות הנשיא * למה דווקא לפיד נחלש כשהמחאה מצליחה * וכיצד מתכוננים במערכת הביטחון לאפשרות שוושינגטון תתנתק מירושלים
ממשלה בכל מחיר
גורם בכיר יצא השבוע מדיון עם סמוטריץ' ובן גביר על חאן אל־אחמר עם המסקנה הבאה: ככל שעמודת המנדטים של הקואליציה מתקצרת, כך הסבלנות מתארכת. פינוי המאחז הבדואי הבלתי חוקי איננו אחד מ־50 הנושאים הלאומיים החשובים ביותר, אבל הודות לבנט ולליברמן 2018 נהפך לסמל ימני. הם רצו למתג את עצמם כימנים מנתניהו, והדרך היחידה לשם עברה בפאתי כפר אדומים. מאז הגולם קם על יוצרו, ואז היוצר על גולמו, וחוזר חלילה. כשקמה ממשלת השי־ נוי, הליכוד והציונות הדתית זעקו מרה על אי־פינוי המאחז, ועכשיו סער, ליברמן ואלקין עושים אותו דבר. במובן הזה, וכנראה בפעם הראשונה, אפשר להגיד שגם בן גביר רואה מכאן מה שהוא לא רואה משם. הוא וסמוטריץ' השמיעו מלמול לא מחייב, שיפצו מעט את ניסוח תשובת המדינה – ודממו.
בן גביר הוא החשש הגדול ביותר של שאר שותפיו לקיום הקואליציה. החשש הזה נראה כעת מעת מופרז. נפלה אצלו, ואצל סמוטריץ׳ כבר מזמן, ההחלטה האסטרטגית להחזיק את הממשלה בכל מחיר. שום דבר טוב לא ממתין להם בחוץ, אבל שלוש שנים וחצי הן זמן ארוך דיו לנסות לשקם את דימוי הממשלה, או לכל הפחות למצות את מה שהעניק להם הבוחר לפני חצי שנה בלבד.
בניגוד לתחזיות הקודמות, ייצוב הקואליציה והקפאת הרפורמה הולכים יד ביד. הרגיעה (היחסית) בחלקו השני של רמדאן ודעיכה מסוימת בהיקף ההפגנות מסייעות מעט לסיכויי ההישרדות של הממשלה. יום העצמאות חלף בלי מחאות, ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד. כמובן, גם להחלטה של חמישה שרים שהשתמטו משירות לא להגיע, היה בכך חלק.
בין טקס לטקס, ראש הממשלה וסגנו יריב לוין עסקו בלי הרף בהכנות להפגנת הימין שהתקיימה אמש. לוין ראה בהפגנה תשובה שוות משקל למחאות השמאל, כזו שתעניק לו רוח גבית במאמצים לחידוש החקיקה, שאותם הוא אינו מסתיר. נתניהו היה מעוניין בהצלחת ההפגנה דווקא כדי להגיע לפשרה. בלשכתו התקיימו כל השבוע דיונים בשאלה אם להופיע בה. הוא רצה מאוד; יועציו סברו שעדיף שייעדר, ברוח מסר האחדות שעלה מכל נאום פומבי שלו מיום השואה ועד יום העצמאות. כמה ישראלי: הוא כבר ראש הממשלה השני ברציפות שמבקש להגיע להפגנת מחאה כשהוא עדיין השלטון.
מאי יהיה
שריקת הסיום למגעים בבית הנשיא אמורה הייתה להישמע ביום שני הקרוב, עם פתיחת כנס הקיץ של הכנסת. אבל כמו במונדיאל האחרון, גם כאן יינתנו תוספות זמן נדיבות, חסרות תקדים. האם יש דד־ליין חדש, שאליו יימחצו כולם? ראש הממשלה סירב לציין אותו בהופעותיו הפומביות. ובכל זאת, יש כזה: 23 במאי, בעוד קצת פחות מארבעה שבועות. התאריך הזה ננקב על ידי מזכיר הממשלה יוסי פוקס, אחד מנציגי הליכוד לשיחות בחסות הנשיא. זהו המועד שבו אמור תקציב המדינה לעבור, ושולחן הכנסת יתפנה מעט. זה כנראה גם התאריך שאחריו יחוש נתניהו בעורפו את נשימותיהם הקצרות של יריב לוין, שמחה רוטמן וחבריהם שמעוניינים להמשיך במעשה החקיקה.
נשיא המדינה מצידו לא צריך להצטער אם הסאגה המשפטית תישאר בהולד: מכיוון שהמחאה עדיין נמשכת והשווקים לא החזירו את הירידות, כנראה מתוך הנחה שהאירוע עוד לא מאחורינו – טוב לפחות להפעיל לחץ על שני הצדדים. הקואליציה תחשוש מהמשך הדימום ותרצה לסגור את האירוע; האופוזיציה – להגיע לפשרות כדי להימנע מחקיקה אגרסיבית בלחץ המתפקדים והשותפים.
