התחזית: טפטופים

כל עוד אפשר

ֿתשומת הלב הציבורית שניתנת כעת לנושא החטופים, עם 22 ישראלים חיים בעזה, לא פחותה מזו שניתנה אשתקד ל-253 החטופים שהוחזקו אז ונחשבו כולם חיים. אין שום סיבה לחשוב שזה ישתנה גם אם המספר יירד לעשרה, או בתקווה אפילו פחות. 250 חטופים הם פוסטר מפוקסל שקשה מאוד להבחין בכל פרטיו או להתעכב עליהם. ככל שהמספר יורד והזמן עובר הציבור מתוודע לכל אחד ואחד מהם למשפחתו, לתקוותיו, לסבלו הנורא בשבי.

גם חמאס יודע זאת. וחמאס משווע להמשך הפסקת האש. אין מה להתרשם מדיבורי השיקום, שאינם קרובים למה שהיה על הפרק בעבר. ממדינת טרור הוא הפך לכנופיית פרוטקשן עם חברת־בת להפקת טקסים. הוא התגמש (הכל יחסי, כמובן) בשורת מקרים במו"מ, ושחרר את כל חטופי הפעימה האחרונה שנועדה להתקיים בשבת עוד לפני שווידא שצה"ל מתחיל בנסיגה מציר פילדלפי.

הנסיגה הזו היא הנושא הבא. האם חמאס יתעקש עליה בטרם יסכים לפעימות נוספות, שדרושות לו לצורכי התחמשות והפוגה? כי ישראל טוענת שלא תסכים לסגת עוד. האם ידרוש את מפתחות שחרור המחבלים בסדר עולה, עם יותר מחבלים לחייל גבר? כי במקרה כזה בתי הכלא יתרוקנו. המפתחות הקיימים לא בני קיימא אם רוצים להשלים את העסקה. מה תגיד ישראל אם יוצעו לה פעימות שכוללות החזרת חללים במספרים גבוהים? עבור אומה שסופרת את כל חטופיה כבר שנה ורבע, בלי כמעט להבדיל בין חי למת, בין ישראלי לזר, בין חטוף מ־2023 ומצוק איתן, יהיה פיתוי לשלם מעט ולהביא לידי סיום עוד טרגדיות.

מרחב הגמישות הזה, רב ממדי, גורם להערכה שניתן יהיה להאריך את הפסקת האש ואת הפעימות. מספר החטופים המפלצתי – גם עכשיו עדיין גדול יותר מכל נקודה בתולדות המדינה למעט שבוע אנטבה – הוא שמאפשר לצדדים את ההמשך.

החטופים ששבו סיפרו שאחרי מבצע ארנון ביוני האחרון הורעו מאוד תנאיהם, ובמובנים מסוימים פחתה משמעותית האפשרות המבצעית לשחררם. אפשר להעריך שהפסקת האש נוצלה על ידי חמאס להגברת האבטחה סביב החטופים, שמספרם הצטמצם מאז משמעותית. עוד ייכתב פעם כמה קרובים היו חיילי צה"ל לחלק מהחטופים, וידם קצרה מלהושיע. למרבה הצער, עבור רוב הנותרים זה עדיין המצב. ישראל תפעל להציל אותם במנות קטנות, שבועיות, כל עוד אפשר.

דרוזיה פינת כורדיה

שני אירועים נדירים התרחשו השבוע בטקס סיום קורס קצינים: הראשון, הוא נערך באולם סגור בגלל תנאי מזג האוויר ולא על רחבת המסדרים, כמקובל. השני, קצת יותר דרמטי, הוא שלראשונה מאז מנחם בגין ב־1982, עמד ראש ממשלה ישראלי והתחייב להפעיל את כוחה הצבאי של ישראל כדי לשמור על האינטרסים של אזרחים זרים מעבר לגבולותיה. אז היו אלה הנוצרים של לבנון, עכשיו – הדרוזים של סוריה.

