איך הפכו היחסים החמימים בין בנט לביידן לחזית רותחת * האם השבחים
שמקבל יו"ר רע"מ משותפיו היהודים יסתיימו בהדחה מבית * מדוע לא
כדאי לאופוזיציה להילחם במינויים השערורייתיים שמקדמת הממשלה *
ועל מה מקווה הצבא לכסות באמצעות העלאת המשכורת לחיילי הסדיר
בין גרעין למקרקעין
ביציאה מהבית הלבן מפגישת ההיכרות החמה שלו עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, אמר ראש הממשלה נפתלי בנט ש"נוצר בינינו קשר אישי ברמה של להרים טלפון אחד לשני". שלושה חודשים חלפו, והטלפון טרם צילצל, לא בוושינגטון ולא בירושלים. ביידן נאבק בכרסום המתמשך במעמדו הציבורי, ולבנט היו קורונה, תקציב וארדואן על הראש. אבל יש סיבה נוספת, והיא קשורה להתחייבות ישראלית שניתנה באותה פגישה והופרה השבוע, לא לצאת פומבית נגד חזרה אמריקאית להסכם הגרעין. ממשלת ישראל הנוכחית הולכת בדרכי ממשלת נתניהו לפחות בדבר אחד: עימות קולני מול ממשל דמוקרטי שרואה בהתגרענות איראנית בעיה אסטרטגית אך לא בעיה קיומית.
יש אירוניה מרה בעובדה שממשלת בנט מאמצת את הקו הלוחמני הרועש של ממשלת נתניהו, לאור העובדה שבכירי הקבינט הנוכחי סבורים בדיעבד שעזיבת הסכם הגרעין הייתה משגה אסטרטגי נורא. היציאה מההסכם הוגדרה כ"יעד לאומי" על ידי המל"ל, יעד שאף פוליטיקאי לא העז לצאת נגדו, אבל היא נשענה על ההנחה שטראמפ יזכה בכהונה שנייה, ושאחרי שיזכה יהיה נכון לפעול צבאית נגד איראן. שני אלה לא קרו. הנטישה המדהדת הייתה אחת מפסגות הקריירה של נתניהו, הזניקה אותו לראשונה בסקרים ליותר משלושים מנדטים שמהם לא ירד עד היום. היום לפיד ובנט סבורים אחרת. ופתאום יש געגועים לנשיא הקודם: בכיר מאוד (מאוד) במערכת הביטחון, שאינו חשוד בליכודניקיות, אמר לאחרונה שבחירת ביידן היא אסון כבד שפקד את אזורנו. כמה עשרות אלפי קולות בחוף המזרחי של ארצות הברית שינו, אולי לנצח, את המזרח התיכון.
אי אפשר להתחמק מהעובדה שבין שני הממשלים החדשים־יחסית מתנהלת מב"מ, מערכה בין מערכות: בנט נושא נאומים בזכות קיומם של עימותים "גם עם חברים טובים", ממשל ביידן מתדרך את הניו־יורק טיימס אודות כעס אמריקאי על מדיניות עצמאית ופזיזה של ישראל. בארץ עוקבים בדאגה כבדה אחר מה שנראה כדהירה כלל־עולמית לווינה, לעוד הסכם גרוע שיאפשר לאיראנים פצצה, רק לא במשמרת של ראשי המדינות הנוכחיים. ישראל זקוקה נואשות לזמן, האמריקאים והאירופים תרים אחר הסכם מהיר כמעט בכל מחיר, והתוצאה היא העימות המדיני הפומבי החריף ביותר מול האמריקאים מאז הקמת הממשלה, ובעצם מאז שלהי תקופת אובמה.
בלשכות ראש הממשלה הנוכחי והחליפי מאוד לא אהבו את קביעתו האפוקליפטית של שר האוצר אביגדור ליברמן שלפיה "תוך חמש שנים לכל היותר איראן תהיה גרעינית". זו קביעה שעומדת בסתירה מסוימת לתחזית אחרת של השר, שלפיה מחירי הדיור יעלו בעשרה אחוז. מי רוצה לקנות נדל"ן במדינה שטיל גרעיני יכוון אליה בקרוב?
