מדוע בצמרת הישראלית רואים עכשיו אחרת את תמונת הניצחון * מה אפשר ללמוד ממי שנמצא עמוק בלחימה * איך ההימנעות של נתניהו מהחלטות מאפשרת לחמאס להשתלט על הסיוע * ואילו נתונים גורמים לגנץ ואיזנקוט להישאר בממשלה
עזה דרך הכוונת
"מה למדתי משלושה חודשים בתוככי עזה? אז ככה" כתב לי קצין מילואים. בחייו הקודמים תושב תל אביב, בעל מקצוע נחשב, מפגין קבוע בקפלן.
"יצאנו היום מרימאל ולמרות העייפות הנפשית, העבודה לא נגמרה. צה"ל מצליח ועושה עבודה טובה, פשוט צריך להמשיך. למדתי שצפיפות האוכלוסין שם לא גדולה כמו שמתארים, ואני לא מדבר רק על שכונת היוקרה רימאל, שרמת החיים בה יותר טובה משהיה נדמה לנו מבחוץ. שהשימוש באל אקצה הוא לא דתי, אלא שימוש לאומי ומופיע באופן אובססיבי בכל מקום. תמונות כיפת הזהב מופיעות גם על ספרי מתמטיקה בבתי הספר. שהם מתפללים הרבה, שהדת הרבה יותר חזקה שם ממה שאפילו חושבים.
שערפאת, למרות היותו פת"חיסט, הוא קונצנזוס גדול גם במדינת חמאס. תלוי שם בהרבה מקומות. אגב, ספרי הלימוד של חמאס הם של הרשות הפלשתינית. במפות של בתי ספר מופיעים גם הערים הישראליות העכשוויות וגם הכפרים ההרוסים של 48. זה הפתיע אותי.
"אבל האמת שלא הופתעתי מאוד. תמיד הייתי בעד כניסה של צה״ל לפירוק החמאס, היה ברור לי שזה לא משהו כל כך בלתי אפשרי ומסובך. היה ברור לי שזה יקרה אחרי פיגוע גדול. רק שלא דמיינתי עד כמה.
ובכלל, אני טוען שניתן וצריך לשלוט שם ביטחונית לעולם ועד, לא צריך לפחד ואפשר לרסק אותם עד עפר.
"למה? כי הם חלשים, מפורקים, עייפים ותשושים הרבה יותר מאיתנו. רק צריך להמשיך, כמו שהמשכנו אחרי 'חומת מגן'. 'הם' זה האוכלוסייה והחמאס, החלוקה הזו מתקיימת רק מחוץ לרצועה. בשטח רואים שההבדל לא קיים. אתן דוגמה לחולשתם: הגעתי עם החפ"ק מג"ד שלי כמה דקות אחרי החיסול של המחבל הזה (כאן הוא צירף תמונה שאסורה לפרסום). הוא היה לבן כמו סיד ולא כי איבד דם, אלא בגלל שלא ראה שמש מאז שנכנסנו. או שהתחבא במנהרות או בבתים. הוא לבוש במכנסי אדידס. הרגל חבושה, ולילה קודם הוא נצפה צולע. מצאנו עליו חומרי שיכוך כאבים חזקים. כל המחסניות שלו היו חלודות, גם הרימון, הקלאצ׳ עשה מלא מעצורים".
בקיצור, סיכם, הגשם יורד גם על הצד השני. רק צריך להמשיך.
החמאסניק שמחזיק במפתחות
את המסקנות מגובה הקרקע משלים מקומה גבוהה בקריה גורם ישראלי בכיר גורם ישראלי בכיר מקומה גבוהה בקריה: חמאס הוא ארגון בלי עתודות, הוא מסביר. מפעלי הייצור האימתניים שלו הולכים ונשללים, חומרי הגלם לא מגיעים, גם אם משהו נכנס ממצרים זה זרזיף, לא הספיקה הבלתי נגמרת משני העשורים האחרונים. אין לו דרך אפילו לטפל בפצועיו, גדודיו נשחקים. מולו ניצב כוח אזורי עם משק של חצי טריליון דולר בשנה, שיכול לחדש חימושים, לשקם פצועים, לרענן כוחות. הכוח היחיד שעליו הוא יכול לסמוך הוא פעילות בשני ציבורים: לוחמה פסיכולוגית על החברה האזרחית הישראלית באשר לסיכויי הניצחון ולוחמה תודעתית על החברה האזרחית במערב באשר לג'נוסייד-לכאורה.