דבריו של נתניהו היו ביטוי רשמי למדיניות שאפשר להסיק מהמפות. בלילה שבו נפל אסד השתלט צה"ל על כתר החרמון ועל אזור החיץ, המצומצם. אבל במקביל, כוח האש של צה"ל והשפעתו נועדו לשמור על האזור הדרוזי שמשתרע בין הגולן וא־סווידא

מדובר באזור נרחב מאוד עם שלושה יתרונות אסטרטגיים: אחד, חיץ בין הג'יהאד העולמי של סוריה ובין ירדן, הממלכה שרועדת מפחד מגורל דומה לזה של הרודן הסורי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שמלך האשמי שורד איום סורי על כידוני צה"ל.

שתיים, חיבור לאזור הכורדי שבצפון-מזרח סוריה ינתק בפועל בין איראן ובין לבנון. אמנם המשטר הסורי היום מתעב את איראן, אבל הוא חלש והפכפך. רצועת ביטחון אדירת שטח כזו תהיה מכת מוות על הציר.

שלישית, חיבור בין האוכלוסיות הדרוזיות בישראל ובמרחב. מאה אלף דרוזים מתגוררים באזור ההשפעה של צה"ל. אפשר לשער שרובם היו שמחים להסתפח מחר לישראל ולעזוב את המדינה הקורסת שאליה סופחו לפני כמאה שנה. השבוע הוחלט על פיילוט של מעבר עובדים משם לתחומי ישראל, במקום הפלסטינים שכניסתם נאסרת. מי יודע, בקצב הזה הם גם יילכו לצבא ויפתרו את משבר הגיוס עם החרדים.

נשיא ארצות הברית חזר כבר פעמיים על הצעתו לנתניהו "לחלק את סוריה עם ארדואן". מבחינתו גבולות אינם דבר קדוש, וששני חבריו יקחו מה שהם צריכים מסוריה, הוא בטח לא יגיש מחאה לאו"ם. לישראל אין כרגע תכניות סיפוח, וגם לא עניין בצירוף עוד רבבות סונים עוינים שמתגוררים באזור. אבל יש לה כוונה להתנהג כמעצמה אזורית. המדינה שהבליגה שנה על אוהל בשטחה מסייעת בהקמת אוטונומיות הרחק מעבר לגבולותיה.

מודיע פעם בשבוע

אם לעורך ב״המודיע״ הייתה סמכות לתת כותרת כראות עיניו למאמר של השר יצחק גולדקנופף שלשום, הוא בטח היה בוחר, בפונט גדול, את המילה ״געוואלד!״.

השר, שמחזיק בתואר הלא רשמי (והלא כל כך נכון) יושב־ראש יהדות התורה, כתב: "אם היו שואלים כל אחד מאיתנו לפני שנתיים האם נשב בקואליציה שתבטל את תקציב הישיבות, התשובה הייתה ברורה: לא. האם נשב בקואליציה שתבטל את סבסוד המעונות? לא. שמאיימת על לומדי התורה? לא ולא".

גולדקנופף מפרט שם איך ראש הממשלה מרח ותירץ, עיכב ודחה. ואז מסקנתו היא שהחרדים צריכים לפעול יחד. לפרוש, או להעביר תקציב.

ההליכה של הציבור החרדי ימינה ושל הציבור הדתי־לאומי לדרישת גיוס עכשיו, הפיכת המרכז־שמאל מבלוק מוכוון פלסטינים לבלוק מוכוון זהות חילונית, האדמו"ריזציה של נתניהו בקרב החרדים – כל אלה הפכו את ש"ס ויהדות התורה למפלגות לוויין של גוש הימין. לא מחכה להן שום דבר בחוץ, וכולם יודעים זאת.

לכן, לשווא יאיימו החרדים בפרישה והליכה עם השמאל. גולדקנופף אפילו לא טרח להזהיר מכך במאמרו, כי הוא יודע שאיש לא יאמין. ממי שהיו המפלגות הכי רציונליות, השחקן הכי חכם במערכת, נותר כעת רק לנופף ברימון שלוף נצרה ולקחת את כולם יחד איתם. מה שמאיים כעת על גוש הימין הוא פשוט הפחד שאחד האדמו"רים או יותר יפרשו מהקואליציה לשם המחאה, אף שהדבר רק יזיק להם יותר. הרי חוק גיוס זה לא יביא, להפך: כל הבחירות יתמקדו במקרה כזה בנושא הפטור לחרדים. ונניח שיקרה להם הנס, ושוב תיבחר הממשלה הנוכחית. אז מה השתנה? האם יפרקו גם את הממשלה הבאה, עד סוף כל הדורות?

