איומים קיצוניים, מו"מ ישיר בהפתעה – ושלל קלישאות על זריקת ישראל מתחת לגלגלים ומנהיג לא יציב: כל מה שעברנו מול חמאס בעזה, אנחנו מקבלים כעת מול איראן • אבל בכל זאת יש הבדל משמעותי בין האויב הקטן לאויב הגדול, שיקבע איך תיראה סצנת הסיום • וגם: אילנה דיין וש"י עגנון מחו, כל אחד בסגנונו, על נרמול המוות בזמן מלחמה – אך ממש לא אותו דבר
מה האינטרס
"יש תפיסה משיחית שאומרת שאיראן תקרוס מייד ויבוא שלום עלינו", אמר השבוע נתניהו, כשהאכזבה בישראל התרחבה למשמע הידיעות על סיום אפשרי של המלחמה. "אבל זה לא עובד ככה. יהיה שינוי לטובה באחוזים, לא בנוקאאוט, לא רק מול איראן אלא בעיקר מול מדינות האזור. הכי חשוב זה שעכשיו כל העולם מבין מה שאמרנו: שאיראן היא סכנה גלובלית".
האומנם מזרח תיכון חדש? פסימיים יגידו שעולם כמנהגו ינהג – רגע אחרי שתיגמר המלחמה יחזרו הקטארים לפמפם את שנאת ישראל ב"אל־ג'זירה", והסעודים – למסלול ההתרחקות שהיו בו בשנתיים האחרונות. האופטימיים יספרו שבקיץ הקרוב נבקר בטהרן, וזה יהיה בכלל אחרי שניסע לשם ברכב דרך סעודיה, עם אונייה קטארית שתיקח אותנו מצד לצד במפרץ הפרסי.
אבל אולי צריך לשחרר את המחשבה שפתאום בן סלמאן ואל־ת'אני יאהבו אותנו, ולהתחיל לחשוב על אינטרסים. מדינות המפרץ מקפידות לומר בתקשורת שאין להן עניין במלחמה ושהן שומרות לעצמן את הזכות להגיב (מתי נגמרת הזכות ומתחילים להגיב? חבר שואל), אבל בחדרי חדרים הן מפצירות בטראמפ ללכת עד הסוף. כיצד תיראה המציאות באיחוד האמירויות או בקטאר – בלי חלילה להשוות – מדינות ששפכו מאות מיליארדים בעשרות השנים האחרונות על מיתוגן כמרכז העסקים והנופש של העולם, אם 150 קילומטר מהן, מעבר למפרץ הפרסי ובמרחק ראייה, שוכנת השכנה המטורפת שעלולה בכל רגע להפציץ אותן בטילים? הדבר מקביל לכך שבשנת 2022 היו מציעים את משגב עם לאירוח המונדיאל.
בשנתו האחרונה של ג'ו ביידן בנשיאות, כבר הספקנו לשכוח, דובר רבות על ברית ההגנה האמריקנית־סעודית. הטענה היתה שביידן מתנה את ברית ההגנה בנרמול היחסים עם ישראל. בתקופה ההיא הסתובב MBS גם בסין, ברוסיה ובאיראן, מרמז לארה"ב שיש לו אופציה לברית הגנה גם עם הצד השני. הצד ההוא מפתה בהרבה – הוא לא דורש שוויון למיעוטים ואין לו בעיה מיוחדת עם קיצוץ עיתונאים במסור חשמלי. אז למה ללכת עם המדינה הרחוקה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי?
לא סתם מקפידים גם טראמפ וגם הגסת' מאז תחילת המלחמה לדבר על השותפות של ישראל וארה"ב והרפיסות של המדינות האחרות, שכרגע נמנעות באופן רשמי מהאמצעי הבסיסי של הגנה על מצר הורמוז. בין שבשיח בין הטייסים הישראלים והאמריקנים בשמי טהרן, ובין שבעבודת מודיעין שהעולם טרם ראה כמוה – המדינה החזקה בעולם מבקשת להעביר מסר למדינות המפרץ: כך נראית ברית הגנה עם ארה"ב.
ובעוד האיראנים מנסים מאוד לרתום את רוסיה וסין, נראה שנכון לנקודת זמן זו הסיוע מתבטא בסך הכל בכמה מערכות הגנה סיניות ובהצהרות רוסיות. דווקא הטילים שמתפוצצים באספהאן ובשיראז מהדהדים בכל העולם כולו.
שיתוף הפעולה הזה כבר מזיז את מדינות המפרץ. הודעה דרמטית של יועץ נשיא איחוד האמירויות קברה בפועל את הליגה הערבית (במילותיו של היועץ, רק לוקחים סיוע אבל לא מושיטים תמיכה) והודיעה שפני המדינה להעמקת שיתוף הפעולה עם ארה"ב והמערב. הצטרפות האמירויות וקטאר למתקפה – לא בחשאי ובאופן נקודתי, אלא בגלוי – היא מכפיל כוח משמעותי. רק בזה עוסקים שם עכשיו.
