מדוע לראש הממשלה החליפי וליו"ר האופוזיציה יש לפתע אינטרסים זהים * איזו רפורמה שהסתתרה באותיות הקטנות של ליברמן ומיכאלי כמעט הפילה את הממשלה * מהו הדבר האחד ששני היועצים הניצים שנטשו את בנט מסכימים עליו * ואיך פתאום מזדעזעים מדברי רגב, בעוד זנדברג ופריג' חוגגים את מה שזיעזע אותם בעבר
״זכרו את 48״
פתאום, אחרי חודשים ארוכים של אי הסכמות ותיעוב, התגלתה בשבועיים האחרונים הסכמה בין שני אגפיה המסוכסכים של לשכת ראש הממשלה: גם היועצת המדינית שמרית מאיר שעזבה לפני שבועיים וגם ראש הסגל טל גן צבי שעזב השבוע, האיצו בו להטיל וטו על הרומן המתפתח של יאיר לפיד עם הרשימה המשותפת. מאיר סברה שזו דרכו של רה"מ החליפי להפוך לראש ממשלת המעבר, ושהמחירים למדינה יהיו כבדים מנשוא. גן-צבי היה משוכנע שבנט ושקד יקנו תקופה קצרצרה של שלטון במחיר כבד: הם לעולם לא יוכלו לבוא בקהל הימני.
ראש הממשלה הסביר להם שהמדיניות שלו באשר לתחזוק הממשלה היא בת ארבע מילים: "בכל הכוח, לא בכל מחיר". להילחם, אבל לא אם המשמעות היא ויתורים בחזית הביטחונית, בחזית הר הבית או בחזית הלגיטימציה למשותפת. יועציו הפורשים סבורים שבעיני הציבור זה כבר לא כל כך משנה, והוא מזהה את הקואליציה עם תשלומים מופקעים לטיבי, זועבי ועבאס. החייאת הממשלה גובה מחירים כל כך כבדים, שעדיף להתחיל לחשוב על תרומת אברים.
בחמישי, עם הודעת הפרישה של רינאווי-זועבי, בנט העריך שהסיפור נגמר. אבל בשישי בבוקר עלה על נוף הגליל שחר של יום חדש, והח"כית הודיעה שהיא שבה. בנט החליט ששווה להשקיע עוד מאמץ ופרסם פוסט נוקב נגד נתניהו ובעד המשך קיום הקואליציה. גן־צבי חזר הביתה, למצפה אילן, והחליט שזה נגמר. בראשון בבוקר, לפני ישיבת הממשלה, הגיש את התפטרותו.
לכל ברור שהאירוע הנפיץ ביותר הוא שיתוף הפעולה עם חברי הכנסת הערבים: בצמרת המדינית, שהיא גם הצמרת הפוליטית, נערכים "בסבירות גבוהה" להסלמה בעקבות אירועי יום ירושלים בראשון הקרוב. כל אחד הגיע פה לקצה גבול ויתוריו: עבאס, שאיבד את היכולת לכפות על סיעתו כל הצבעה עם הקואליציה; מפלגות הימין שמתקשות יותר ויותר להתמודד עם המתנות לסיעות הערביות. וכל זה, באקלים הולך ומתלהט, שקרב הדגלים באוניברסיטת בן גוריון הוא רק המחשה ויזואלית שלו, ובאווירת בחירות.
זה הולך להיות עוד הרבה יותר טעון: בליל "ממדים ללימודים", נשאו שניים מבכירי הליכוד נאומים בכנסת שמסמנים את קו החזית של הבחירות הקרובות. האלוף במיל' יואב גלנט קרא לערביי ישראל "לא לעשות טעות, כי המחירים שתשלמו יהיו כבדים מאוד. אם יתגברו המקרים שבהם על רקע היותנו יהודים אנחנו מותקפים על ידי המיעוט הערבי, נגיע למצב של אין ברירה". ישראל כ"ץ השווה והעלה: "זכרו את 48', את מלחמת העצמאות שלנו ואת הנכבה שלכם. תשאלו את הסבים והסבתות והם יסבירו לכם שבסוף היהודים מתעוררים ויודעים להגן על עצמם. אל תמתחו את החבל יותר מדי". למי שתהה על נושא הבחירות הבאות, למי שתהה על הטמפרטורה שלהן.
