למה נתניהו לא מוטרד מאזהרות הכלכלנים, ומה כן מדאיג אותו * כיצד עשוי שופט מסוים לשבור את הבלוק האקטיביסטי ולהקל על השגת פשרה * מדוע סמכות הממשלה להזיז את היועמ"שית חזקה מסמכות היועמ"שית להזיז את הממשלה * וממתי גם לא–ישראלים החלו להתפייט שנגמרה להם המדינה
עוד אין הפשרה לפשרה
אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותיר אותנו בריק מוחלט כשרק כן־ביבי־לא־ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית.
מה שנחוץ עכשיו באמת לישראל הוא אמנת גביזון־מדן של המשפט: הפרופסור המנוחה והרב, שייבדל לחיים ארוכים, ניסחו בשנת 2000 שורה של הסכמות בנושאי דת ומדינה, הסכמות שמקובלות על רוב מכריע בציבור. הגיע הזמן לאמנה משפטית דומה, אבל הפעם – כזו שתיושם.
וזה אפשרי, כי הרעש מחריש האוזניים מסתיר כמה אמיתות שקטות שהתגלו השבוע: מאה חברי כנסת הצהירו על תמיכה בשינויים משפטיים; אחרי שנים של התבצרות ריקה מאחורי הברקיזם, גם גנץ וגם לפיד מודים בצורך בשינויים; אחרי רבע מאה של ניהול המלחמה הקודמת, גם לוין וסמוטריץ' מוכנים להעניק לעליון את הסמכות לפסול חוקים.
באווירה הזו עלו כמה רעיונות בוסר. למשל, כשדניאל פרידמן ויאיר לפיד הציעו השבוע מעורבות נשיאותית גבוהה בשינוי מערכת המשפט ואישור מינויים, הם סבורים שיהפכו את מינוי השופטים לא־פוליטי, אבל בפועל מה שיקרה הוא שיהפכו את תפקיד הנשיא לעוד יותר פוליטי. ברגע שלנשיא יש יותר ויותר סמכויות בנושאים שהם היום בליבת המחלוקת הישראלית, הצעד הבא יהיה ביטול ההצבעה החשאית בבחירות לנשיאות והפיכתו לעוד תפקיד קואליציוני. הנשיא הנוכחי ישמח, מוסד הנשיאות פחות.
אבל עם כל הכבוד ליוזמות מקומיות, הכל תלוי בנתניהו. בכל פעם שנראה שפניו, כמו תמיד בעבר, להקפאת מהפכות משפטיות, הוא נושא נאום לויני. נתניהו של פעם דאג מקטטה עם שלושה גורמים: עם מערכת המשפט, שבה ראה הגורם החזק במדינה; עם צמרת הכלכלה, שבה ראה הגורם המשפיע ביותר על עוצמתה של ישראל; ועם ארצות הברית, שבה הוא רואה הגורם החזק בעולם.
עם המערכת המשפטית הוא כבר הסתבך, ולכן אין לו מה להפסיד מעימות איתה. את האיומים הכלכליים הוא אינו לוקח ברצינות. נתניהו כן מודאג יחסית מתגובה בינלאומית חריפה, לבטח אם זו תלובה בהתפטרות של שופטים או פקידים בכירים.
תוכניתו המקורית הייתה לרוץ ספרינט עד לקריאה הראשונה ואז לשבת לדבר. ככל הידוע, היא לא השתנתה.
האיש שחזר מהאנוי
כל מהלכי הממשלה הם רק מוזיקת רקע לרפורמה המשפטית של יריב לוין. וכל פרטי הרפורמה, דרמטיים ככל שיהיו, הם רק התוספת שליד המנה העיקרית: הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אם לסכם את ההשקפה של נתניהו על כוח בשלוש מילים אלה הן: "פיפל אר פוליסי", אנשים הם מדיניות. כל הסייגים וההגבלות והחקיקה לא יעזרו לבלום עליון שמורכב מ־15 אקטיביסטים. תבטל את הסבירות? הם ישתמשו במידתיות. תגביל גם אותה? הופ, יוולד לו השתק.
על הרוב בהתגברות אפשר להתווכח, את חוק היועמ"שים אפשר למתן, אבל לוין ונתניהו מעוניינים לשמר לעצמם את השליטה במינוי השופטים. הם נחושים לא להותיר את הכוח של בלוק השופטים, בלוק שהחזיק שנים רבות ביכולת למנות את מי שרוצה, ובהמשך שמר על זכות לחסום את כל מי שהוא לא רוצה.