בין חמאסטן לטהרן
מפתה לנסות להעריך מה צפוי במו"מ בין ארה"ב לאיראן על סמך הסבבים הקודמים בין הצדדים. אבל ייתכן שאפשר ללמוד דווקא מפינה אחרת של המזרח התיכון: חמאס עזה. גם שם, כמו כאן, טראמפ התבטא באותו אופן בדיוק באשר לאויב ("לפתוח עליהם את שערי הגיהינום"), וגם שם התגלה פתאום לישראל שהוא מנהל איתם משא ומתן ישיר. עבור רבים, זו היתה ההוכחה שטראמפ זרק אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס, שהוא לא יציב, ועוד קלישאות שחוקות.
אבל האמת היתה אחרת. לישראל של נתניהו ולארה"ב של טראמפ היו אותן מטרות: השבת החטופים, פירוק חמאס מנשקו ופירוז עזה. אבל היו פערים באשר לאמצעים. ישראל דגלה בכוח צבאי כפתרון הבלעדי, טראמפ האמין שאפשר גם במגעים.
נשיא ארה"ב צדק, להפתעת ישראל. הוא השיב את כל החטופים כשצה"ל עודנו שולט ברוב הרצועה, והשאיר את הדרישה לפירוז להמשך.
כמו בחמאסטן, כך בטהרן. יש הסכמה מוחלטת בין נתניהו לטראמפ על תמונת הסיום: בלי אורניום, בלי טילים, בלי פרוקסי ובלי שליטה במצרים. יש הבדלי השקפות אם אפשר להשיג את המטרה בשיחות באסלאמבאד. אנחנו לא נערים קשיים בנושא הזה, אמר נתניהו השבוע, גם כך מאשימים אותנו בשולי המפלגה הרפובליקנית שגררנו את אמריקה למלחמה, אז למה לגרום להם לחשוב שסיכלנו את המו"מ.
איפה בכל זאת יכול להיווצר פער? אם גם במקרה הזה חלק מהדרישות ומהתמורות יישמרו להמשך. למשל, הפסקת שיתוף הפעולה עם הפרוקסי, או חיסול סופי של תעשיית הטילים. במסמך 15 הנקודות כתוב, למשל, שארה"ב תסיר את כל הסנקציות בהתאם ללו"ז ולהתנהלות האיראנית, בדומה מאוד לחמאס.
אלא שיש הבדל עקרוני שמקשה את התגשמות התרחיש הזה. חמאס הוא כמו החייזר מהסרט "הנוסע השמיני", שמשנה צורות ומצבי צבירה: פעם ממשלה, פעם צבא, פעם ארגון גרילה. איראן היא מדינה. אין לה יכולת או רצון לשרוד בחוסר ודאות כזה. לכן היא דורשת את התמורה כאן ועכשיו, בדמות ההבטחה שלא יהיו עוד מתקפות, שישראל לא תתקוף את חיזבאללה, שהסנקציות הכלכליות יירדו והמיליארדים יזרמו. רוצה לומר: לא חזרה ל־28 בפברואר, אלא מציאות חדשה לחלוטין. ולזה, בפשטות, טראמפ לא יכול להסכים.
אוי אילנה
אילנה דיין לא היתה הראשונה שבאמצע מלחמה עוררה סערה כשקראה "לא לנרמל את המוות סביבנו ולהתעקש לקדש את החיים". קדם לה, אמנם ברומן ולא בתוכנית תחקירים, הסופר ש"י עגנון:
"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו. עכשיו, שהצרות מצויות, אדם יושב אל שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל".
הדברים של ידידתי אילנה ראויים לדיון, ולא לעלבונות: "את שתי הדקות האחרונות של המשדר שלנו אני רוצה להקדיש לחיי אדם. בזמן שהמסכים שלנו נשטפים במטסים ובחיסולים, בעוד ראש הממשלה מספר איך הוא שוב מסיר איום קיומי שכבר הצהיר שהוסר ושוב משנה את פני המזרח התיכון, בדירה אחת בלב רמת גן ישב שלשום זוג ישראלים.
"כשהאזעקה פילחה את האוויר, הוא ניסה כנראה להגיע אל ההליכון, היא אולי חיכתה לו והם לא הספיקו להגיע אל הממ"ד. הטיל פגע ושניהם נהרגו, ראש העיר ונציג פיקוד העורף נזפו במתים איך זה לא מילאו אחרי ההנחיות… את האחריות צריך להשאיר אצל אלה בממשלה שאישרו תוכניות תקיפה, אבל שכחו לבדוק תוכניות מיגון למי שאין להם סיכוי להגיע בזמן למקלט או שאין להם מקלט בכלל".