זנב הטרור יהיה ארוך, אומר הגורם, אבל בהדרגה הוא יהיה הרבה פחות עבה. מחבלים יסתובבו עוד הרבה זמן עם טילי נ"ט, מזנבים בכוחות, אבל בהדרגה יהיו פחות ופחות מהן. כשם שמאז דצמבר לא היו אזעקות בירושלים ובתל-אביב, ובמשך ימים ארוכים השבוע לא נורו כלל רקטות מהרצועה, מדינונת שזה היה ענף הייצוא המרכזי שלה.
גורם אחר מבטיח שלא יהיה אף גדוד שלא ייתקל בצה"ל. בעברית פשוטה זה אומר שבסוף תהיה פעילות גם ברפיח, אחרי שיושלמו הדיונים כיצד לרוקן את העיר המאוכלסת ביותר כיום בין הירדן והים.
אין בצמרת הצבא שום אשליות באשר לחיסול כל המנהרות, שמגיעות ליותר מ-700 קילומטר במצטבר. לשם השוואה: אורכן המצטבר של כל מסילות רכבת ישראל ברחבי הארץ הוא כ-900 קילומטר, לא גדול בהרבה. מטרת הפעולה היא לייבש את הביצות: מרכזי השליטה התת-קרקעיים, התוואים המרכזיים, מפעלי הייצור. זה, יחד עם נכונות לפעול נגד התעצמות, ימנע את חידוש המפעל התת-קרקעי ויותיר את מה שיישאר כתעלות ביוב ישנות שמובילות לשום מקום.
המחלוקת העיקרית בקבינט היא על הענקת המפתחות. למי מעבירים את שקי הקמח שמגיעים כסיוע הומניטרי? יש שתי אפשרויות: או למצוא הנהגה מקומית – שייח', חמולה, עובדי רשות – או להקים ממשל צבאי ישראלי. מסיבות פנים ישראליות נמנע נתניהו מאיתור גורמים מקומיים. מסיבות בינלאומיות מהקמת תשתית צה"לית ברצועה, שנתפסת בעולם כמבוא לכיבוש.
התוצאה העגומה היא שעל הסיוע משתלט חמאס. הוא פועל לשקם את שלטונו האזרחי בצפון הרצועה: אחריות על השוק בג'בליה, קימום המשרדים האזרחיים, זאת בנוסף לכמה אלפי מחבלים שעדיין מתחבאים מתחת לאדמה. כשגנץ קורא לקבל החלטות הוא מתכוון בדיוק לזה. רגע ההכרעה מתקרב.
המדריך למוחה בזמן מלחמה
כמו ממשלת החירום, גם רומא לא נהרסה ביום אחד. זה תהליך ארוך והוא נתקע השבוע: פרישת גנץ ואיזנקוט, שנראתה לאחרונה כמעט בלתי נמנעת, מתעכבת בלחץ דעת הקהל שמעוניינת באחדות ובהמשך המלחמה: אביגדור ליברמן הודיע שהוא מתנגד לבחירות, לפיד הגיש הצעת אי אמון וחזר בו אחרי כמה ימים, מותיר את מרב מיכאלי להציע את עצמה כראש הממשלה ושרת הביטחון (והתחבורה). כולם קוראים אותם הנתונים בסקרים. אצל קמיל פוקס השבוע התברר כי גם בקרב מצביעי גנץ יש פער אדיר של חמישים אחוז לטובת המצדדים בהישארות בממשלה. תמיכתם בהמשך קיום הממשלה משתווה כמעט להתנגדותם העזה לנתניהו.
מחקר שהוכן לאחרונה עבור גורמי המחאה והגיע גם לגורמים במחנה הממלכתי מלמד הרבה על הצפוי:
תחת הכותרת "מלכוד 2026" מסבירים עורכי המחקר כי "יש סלידה מעיסוק פוליטי. התפיסה המרכזית המעבירה אנשים לתמוך או להתנגד להתפטרות נתניהו ויציאה לבחירות נוגעת למידה בה הממשלה נתפסת כמתעסקת בפוליטיקה. הסלידה מפוליטיקה בעת הזו אינה מוגבלת לעיסוק הממשלה בפוליטיקה, אלא גם לביקורת של האופוזיציה וגורמים נוספים על הממשלה ונתניהו. כמחצית מהציבור מתנגד למחאות בעת הזו, לעומת כשליש התומכים. מכאן כי יציאה למחאה ציבורית בעת הזו עלולה לעורר התנגדות עזה בקרב הציבור הישראלי שתביא את תפיסת הפוליטיזציה של המערכה על ידי הממשלה לפוליטיזציה של האופוזיציה. במידה ותיפתח מערכה בצפון, ההתנגדות למחאה וסנטימנט ה'שקט יורים' צפוי להתחזק באופן משמעותי".