איום חליפי
ברית מפתיעה עשויה להיווצר בקרוב בין שניים שאפילו לא צריכים לדבר כדי לכרות אותה: יאיר לפיד ובנימין נתניהו. האינטרס של השניים כנראה משתלב, והוא לדאוג שיו"ר יש עתיד יהפוך לראש ממשלת המעבר.
בליכוד מתנהל ויכוח ער בנושא: יש כאלה הסבורים שנוכחותו של לפיד בלשכת ראש הממשלה תריץ לקלפיות גם את העצלים שבבוחרי הליכוד. בבחירות האחרונות נתניהו ניסה, ללא הצלחה, לומר שזה "ביבי או לפיד", אבל האחרון סירב ליפול למלכודת שהייתה מוסיפה לו כמה מנדטים אך פוגעת בגוש. הוא סירב להצהיר שירוץ לראשות הממשלה, ולא במקרה.
מנגד, יש כאלה שסבורים כי איומים כאלה מוטב להם שלא יתממשו. בהנחה הסבירה שהמדינה לא תיחרב במהלך שלושת החודשים של כהונת לפיד עד הבחירות, המצביעים עשויים עוד לחשוב שהשד לא נורא כל כך. נתניהו נוטה, לפי שעה, לרצות את לפיד ולא את בנט.
למה זה חשוב? כי כדי שלפיד ייכנס ללשכת ראש הממשלה הוא זקוק לעוד חבר כנסת אחד מבלוק בנט שיצביע בעד פיזור הכנסת. הן לו והן לנתניהו יש נכס שלבנט אין, בגלל עתידו המעורפל בבחירות: היכולת לשריין חברים ברשימה. למשל, שירלי פינטו ביש עתיד. למשל, חברי ימינה או תקווה חדשה בליכוד.
המשחק מורכב הרבה יותר מכפי שהוא נדמה: כאשר ממשלה מתפזרת, היא מפסיקה לכהן כממשלת חילופים. המשמעות היא שראש הממשלה יכול לפטר שרים ולמנות אותם כאוות נפשו. המשמעות היא שגורלם של גנץ ומיכאלי עלול להיות בידי יריביהם הפוליטיים. בשמאל חוששים שבנט יפטר אותם בניסיון לשבור ימינה, וימנה את כל חברי סיעתו לקבינט. גנץ חושש, מן הסתם, שתפקידו כשר הביטחון יינתן בידי שנוא נפשו ומתחרהו הישיר לפיד למישהו מ"יש עתיד". האיבה והחשדנות בין גנץ ושאר מרכיבי הקואליציה שברה את השיאים של עצמה: הוא שב לארץ מביקור בוושינגטון רק כדי לגלות שאיש בממשלה לא ניהל משא ומתן עם הליכוד על תמיכה בבן יקיר לו, חוק "ממדים ללימודים". בצר לו, הושיט ידו אל תעלת הביוב השנואה עליו של הפוליטיקה כדי לשחרר את הסתימה. מן העבר השני, בקואליציה משוכנעים שמיכאל ביטון פועל ברשות ובסמכות מטעם גנץ כדי לפורר את הממשלה. היה מעניין לשמוע מה בנט באמת חושב על גנץ (דברים קשים מאוד), כמו ששמענו את מחשבותיהם הכמוסות של נתניהו ורגב. העניין הוא שבסיעת ימינה לא נשארו אנשים שיקליטו.
סופשבוע לא רגוע
מהפכה שכמותה לא התרחשה מקום המדינה הייתה רחוקה שלשום כמה שעות ממימוש: תחבורה ציבורית בשבת. על סדר יומו של הקבינט החברתי כלכלי הונחה הצעה מטעם השרה מרב מיכאלי. מי שאיננו משפטן בעל מומחיות בתחבורה היה מפספס את רעידת האדמה, שכן היא עסקה למראית עין באישור לחברות לגבות תשלום תמורת שאטלים למקום העבודה. רק במשפט האחרון התחבא מטען הנפץ: "התיקון האמור יאפשר הפעלתן של הסעות פרטיות באופן שיאפשר למפעיל לגבות את מחיר הנסיעה… מכל נוסע בנפרד… וזאת במשך כל ימי השבוע לרבות סופי שבוע". לראשונה, הלקוח הנוסע יוכל לשלם, לא בהסעה מאורגנת של הרשויות.