אינטרס משותפת
החזות החייכנית, קרת המזג, של מנסור עבאס, מסתירה מאחוריה עימות הולך ומתלהט בצמרת רע"מ. בכירי הקואליציה שופעים מחמאות לעבאס, אבל מתקשים יותר ויותר להתמודד עם תפקוד סיעתו בכנסת. רע"מ היא יצור חריג יחסית בקואליציה לא רק עקב היותה סיעה ערבית, אלא גם בשל היותה מפלגה דמוקרטית: יש לה מוסדות, יש בחירות ליושב־ראש, יש מחנות.
העימותים על חוק החשמל, שהסתיימו בפשרה זמנית, חידדו את חילוקי הדעות בין עבאס – שיהיה האחרון לכבות את האור בקואליציה – לבין מי שמרגישים שם הרבה פחות בנוח. בעוד מנהיג רע"מ פוגש מלכים וזוכה לתשומת לב עולמית, יו"ר ועדת הפנים, ווליד טהא, מתמודד עם הביקורת מבית. זו ממשלה גזענית, לא שווה כלום, אמר לאחרונה בשיחות עם מקורבים. יש פה גם שיקולים אישיים, כמובן: המלחמה שהוביל על החוק העניקה לו תמיכה בקרב קהלים שרע"מ לא חלמה עליהם: דרוזים משרתים בצבא, ערבים חילונים. בקואליציה תוהים האם במורד הדרך טהא לא יעדיף לפרק את הקואליציה ולהתמודד על ראשות התנועה, עם ההבטחה להחזיר עטרה ליושנה במקום לתחזק לציונים קואליציות.
מי שיכול לקרב אותו להחלטה הזו, בלחץ מבחוץ, זו הרשימה המשותפת. השבועות האחרונים קירבו מאוד בינה ובין הימין, לפחות במטרה המשותפת של הפלת הממשלה. אוסמה סעדי, גיסו של אחמד טיבי, התפטר השבוע מוועדת האתיקה וסייע בכך לליכוד לסכל את הקמתה. הקושי היסודי הוא כמובן שהמשותפת איננה מעוניינת בקיום ממשלת בנט אבל גם לא בחזרתו של נתניהו. זו הסיבה שעודה מקדם את החוק שיאסור על נאשם להרכיב ממשלה. המתווך בין הרשימה לבין האופוזיציה הוא אריה דרעי. לאחרונה העלה רעיון שנועד להרגיע את מצפונם: אי אמון קונסטרוקטיבי שיהפוך מיד את יו"ר ש"ס לראש הממשלה, עם תאריך מוסכם וקרוב לבחירות. בממשלה כזו נתניהו לא יוכל לכהן כשר, בשל האישומים נגדו, ואילו הימין יילך לקלפי מתוך הממשלה, לא מהאופוזיציה. דרעי ראש ממשלה בקולות ביבי וטיבי. אפשר לקרוא לזה "ממשלת השינוי 2"
זעקת הארכיונים
בימים רחוקים מאוד, לפני 13 ביוני האחרון, מינויים פוליטיים נתפסו כשורש כל רע. לא כל שכן מינויים נגד עמדת הדרג המקצועי. והנה, ביום ראשון הקרוב, עומדת הממשלה לדרוס את החלטת הפקידות הבכירה, ולאשר את מינויו של עמיר פרץ לדירקטור בתעשייה האווירית, לקראת מינויו כיושב־ראש חברת הענק.
בימי עבר, שבהם הוכרז על מות הדמוקרטיה פעמיים ברבעון, הייתה מתחוללת סערה לו הממשלה הייתה מבקשת למנות שר בכיר לשעבר, עסקן ותיק, לתפקיד שמרכז מיליארדים. מעשה זהה התרחש לפני חמש שנים: היועץ המשפטי לממשלה התנגד למינוי של שר בכיר לשעבר, מקורב של שר הביטחון, לתפקיד: יאיר שמיר, שר חקלאות במיל', ביקש להתמודד. מנדלבליט נאבק במינוי בכל כוחו עקב היעדר כישורים שיפצו על הזיקה הפוליטית, ומועמדותו של שמיר סוכלה לבסוף.