בחדרי המשא ומתן קרו שני דברים חשובים: הראשון הוא שהממשלה ירדה למעשה מדרישתה לרוב קואליציוני בוועדה לבחירת שופטים. חמישה חברים מהקואליציה, חמישה מהאופוזיציה ועוד שופט עליון בדימוס. זה כמובן קרוב לרוב, אבל כבר לא רוב אוטומטי. נציגי המחנה הממלכתי השיבו בשלילה, אבל בבית הנשיא התרשמו שזה לא שלילי בזנ"ט. בשינויים מסוימים אולי יהיה על מה לדבר.
השני הוא שהצדדים החלו לדון בחוק יסוד: החקיקה: מה הרוב הדרוש כדי לאשר חוקי יסוד חדשים, כמה קריאות יידרשו – שלוש או ארבע – ועל פני כמה כנסות. כעומק הפער בנושא מינוי השופטים, כך קטן הפער בשאר הנושאים. אריה דרעי אמר בשנות ה־90 שיתנגד אפילו לחוקק את עשרת הדיברות כחוק יסוד, כי השופטים כבר יפרשו אותם באופן חילוני. אבל אם יגיעו לפתרון שיאזן את בית המשפט לשביעות רצון הצדדים, השאר כבר פתיר. כמובן, אז ייוותר העניין הקטן, הזניח, של חוק הגיוס. אל תיסעו מקפלן במוצאי שבתות השנה.
הבית הלבן מחליף צבע
רמדאן הגיע מוקדם בשנת 2034. גשמי החורף לא כיבו את הלהבות שנדלקו, כמו תמיד, בהר הבית ואחר כך בפיגוע בפתח מעלה־אדומים שסופחה לישראל בכהונה השנייה של הנשיא רון דה סנטיס. בסוף גם עזה הוצתה. ביום השישי של המבצע התברר שהמיירטים של כיפת ברזל עומדים לאזול. אבל השיחה בין ראש ממשלת ישראל לנשיאת ארצות־הברית הייתה קשה.
סיומה הודיע ראש הממשלה לקבינט שלו שמנהיגת המעצמה השנייה בחוזקה בעולם, אחרי סין, מסרבת לחדש את מלאי המיירטים "מתוך דאגה עמוקה למצבם של החפים מפשע ברצועה וכדי להימנע מהסלמה נוספת באזור". ישראל נאלצה לחתור להפסקת אש חד־ צדדית כדי שמצב הימ"חים שלה לא יתגלה. בערב כבר הודלף הסיפור לסניף "רויטרס" בוושינגטון. סיפור הבלהות הזה אולי לא יתממש בעוד עשור, אבל הוא בהחלט תרחיש הייחוס של מערכת הביטחון כבר היום. לפני 20 שנה, כאילו אין עדיין פוליטיקלי קורקט בעולם, אמר ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס: "באמריקה אין בעיה? זוהי ארץ לבנה שהולכת ומשחימה. לכולם יש בעיות קשות". פיגמנטים בצד, אמריקה שינתה צבע בכל הנוגע לישראל. "זו אמריקה אחרת", אומר גורם ביטחוני בכיר. "היא עוברת שינוי דמוגרפי ושינוי סוציולוגי. הסיפור הגדול הוא שהיא תתעסק בעצמה".
יש שתי דרכים להיערך. הראשונה היא להחזיק אצבעות לניצחון של נשיא רפובליקני בעוד שנה וחצי וליהנות מארבע או שמונה שנות ירח דבש אחרי קדנציה של זוגיות מתעללת. ככל שהנשיאים הדמוקר־ טים מתקררים ביחסם, כך מתחממים הרפובליקנים. דה סנטיס מבקר בימים אלה בירושלים, תחנת חובה בפריימריז הרפובליקניים, בטח מול טראמפ.
הדרך השנייה היא להכיר בכך שעל ציר הזמן אמריקה תתרחק מאיתנו. המסקנה מטלטלת: במערכת הביטחון יוצאים היום מהנחה שמטוס קרב אמריקאי שנקנה השנה ויטוס עד 2063, ייתקע במהלך שירותו בלי חלפים בגלל התרחקות בין ירושלים לוושינגטון. אם היום אוהבים להגיד שאי־אפשר לראות אור יום שחודר בין ישראל לארצות־הברית, בעתיד יראו את השמש, ועוד איך.
אז מה אפשר לעשות? הרי למיראז'ים של שנות ה־60 כבר לא נחזור. גם סוחוי רוסי איננו משהו להישען עליו. תשובה מוחלטת אין, לבד מתכנון אסטרטגי שהופך את מערכת הביטחון הישראלית בהדרגה למשק אוטרקי שמספק את צרכיו במידת האפשר. בג'ונגל כמו שלנו, מסכם הבכיר, תמיד טוב להסתובב כשדוב אימתני מלווה אותך מאחור. ומה יקרה ביום שבו הדוב יחליט לעבור למקום קריר יותר?