עוד אשוב להמשך המונולוג, אבל הנה חשוב לציין הבדל יסודי אחד בין אילנה לעגנון. הוא ייחס את נרמול המוות לרפיסות מול האויב: "ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים". ואילו דיין רמזה שמקור האדישות הוא דווקא בששון מופרז אלי קרב: "את האחריות צריך להשאיר אצל אלה שמוציאים אותנו למלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה. מצלמים סרטונים מלאי רהב ומודיעים שקמה כאן מעצמה שמרביצה חזק ומנצחת תמיד".
וכאן בדיוק המחלוקת לא רק של עגנון אלא גם שלי הקטן עם הטענה. כי ההפך מהמלחמה הנוכחית אינו שלום; ההפך הוא מלחמה מרה עוד יותר בהמשך. הרי זה בדיוק היה הטיעון המוצדק נגד נתניהו אחרי 7 באוקטובר: מדוע נתת למפלצת להתעצם על גבולותינו במקום לפעול נגדה? מן הסתם, אין לאיש אשליה שבמלחמת מנע כזו לא היו נופלים קורבנות, אולי שני מבוגרים מרמת גן שלא הספיקו להגיע אל המרחב המוגן, אולי 20. האם זה היה הופך מלחמה כזו למשהו שהקברניטים "הוציאו אותנו אליה", רמז למלחמת רשות בואכה מלחמת מותרות בואכה אולי מלחמת שולל?
ובכלל, זו אינה "מלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה". אלחנן קלמנזון, גיבור ישראל שנפל בבארי בבוקר 8 באוקטובר בעודו מחלץ קיבוצניקים, בוודאי לא סימן להפקרה ולאדישות כלפי חיי אדם, כתב לאשתו שנים לפני כן: "אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, אבקש שיזכרו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה, מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו שנמשכת כבר כמעט 150 שנה".
"ירון ואילנה מרמת גן כבר לא יזכו לנצח וגם אנחנו לא", הוסיפה דיין, "אם בדרך לרסק את ציר הרשע נשכח לשם מה התכנסנו. אם נהפוך לאנשים אדישים לחלשים ולחיי אדם… אם נהפוך שווי נפש לחייהם של הילדים יעקב ושרה ואביגיל מבית שמש ושל עמית מפתח תקווה. חיי אדם, כל אדם. גם חייהם של עלי וועאד מהכפר טמון ושל ילדיהם הקטנים, מוחמד ועותמאן. הם לא מתו מטיל איראני אלא מאש ישראלית. הם היו בדרך הביתה בתחילת השבוע אחרי קניות לחג, וכוח מסתערבים ריסס את רכבם והרג את ארבעתם. אפשר לשמוע את הלוחמים שאומרים שהרגישו מאוימים, אבל אז צריך לראות את המבט בעיניו של הילד שראה את הוריו ואת אחיו נורים לנגד עיניו. להישאר איתו רגע ולא לנרמל את המוות סביבנו ולהתעקש לקדש את החיים. אין ניצחון יותר מוחלט מזה".
גם אני הייתי שמח להתעכבות רחבה יותר על מותם של ירון ואילנה, או מרי אן, או ילדי בית שמש הרצוחים. נדמה לי שיש כאן דיון על אסתטיקה ועל עיתונות, מחופש לדיון על מוסר. לא מחסור באכפתיות יש במדינה, אלא מחסור בקשב. כבר במסכת ברכות כתוב ש"צרות אחרונות משכחות את הראשונות", וכידוע, לאחרונה לא חסרות צרות.
ובאשר למשפחה הפלסטינית שנהרגה מאש המסתערבים בשל טעות בזיהוי, נדמה שהטענה המוסווית אינה בגנות ההתעלמות בלבד אלא רומזת לאחריות של החברה הישראלית, מעין גרימת מוות מתוך אדישות קולקטיבית בשל הוראות פתיחה באש קלות מדי.
ברור שהטענה אינה על שכחת הילדים האומללים, אלא על הצד היורה – ישראל. הרי בשבוע שעבר נרצחו שלוש נשים פלסטיניות מטיל איראני בסלון כלות ליד חברון, ועד לשעה זו איננו יודעים אפילו את שמן. גדעון לוי ועמירה הס לא טרחו עד סגירת הגיליון לבקר בכפרן של אמאל, מאיס וסהירה, ולא כתבו עליהן עד עתה מאמר קורע לב. פלסטינים מעניינים במותם רק אם יש ישראלי להאשים בכך. אם כבר מזכירים שמות נשכחים, האם גם אותן לא ראוי שנזכור?