מאז, ככל הנראה, מוגרה סכנת המינויים הפוליטיים. כעת, בלי שום ביקורת פומבית, מנדלבליט מאשר לממשלה להעלות את מינויו של פרץ אף שהוועדה למינויים בכירים התנגדה למהלך, ולמרות שנסיונו העסקי־ניהולי נופל משמעותית מזה של שמיר. לא רק פרץ על הכף, אלא שורה של מינויים שנפסלו בוועדה עקב היעדר כישורים עודפים: אמי פלמור לחברת החשמל, ציפי לבני לחברת נת"ע. במאגרי נבחרת הדירקטורים יש אנשים מתאימים יותר, פוליטיים פחות, ובוודאי לא כאלה שכרתו עם שר הביטחון בריתות פוליטיות תוך רמיסת ההבטחות לבוחר. זה לא שממשלת השינוי חוזרת על עוולות קודמותיה: אף ממשלה, אף פעם, לא מינתה בפועל מועמד שנפסל על ידי ועדת המינויים.
צביעות הקואליציה נראית אפילו לעיוורי צבעים, אבל מוטב שהאופוזיציה לא תפעל באופן דומה: עם הקפאתו הזמנית של הנושא הפלסטיני, הנושא החשוב ביותר לימין הישראלי הוא השאלה מי שולט פה: 120 ח"כים או 15 שופטי בג"צ, השר או הפקיד, הממשלה או היועץ שלה, הממנים – או ועדת המינויים. אם ממשלה מעוניינת למנות שר ביטחון לשעבר – שותף לכשלון בלבנון 2 – לתפקיד יושב־ראש חברה ביטחונית גדולה, זו זכותה והימין צריך לתמוך בה. הארכיון כבר יילחם בממשלה במקומו.
אין אגרה לתמורה
הרמטכ"ל: לפני חמש שנים, לפי דרישתו של שר האוצר לשעבר משה כחלון, אישרה הכנסת חוק שנועד להגביל את שכר בכירי הגופים המוסדיים, עד פי 35 משכרו של העובד הזוטר ביותר בחברה. זה היה חוק פופוליסטי־משהו, אבל אם הוא תקף בחברת ביטוח, למה לא בצה"ל, חברת הביטוח הלאומית? העלאת שכר החיילים השבוע נועדה לתקן מעט את העיוות המרגיז בין לוחמים בסדיר ובין קצינים עורפיים במיל', בני 42, עם פנסיה תקציבית לארבעים שנה קדימה. בורות השומן של מערכת הביטחון פוגעים אנושות באמון הציבור בצה"ל, כפי שהוכיח השבוע סקר שהראה עד כמה מסרבים האזרחים לקנות את טיעוני צמרת הצבא. העלאת שכר החיילים לא תסגור את הבור הזה באמון הציבור.
התאגיד: הסדרה "טהרן" שזכתה השבוע בפרס האמי היא ההוכחה למשפט הישן, שאם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן: מי היה מעלה בדעתו שמערוץ 11 בממיר לא ייצאו רק שביתות, עיצומים, פוליטיזציה ותקלות טכניות, אלא הפרס הטלוויזיוני החשוב ביותר בעולם? מאבק של שנים לשיקום השידור הציבורי הוכיח את עצמו: אפשר לייעל את השירות לאזרח, אפשר לשלם קצת פחות ולקבל הרבה הרבה יותר. אין אגרה – אבל יש תמורה. לתאגיד השידור הציבורי יש בעיות רבות, רובן בתחום החדשות. מקוממת במיוחד ההחלטה לאפשר לפעיל בל"ד שכינה את חיילי צה"ל נאצים להגיש תוכנית מרכזית. אבל אם זה עובד בטלוויזיה, למה לא בביטוח הלאומי, תאגידי המים והטאבו?
הליכודניק: אחרי חודשים ארוכים באופוזיציה, מונה השבוע סוף סוף חבר ליכוד לתפקיד כלשהו. מדובר בדן מרידור, שר המשפטים לשעבר, שישמש כנציג הממשלה בוועדה שתבחר את היועץ המשפטי לממשלה. מרידור קרא פומבית לא להצביע לנתניהו, אבל מסתבר שהוא מקפיד כבר שנים לשלם את מיסי החבר שלו לתנועה, 64 שקלים לשנה. תודו שיהיה בכך מן האירוניה אם כהונתו בוועדה החשובה תיפסל על רקע זיקה פוליטית. דודי אמסלם יקבל במקרה כזה בשלווה את רוע הגזירה.