ש"ס יודעת את כל זה, ולכן תצביע בעד התקציב עוד לפני חוק הגיוס. הליטאים גם הם בדרך. בישיבת ראשי הקואליציה השבוע הם לא הערימו קשיים מיוחדים, רק בהו בתקרה בייאוש. האדמו"ר מגור, מי ששלח את גולדקנופף לכנסת, מאיים לפרוש. סביר שיישאר לבד. כס שר השיכון לא יישאר מיותם זמן רב. החברים שקרא להם להתאחד מאחוריו ישמחו לברך אותו לשלום ולזכות בירושה.

נבצר מבינתה

עמית סופר הוא ראש מועצת מרום הגליל. בשנה שעברה הטילה עליו ועדת החקירה הממלכתית לעניין אסון מירון אחריות אישית. אבל אחריות לחוד ומסקנות לחוד: "אנו משאירים את העניין לצו מצפונו ולמבחן הציבור". את מבחן הציבור עבר סופר בהצטיינות. בשבוע שעבר זכה בכהונה נוספת בזכות 69 אחוז מהקולות.

בנסיבות אחרות, גם נתניהו עמד למשפט הציבור. הוא קיבל יותר ממיליון קולות בחמש מערכות הבחירות שנערכו מאז החלו נגדו ההליכים המשפטיים, ופעמיים הרכיב את הממשלה. אין אדם אחד בישראל שסבור שניהול משפט נגד ראש ממשלה בזמן מלחמה, פעמיים או שלוש בשבוע, הוא אירוע שפוי. יש הסבורים שהוא צריך להסתלק מתפקידו כראש הממשלה כי הבטיח שיוכל על נקלה לעשות את שני התפקידים יחדיו, ויש כאלה שסבורים שהוא צריך להסתלק מתפקידו כנאשם. ניסיונות לחתום עסקת טיעון שתביא לסיום את שני התארים נכשלו.

נותרות שלוש אפשרויות: הראשונה, שנתניהו יתפטר. גם המקווים לכך יודעים שזה לא יקרה. לא סתם נמנעו אפילו האקטיביסטים שבשופטי בג"צ מחיוב ראש ממשלה או חבר כנסת לפטר את עצמו.

השנייה, הוצאה לנבצרות. ללא קשר למופרכות המשפטית שבה פקידה דורסת את החוק ואת החלטת מיליוני אזרחים, ובלי קשר לתוצאה – מינוי יריב לוין לראש הממשלה – אין שום סיכוי שזה יקרה.

ולפיכך נותרה אפשרות אחת, ההגיונית מכולן, זו שדווקא יש לה בסיס בכללים הקיימים. הנחיית היועמ"ש 4.3030 קובעת ש"ההחלטה לעכב הליכים תינתן רק על יסוד טעמים יוצאי דופן, הנובעים מנסיבות מיוחדות של העבירה או מנימוקים אישיים של הנאשם". ובכן, "הנאשם" עומד בראשות הממשלה ערב תקיפה אפשרית באירן וכשחיילינו שוהים מעבר לגבולות של שלושה מאויבינו. התעקשות התביעה על קיום הדיונים שלוש פעמים בשבוע, כמו אין מלחמה בעולם, הנסיונות לרמוז שהמצב הבטחוני הוא בעצם תירוץ, הם מקרה קלאסי שהוא גם לא חכם וגם לא צודק.

מילא התובעים, תירוש ותדמור, פקידי ציבור בדרג בינוני ללא סיווג. אבל הבוסית שלהם, היועמ"שית, גלי בהרב מיארה, יודעת היטב מה מונח על הכף. היא יושבת בכל דיון קבינט. הגיבוי שהיא נותנת להמשך הסיטואציה – במקום לדחות את המשך עדותו בחצי שנה ובינתיים להמשיך לעדים אחרים בלי שום עיכוב במשפט – מלמד שלכל אחד יש בייס. הבייס שלה ירצה להמשיך את המשפט גם אם חלילה פצצת אטום תפגע בתל אביב. גם אם כל הבניינים יהפכו לאבק, טחנות הצדק לא ייפגעו, וימשיכו בטחינה האיטית עד פסק הדין ב־2030.