יש מהפכות שצריך להעביר בשלוש קריאות בכנסת, ויש כאלה שאפשר לאשר בהרמת יד חטופה בוועדת השרים. לקח כמה שעות עד שגלאי המוקשים החלו לצפצף בהיסטריה: האם מיכאלי וליברמן מתכננים קרשנדו מפואר לקואליציה, יציאה לבחירות בדמות הישג מטורף מבחינת בוחריהם, תחבורה בתשלום בסופי שבוע?
בנט קיבל מסרון בנושא באמצע ישיבה חשובה. הוא ראה, נדהם, ודרש לבטל מיד את הדיון. המשמעות הייתה ברורה לכל: אם סילמן עזבה בגלל הודעה סמלית על חמץ, אורבך היה נוטש בגלל מהפכה שמאיינת את הסטטוס קוו. גם כך, אם לזרום עם דימויי התחבורה, הוא תקוע בצומת, מתלבט בין להיות או לחדול, להשתריין בליכוד או להמשיך בקואליציה בציפייה לנפילתה הבלתי נמנעת. השבוע הוקפאו המגעים איתו בגלל שתי אזכרות וחתונה אחת במשפחתו. החלטה כזו הייתה מביאה אותו בוודאות לפרוש מהממשלה.
בידיעת ליברמן, מיכאלי מיהרה למשוך את הנושא מסדר היום. לשווא הסבירה שלא הייתה לה שום מזימה מתוחכמת להפיל את הממשלה. "התחבורה הציבורית בשבת חיכתה 74 שנה, היא תחכה עוד קצת", אמרה. "כבר הבהרתי שסדר היום שלי הוא קודם הממשלה, אחר כך כל השאר. לכן גם הרכבלית בחיפה לא עובדת בסופי שבוע". לדבריה, הסעיף נוסח באופן הזה מסיבות משפטיות, לא כדי לתת גז בדרך לבחירות.
חיסול נוסח אמריקה
לפני שבע שנים נדרשה ממשלת 61 להתמודד עם בעיה פוליטית קשה: קואליציית נתניהו נזקקה לאשר מהלך חשוב שנגע למתווה הגז, אבל שלושה שרים לא יכלו להצביע בשל ניגוד עניינים. שניים מראשי האופוזיציה, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, נקלעו לדילמה: מצד אחד, מיליארדי שקלים למשק הישראלי ופיתוח שדות גז בעלי חשיבות אסטרטגית. מצד שני, אפשרות לתקוע את הממשלה עד העצם. לפיד וליברמן, מגדולי הקפיטליסטים שדרכו במשכן, כאלה שפעילים סוציאליסטיים עושים להם פריחה, הפכו ליקירי כת "שוד הגז". במשך חודשים הם טלטלו את אסדת הקואליציה עד שנמצא רוב ממקום אחר.
האם כך קרה בעבר בכל מקרה שבו טובת הציבור עלתה בקנה אחד עם טובת הממשלה? ממש לא. האם כבר היו דברים מעולם? בהחלט כן. לכן, היה משונה לעקוב השבוע אחר הזעזוע מדבריה של מירי רגב בסיעת הליכוד. רגב בסך הכל ביטאה את הסנטימנט של שטייניץ, לוין ונתניהו במילים פחות מכובסות, ואלה בסך הכל הפכו למדיניות כוללת את מה שבעבר היה החריג.
לפני כמה חודשים נכתב כאן שהכנסת צועדת במתווה האמריקני: שיתוק פרלמנטרי בין שני מחנות שיעשו הכל כדי להשמיד זה את זה. ציפי לבני לא נפגשה חודשים עם נתניהו בשבתה כראש האופוזיציה, נתניהו לא מגיע כבר שנה ללשכת בנט. האופוזיציה של העשור שעבר מיסדה את הנוהג המגונה של נטישת המליאה בהפסדים, זו של היום מחרימה לגמרי את הוועדות. כשהליכוד ישב בקואליציה הוא דרס את המיעוט בוועדות הכנסת, הקואליציה של היום דורסת את הליכוד ואז חוזרת לעשות רוורס.