הדרך השלישית 2023
שלוש פעמים בדור האחרון יצאו המונים מהמרכז־שמאל לרחובות בניסיון לשנות את כיוונה של המדינה. אחרי רצח רבין זה היה נוער הנרות. ההתקהלויות הספונטניות הפכו לתנועה מאורגנת, שלא הצליחה לשנות את נתיב ההיסטוריה הפוליטית שהלך ימינה. דגל השלום הורד לחצי התורן, ומחנה השמאל קרס. ב־2011 שטפה את המדינה מחאה יוצאת דופן בהיקפה, שלרגע נראתה כאילו תפיל את ממשלת נתניהו ותוביל לשינוי סדר היום. היא גוועה בתוך כמה חודשים, לא לפני ששלחה שניים מראשיה אל הכנסת, ובאופן אבסורדי משום שהייתה גדולה מדי: המפגינים הרבים לא הצליחו להתמקד במסר אחד ולשנות את השיח מביטחוני לכלכלי ומכלכלי־קפיטליסטי לכיוון סוציאל־דמוקרטיה.
מחאת 2023 היא האפקטיבית ביותר עד עתה: המפגינים בלמו את רכבת החקיקה של ממשלה טרייה והומוגנית, שזה עתה נבחרה ברוב ברור. דגל הדמוקרטיה מצליח לספח אליו ציבור שעל פי כל סקר עולה על מחצית העם. הבחירות, למרות הסקרים התכופים, עדיין רחוקות. גם לו התקיימו מחר, וגם לו התוצאות היו תואמות את התחזיות, לא הייתה יוצאת מזה ממשלה על טהרת המחנה המפגין. מחאה שאימצה את דגל ישראל כסמלה המסחרי, תתקשה להקים ממשלה עם מפלגות ערביות לא ציוניות. מחאה שמתמקדת בשוויון בנטל ובגיוס לכל, תשלם מחיר יקר אם תתבסס על מפלגות שאיש ממצביעיהן לא התגייס מעולם, ולא בגלל השתמטות אלא בגלל התנגדות על בסיס לאומי. אפשר לנסות להקים עוד קונסטרוקציה רעועה, שתלך בדרך קודמתה, ממשלת לפיד־בנט.
אז מה קורה פה? הנה עוד שתי תופעות חריגות שיוליכו אותנו לתשובה. האחת היא שבעוד האופוזיציה מתחזקת על פי כל סקר ב־13 עד 18 מנדטים, ומאות אלפי תומכי ימין נעים למרכז, מפלגת האופוזיציה הראשית לא רק שלא מתחזקת אלא נחלשת משמעותית בסקרים. התופעה האחרת: התמיכה בשינויים במערכת המשפט – אמנם מצומצמים, ובהידברות – נותרה חוצת מחנות בכל הסקרים. יש רגעים, שאפשר להבחין בהם רק בדיעבד, שנושא שנוי במחלוקת נכנס לקונצנזוס: הקפיטליזם בשנות ה־90, התנגדות לנסיגות בעשור שעבר, זכויות להט"ב בשנים האחרונות. היה ויכוח, והנה איננו עוד. תעבור שנה או שנתיים, ממשלה או שתיים, אבל יהיו שינויים במערכת המשפט והם אפילו לא יהיו בראש החדשות. נתניהו ולפיד יורדים בדיוק מהטעם שהמחאה מצליחה: הציבור שמכריע גורלות בישראל הוא מחנה הימין־מרכז. זה שהעביר ב־2021 את קולותיו לסער ובנט והפיל את נתניהו, ושנה לאחר מכן מאס בממשלה עם מרצ ורע"מ והשלים לימין 64 מנדטים.
נפילת הימין, אין פירושה המוחלט עלייה של השמאל, אלא של תנועה פוליטית שנקראה לפני רבע מאה "הדרך השלישית". התופעה של הדור שעבר הייתה קריסת העבודה ומפלגות מרכז־שמאל שצמחו על חורבותיה – הבולטת שבהן, יש עתיד. התופעה של הדור הנוכחי, שהחלה עם כולנו של כחלון, היא מפלגות מרכז־ימין שיצמחו על חשבון הליכוד. כרגע זהו גנץ שנהנה מהקולות האלה, אבל מוטב שעדיין לא ייקח משכנתה על בסיס הרווח התיאורטי הזה. מדובר בחצי מיליון מצביעים, תומכי שינויים במערכת המשפט אבל בהידברות, שוחרי יהדות אבל לא חרדיות, תומכי יד ביטחונית קשה ולא לשון מתגלגלת ברדיו. הקו שלהם הוא ממשלת ימין־מרכז שנשענת על 75 מנדטים מהציונות הדתית ועד גנץ, בלי להחרים אף אחד אבל במחיר הנקוב, לא המופקע: בלי שר אוצר עם שבעה מנדטים, בלי ראש ממשלה עם שישה, בלי סדר יום לאומי שנקבע בידי שתי מפלגות חרדיות. בלי קואליציה שמשחזרת את מורשת הדוידקה מתש"ח: המון רעש, אפס תוצאות.
הדוידקה הניסה את האויב, הרעש הנוכחי מניס בעיקר את תומכי הממשלה.