האם עדיין יש בלוק שופטים? לא בטוח. בחודש אוגוסט הקרוב, אחרי שלושים שנות שליטה בלתי מעורערת של אהרן ברק ויורשיו האקטיביסטים, באגף השופטים יתמנה לראשונה לוועדה שופט שסבור אחרת, נעם סולברג. זה אירוע דרמטי, משני טעמים: אחד, הוא יהיה שם למשך קרוב לעשור. שני, לאור עמדותיו השמרניות, כבר אי אפשר לדבר על וטו של הזרם השליט בעליון. במקביל, וגם אם לא יסולקו מהוועדה, צפויה לשכת עורכי הדין לבחור נציגים אחרים. לא סתם הודיע אבי חימי שהוא פורש מראשות הלשכה: אפי נוה ואנשיו בדרך לקאמבק.
בפעם הקודמת שאגף המשפטנים נסדק, עם בלוק שקד־נוה, נכנסו לעליון שופטים כאלרון, מינץ ושטיין. השינוי הפעם עשוי להיות משמעותי עוד יותר. החשיבות היא בכך שנפתח, לכאורה, פתח לפשרה: למשל, שיקל על הקואליציה להותיר את זכות הווטו לשופטים, מתוך הנחה שממילא הם אינם פועלים עוד כבלוק מאורגן, בתמורה לוויתורים של האגף השני. וכל זה, כמובן, עוד בטרם מתכנסת הוועדה בהרכבה החדש, בקיץ הקרוב.
העניין הוא שהחשדנות הקואליציונית בשיאה גם כלפי השופטים השמרנים. סולברג נפש בוייטנאם, אבל כל חבריו תמכו בפסילת דרעי: גם מינץ, גם שטיין, גם וילנר, ואפילו אלרון שפסיקתו לא הייתה מסייעת למשנה לראש הממשלה להיוותר בתפקידו. דרעי ולוין סבורים שהלחץ החברתי בעליון גורר חשיבה קבוצתית. שופט שמונה הרי כמוהו חללית שניתקה את הקשר מחללית האם ששיגרה אותה. הם נחושים להביא מתנגדי אקטיביזם כפרופסור גידי ספיר ואחרים: שמרנים חדשים, שמרנים מהסוג המהפכני.
גשר נבצר מאוד
בקיץ 2005 שמו לב כמה חברי כנסת בוועדת החוץ והביטחון שאריאל שרון כבר אינו עירני כשהיה. שעון היד שלו הסתובב רפוי על פרק כף ידו. בישיבות היה נרדם. בטיסתו האחרונה כראש הממשלה, לעצרת האו"ם, מדדו המאבטחים את המרחק בצעדים מפגישה לפגישה, לא משוכנעים שהוא יוכל לגמוא מרחק גדול יותר מכמה מטרים.
לו המידע הזה לא היה נשמר בסודי סודות, אלא מגיע ליועמ"ש דאז, מני מזוז, האם היה מכנס דיון על האפשרות להוציא את ראש הממשלה לנבצרות? האם היה מזמין חוות דעת רפואית שתבחן עד כמה ראש ממשלה יכול להתרכז בפגישות מכריעות עם מנהיגים בעולם? או עד כמה חוסר הריכוז הלכאורי שלו פוגע בבניית מהלכים אסטרטגיים מול איראן? אפשר להניח שלא היה עולה על דעתו.
ובצדק. דמוקרט אמיתי, "עם די קטנה" כמו שאומרים בארצות הברית, היה מזדעזע אפילו מהנכונות לשקול אפשרות כזו. גלי בהרב מיארה, דמות אלמונית עד לפני שנה, עם כתפיים צרות במיוחד והיעדר כל רמז לשיעור קומה משפטי בביוגרפיה המקצועית שלה, הייתה נכונה השבוע לשקול את הוצאתו של בנימין נתניהו לנבצרות. גדולי מקורביה אף אישרו זאת לעיתונאים. כנראה שלא רק ניסיון חוקתי חסר לה אלא גם חוש אירוני: האם לא עלה על דעתה שקצת מוזר לשקול הכרזת נבצרות בשל ניגוד עניינים, כאשר היא עצמה מצויה בניגוד עניינים חריף? הרי הממשלה מתכוונת לפצל את תפקיד היועמ"ש ולפי התבטאויות חלק מחברי הקואליציה גם להיפטר ממנה בהזדמנות קרובה, כפי שעשתה ממשלת שמיר־פרס ליועמ"ש זמיר.