אם מישהו סבור בטעות שאפשר להריץ אחורה את המציאות בכנסת, הוא שוגה: כנראה שאפילו אי אפשר ללחוץ על כפתור הפאוז. זכורים לא מזמן ימים שבהם הטענה העיקרית כלפי המתרחש בכנסת הייתה שהכל משחק: שיריבים מקללים זה את זה ואז הולכים להחליף כיפים במזנון. מועדון הג'נטלמנים המפוקפק ההוא איננו עוד, והוא התחלף בזירת בושידו מפוקפקת יותר, שבא צד אחד מחכה להזדמנות לדרוס את השני. כשהאופוזיציה תהפוך לקואליציה היא תמנה יותר, תשתיק יותר, תפלה יותר. כשהקואליציה תהפוך לאופוזיציה היא תהיה מרירה יותר, הרסנית יותר, מחרימה יותר. לא כללי המשחק השתנו. המשחק כבר איננו.
יונה לא צחורה
פריג': שופטים נוטים להביע את תסכולם בשל היעדר יכולת להגיב למתקפות על פסיקותיהם. בימים עברו הם שתקו, אך בשנים האחרונות דוברות הרשות השופטת ונשיאת בית המשפט העליון מגיבות כאשר הן חשות שהרף נחצה. אשתקד, בכנס לשכת עורכי הדין, תקפה הנשיאה אסתר חיות את יו"ר הכנסת דאז, יריב לוין, שכינה דיון בבג"צ על פסילת חוקי יסוד "אירוע מטורף" ו"הפיכה שלטונית". "יש מי אשר שמו להם למטרה לפגוע במערכת המשפט ולהחלישה. מגמה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, במתקפות בוטות ושלוחות־רסן הגובלות לעתים בהסתה ממש והמופנות ברמה האישית כלפי שופטות ושופטים בכל הערכאות בשל החלטות אשר אינן לרוחם של אותם הגורמים".
שנה חלפה, הנשיאה חיות שוב הגיעה לאילת לנאום באותו כנס ממש, בדיוק אחרי שהשר עיסאווי פריג' השתלח בשופט בית משפט השלום ציון סהראי, שקבע כי אין באמירת "שמע ישראל" על הר הבית משום עבירה פלילית. פריג' כינה למעשה את השופט "טיפש", את החלטתו "חסרת אחריות ומסוכנת" ואבחן שכבודו סובל מ"שגעון גדלות".
אם שופטי העליון נזקקו אשתקד להגנתה של הנשיאה, מה נאמר על שופט טרי בבית משפט השלום שמותקף בבוטות בידי שר בישראל? מה המסר לשופטים אחרים בתחילת דרכם? אבל חיות לא התייחסה, למעט אמירה כללית על הצורך להימנע ממתקפות על שופטים, שיכלה להתפרש בכלל כתשובה לאמירותיו של ח"כ פינדרוס.
בצהריים, באקט חריג מאוד, פורסמה הבהרה מטעם בתי המשפט, שניסתה למזער את השלכות פסיקתו של סהראי. אשרינו שזכינו: עד היום לימדונו רבותינו ששופטים מדברים רק באמצעות פסיקתם, ואינם מוסיפים עליה דבר. פתאום הם קשובים לביקורת חריפה מהרשות המבצעת.
ביילין: הקשר היחיד של יוסי ביילין לטבע הוא היותו יונה צחורה בסכנת הכחדה. מינויו השבוע ליו"ר רשות הטבע והגנים בידי השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג הוא הזדמנות נוספת להיווכח שאין כל קשר בין מה שמרצ ושאר מפלגות הקואליציה הטיפו לו במשך שנים, ובין מעשיהם היום. ראשי המפלגה שתקו – מה זה שותקים, בירכו וקידמו – על עסקת השוחד הפוליטי שבמסגרתה אמורה הייתה חברת הכנסת רידא רינאווי זועבי להפוך קונסולית בשנגחאי. כשדני דנון נשלח לאו"ם הם איימו לעתור לבג"צ אבל שתיקתם הצינית אל מול המינוי הסיני מעידה – אל תעצרו את נשימתכם מהמסקנה המהפכנית – שהכל פוזיציה. בעיקר, מדובר בהתנהלות פוליטית שהגיונה מפוקפק. הרי מתישהו, בעוד כמה חודשים או שנים, יחזור הליכוד לשלטון ומרצ לאופוזיציה. על כל ביילין ימונו אז עשרים ליכודניקים. בקואליציה הבאה יהיו ארבעים שרים, וחמישים נורבגים, בהתבסס על תקדימי הקואליציה הנוכחית. המינוי הפוליטי הבוטה של ביילין הוא פגיעה חמורה בעוד חיה נדירה: ציפור נפשה של מרצ.