המשמעות עבור המחאה דרמטית, לפי עורכי המחקר: "פחות ממחצית הציבור הישראלי תולה את האשמה המרכזית למחדל בממשלה. שיעור זה צונח ב-17% בקרב מצביעי קואליציה. מעבר לכך, מצביעי הקואליציה מייחסים יותר אשמה במחדל לארגוני המחאה מאשר לממשלה ולנתניהו. מכאן כי מחאה בעת הזו עלולה לספק תחמושת לטוענים כי המחאה פוגעת בביטחון המדינה ונושאת באחריות למחדל שהוביל למתקפת חמאס".
לפיכך, הם ממליצים כי "בשלב הראשון תימתח ביקורת על מהלכיה הפוליטיים של הממשלה, תוך הימנעות מאמירות פוליטיות כמו דרישה להתפטרות. מיקוד בממשלה ולא בנתניהו, כי שיח ה'רק לא ביבי' עשוי לגרום נזק. מיקוד בניהול המערכה ולא במחדל. חיילים מתים, והממשלה מתעסקת בפוליטיקה.
"ככל שהמחאה תזכיר את המחאה נגד הרפורמה המשפטית מבחינת הדמויות המובילות אותה, המסרים והטון, כך קטנה הסבירות שהיא תצליח לסחוף אנשים מחוץ למחנה. אנו ממליצים על שימוש בגורמי ביטחון לשעבר (רצוי כאלה שאינם מזוהים מדי עם המחאה), זאת לצד משפחות שכולות ומשפחות החטופים". התרחיש כבר החל להתממש ברחובות.
למען יראו וייראו
הורגלנו בשנים האחרונות לעצומות של קצינים במילואים בשלל נושאים שעל סדר היום: משפט, כלכלה, חברה, דת ומדינה. היה מרענן לפיכך לקרוא את עצומת 130 קצינים, מאלופים במיל' ומטה, כולם לוחמים ברצועה – ובנושא מלחמתי מובהק.
העצומה, שפורסמה השבוע ב-Ynet, קראה להמשיך למנוע את חזרתם של מיליון עקורים עזתים לבתיהם בצפון הרצועה כל עוד 136 החטופים הישראלים נמצאים בשבי חמאס ולא משוחררים. "אין שום סיבה שאחמד ישוב לביתו בעיר עזה לפני שזיו וגלי ישובו לביתם בכפר עזה", הם קובעים. "עמדה זו נתמכת על ידי רוב מכריע של הקצינים והלוחמים המשרתים בעזה ולפי הסקרים גם על ידי רוב העם".
אמת ויציב. בין כל ההישגים – רובם נדרשים לתיאורים טקסטואליים מפורטים – מראה העיר עזה החרבה והשוממת הוא ה-הישג של המלחמה עד עתה. יחד עם תמונות שיירות הפליטים הארוכות, מניפות דגלים לבנים, יש פה פוטנציאל לתמונת ניצחון של המחיר: העיר עזה.
סוגיית הפליטות היא האירוע הנפיץ מכולם. ביום השני של המלחמה, בשליחות ישראל, גישש הבית הלבן עם מצרים אפשרות להעברת עזתים – ולו באופן זמני – לסיני. א-סיסי לא הגיב בטלפון אלא ברחוב: למחרת מלאה מצרים בהפגנות ענק נגד המהלך. מצד שני, ברור שהשילוב בין יצירת רצועת ביטחון רחבה וארוכה ובין החרבת העיר עזה לעשרות שנים קדימה מהווה הרתעה משמעותית.
בניגוד לשמועות, אין תנועה צפונה של אזרחים. החיץ שהקים צה"ל ומוחזק בכוחות משמעותיים על נחל עזה מונע חזרה. תמונות האזרחים הן תוצאה של יציאה מהמחסות והמחבואים אחרי שבועות של פעילות צבאית עוצמתית.
האמריקנים לוחצים להבטחה שפני ישראל אינן להגלייה המונית או להתיישבות ברצועה. אבל הם יוכלו לחיות עם פרק זמן לוחמתי ממושך שבו, גם לפי החוק הבינלאומי, ניתן להעביר אוכלוסיית משטח הקרבות למען הגנתן.
נתניהו וגלנט אוהבים מאוד את המסר מעצומת המילואמיניקים. הוא תואם את מה שרבים בצמרת הישראלית סבורים: שהעיר עזה תוכל להישאר בחורבנה שנים ארוכות, בלתי מיושבת או מיושבת בדלילות, חיה מלחם צר ומים לחץ בפחים, למען ייראו וייראו.