אומרים שדיונים על נבצרות לא התקיימו, כשם שהכחישו בזמנו דיונים דומים אצל קודמה, אביחי מנדלבליט. זה רק מעצים את השערורייה, לא מקטין אותה: הן מנדלבליט והן בהרב מיארה לא טרחו להכחיש בזמן אמת את יוזמת העוועים הבלתי דמוקרטית. הם ראו בשיח על אפשרות הנבצרות מה שראו הסובייטים כשהחליטו לקדם את הטילים הגרעיניים לקובה: עוד לא מלחמת עולם שלישית, אבל בהחלט הצגה של נשק כזה אל מול עיני האויב. גם בהרב מיארה עצמה לא שללה דיון עתידי בנבצרות, רק הבהירה שעד כה לא נערך דיון בנושא.
סמכותה של הממשלה להזיז את היועמ"שית מעוגנת בחוק לאין שיעור מסמכותה של היועמ"שית להזיז את הממשלה. מתקרב הרגע שבו יהיה צורך להכריז שנבצר ממנה למלא את תפקידה.
תופי התום–תום
מסתבר שהמדינה יכולה להיגמר גם למי שמעולם לא היה אזרח שלה. תום פרידמן, פעם מי שהרעיד ממשלים בטוריו, צוטט בהרחבה בשבוע שעבר, קורא לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לפעול נגד הרפורמה המשפטית הצפויה בישראל, ושתהפוך אותה "מבצר לא ליברלי של קנאות". הוא גם כתב לביידן פתק עם טקסט שיקרא לנתניהו: "אני צריך לדעת אם אתה באמת מתכוון להכפיף את בתי המשפט לסמכותך הפוליטית בצורה שהופכת את ישראל דומה יותר לטורקיה ולהונגריה, מפני שאני לא אהיה הפראייר שלך בעניין זה".
ביידן יתקשה לקרוא את הפתק בלי לגחך לעצמו. לא רק בגלל שלל תחזיות הכזב של פרידמן, שבמסווה של אהבת ישראל תמיד מעודדות את המרים שבאויביה. על ערפאת כתב שהוא עשוי להיות נלסון מנדלה, ב־2000 הרעיף שבחים על בשאר אסד, הכריז עליו כמי שיקדם רפורמות כלכליות ומתינות – כל זאת בתנאי שישראל תיסוג מהגולן. ב־2011 קבע ש"הדמוקרטיה מזנקת כנמר בהפגנות כיכר תחריר בקהיר", ודחה בזעם את הטענה שהאחים המוסלמים מובילים את המחנה המתקומם מול מובראק.
הבעיה היא שביידן עצמו קבע שבית המשפט העליון של ארצות הברית "יצא מכלל שליטה", אחרי שורה של פסיקות פרו־רפובליקניות. בעקבות החלטת העליון לאפשר איסור על הפלות, מפלגתו של הנשיא התניעה מהלך להגדיל את העליון בעוד שישה שופטים, כולם כמובן ימונו בידי ביידן.
ומי קרא לו לנקוט בצעדים דרמטיים יותר? הניו יורק טיימס עצמו, עיתונו של פרידמן. לוין יכול להיתבע על ידי העיתון על הפרת זכויות יוצרים: "אמון הציבור הכרחי ליכולת בית המשפט להשתמש בכוח שניתן לו על ידי הציבור… בית המשפט הפך לזרוע המשפטית של המפלגה הרפובליקנית. כתוצאה מכך, הלגיטימציה של בית המשפט הוקרבה על מזבח ניצחונות פוליטיים. במשך שנים היה קשה לחזות איך יוכרע כל תיק… אבל זה כבר לא המקרה. פסיקות בית המשפט תואמות את עמדות המצביע הרפובליקני הממוצע". מאוחר יותר, שומו שמיים, דן המאמר באפשרות לאסור בחוק על בית המשפט להכריע בשורת נושאים. למה פרידמן לא הציע אז לנתניהו לאיים על ביידן בניתוק היחסים?
בארצות הברית כמו בארץ, מאבק על כוח מתחזה למאבק על עקרונות משפטיים. הדמוקרטים תמכו באקטיביזם שיפוטי עד שהוא התהפך עליהם. השמאל בארץ תומך בו היום אבל זה יסתיים ברגע שבו נשיא העליון יהיה מתנחל ורוב ההרכב שמרני. זה כבר קרה: בן גוריון התנגד לאפשר לעליון לפסול חוקים כשהחזיק ברוב בכנסת, ובגין דגל בהגבלת כוחה של הממשלה על סמך עברו האופוזיציוני. כשהתהפכו היוצרות, התהפכו המחנות. הדבר היחיד שנשאר קבוע בעולם הוא הפרידמניזם המתנשא.
