משחקי הכץ

לאן מתכנן נתניהו לשלוח את אלה שהיו פעם בכירי הליכוד * למה ההסכמות האידיאולוגיות בין השותפות בימין דווקא מסבכות את חלוקת התיקים * איזו תוכנית נרקמת בקואליציה לפיצול האופוזיציה * ומהי התשובה לטענה שביטול עילת הסבירות הוא סוף הדמוקרטיה

הגרזן בדרך

טבלת אקסל מדוקדקת נשלחה באמצע השבוע מהמייל של יו"ר יהדות התורה, יצחק גולדקנופף אל השותפות הקואליציוניות: היא חילקה את 63 חברי הקואליציה (מינוס נתניהו שלא נספר) למספר התפקידים, כולל יושב ראש הכנסת, ראשי הוועדות החשובות וסגני שרים במשרדים מרכזיים. יצאו להם 37 משרות, אחת לכל ח"כ ושני שליש.

מצוידות ברשימה הזו, טוענות השותפות שהן בכלל מופלות לרעה מול הליכוד. מפלגת השלטון מהווה מחצית מהקואליציה, אבל תיקח לעצמה את רוב השרים, את רוב ראשי הוועדות, את רוב התיקים הבכירים.

לליכוד אכן אין כל בעיה במספר התיקים, אפילו לא באיכותם. הקושי נובע מסיבה אחרת: אלה שנחשבו "בכירי הליכוד" אינם בכירים יותר, לפחות על פי תוצאות הפריימריז. נתניהו, שעסוק בערבוב מתמיד של קערת הליכוד, דוחק תמיד את הבכיר התורן ומקדם את הנאמנים, לא רוצה ולא יכול למנות את ישראל כץ, חיים כץ ויולי אדלשטיין למשרות הבכירות באמת. וכאן מתחילה הדילמה שלו: אם יעניק להם תיק בינוני, לא יפייס את מי שכבר היה שר חוץ או יושב ראש כנסת; אם יציע להם תיק זוטר, יקנה אויב. למתוסכלים יש נטייה להתמרמר בלהקות: די בשלושה או ארבעה כאלה כדי להקשות על תפקוד הקואליציה.

ניסיון העבר מלמד שהגרזן בדרך. זה מה שעשה נתניהו לסילבן שלום ב־2009, כששינמך אותו לתפקיד זוטר. בלשכת נתניהו מקצים לחלוקת התיקים במפלגה לא פחות משלושה ימים: שלושים ואחד חברי כנסת, כפול שעה כל אחד, כפול שתי פגישות: אחת לרשום רצונות, השנייה לבשר לרובם שהם לא יתגשמו.

מה שאומר שממשלה לא תושבע, כנראה, גם בשבוע הבא. אריה דרעי בישר לליכוד שבכוונתו להצהיר אמונים יחד עם כולם, ולצורך כך יש לתקן קודם את חוק יסוד הממשלה. איתמר בן גביר הודיע שבכוונתו להפוך לשר ביטחון הפנים רק אחרי שסמכויותיו יוסדרו, ולשם כך יש לתקן את פקודת המשטרה. כדי לפתוח במרתון חקיקה – או יותר נכון ספרינט – יש להחליף את יושב ראש הכנסת, מיקי לוי. אבל הוא מתכוון לדבוק במסורת קודמיו, יריב לוין ויולי אדלשטיין, ולא למהר לכנס את המליאה.

המשמעות עשויה להתברר כמרחיקת לכת. לקואליציה היוצאת חסרו במושב החורף הקודם רק שעתיים – ממש כך – כדי להשלים את החוק שמגביל את כהונת ראשי הממשלה. זו הנוכחית נדרשת להשלים עד פגרת הפסח, בראשית מרץ, תפריט חקיקה שכמותו לא נראה שנים: תקציב דו שנתי, חוק הסדרים, פסקת התגברות, חוק יסוד: החקיקה, שינוי חוק השפיטה, פקודת המשטרה, הוספת נורבגים בחוק יסוד: הכנסת, ביטול רפורמות כהנא וליברמן. לו קמה הממשלה בשבוע שעבר האופוזיציה עוד הייתה מרוסקת ומערכת המשפט בהלם. אבל ליריבים יש נטייה להתאושש מהר, ומה שלא קורה בהתחלה, על פי רוב לא קורה בכלל.

אין בעיה וזו בעיה

הבעיה במו"מ הזה, פיהק שלשום בכיר בליכוד אחרי עוד ליל משא ומתן, היא שאין חילוקי דעות אידיאולוגיים. כן, זו בעיה. במשאים ומתנים קודמים היה צורך לגשר על פערי השקפה בין ליברמן והחרדים, או בין כחול לבן והימין. הפעם אין. המשא ומתן על הנושאים המשפטיים הושלם בתוך רבע שעה, כך גם לגבי קצבאות הילדים.

בהיעדר הישגים אידיאולוגיים להתהדר בהם, נותר התיאבון לתיקים. אותן מפלגות מתחרות על אותם קהלים: ש"ס והציונות הדתית חייבות את משרד הדתות. הבוחרים בנגב ובגליל קורצים גם לדרעי וגם לבן גביר. שלא לדבר על יהדות התורה, שבה יש שבעה מנדטים, אבל שמונה סיעות יחיד. חבר הכנסת לשעבר יצחק פינדרוס, מקום 8 ברשימה, דורש גם הוא תיק. המטריצה הסבוכה שבנו ברשימה מעניקה לו, שמחוץ לכנסת, תפקיד בכיר יותר ממספר 7 ישראל אייכלר, ח"כ מכהן.

הוויכוח התגלע דווקא סביב ההתיישבות: נתניהו הבהיר לסמוטריץ' שיתקשה להעניק לו את האחריות על הבנייה היהודית והרס הבנייה הערבית. הוא חוזה שנתיים קשות מול ממשל ביידן, עם אופציה להארכה במקרה שטראמפ יתעקש להמשיך ולנפץ את המפלגה הרפובליקנית אל צוק האגו שלו.

העברת סמכויות לסמוטריץ' תאותת על כהונה שונה מכל קודמותיה: זה יהיה נתניהו, אבל בראש ממשלה שתפעל בניגוד לתורת ההפעלה של חמש הממשלות הקודמות בראשותו. גם בתחום המשפט, שם יריב לוין מתכנן הפיכה; גם ביהודה ושומרון; גם בתקציבים לחרדים. 

ב־2018, כאשר הקואליציה צלחה בקושי הצבעה מסויטת על יוזמת חקיקה של יהדות התורה שכמעט הפילה את הממשלה, נתניהו הסתובב לאחור אל ספסלי החרדים ומנופף באצבעו הודיע: "זו הפעם האחרונה". כעת, זו רק ההתחלה של החגיגות.

חזון העצמות

כשיסיימו בקואליציה לחלק את שלל השומן והבשר, מתכוונים שם גם להתערב בקיצוב העצמות הגרומות שנותרו לאופוזיציה. בימים נורמליים יותר הייתה מוקצית לסיעות שנותרו מחוץ לממשלה חבילת ניחומים של כמה ועדות וכמה סגני יושב ראש, והם היו מחלקים אותה בינם לבין עצמם. אבל הנוהג שהחל בממשלה הקודמת יעמיק שורש עכשיו: קואליציית בנט-לפיד הקצתה לליכוד מספר מעליב של חברים בוועדות החשובות ופינקה את הרשימה המשותפת.

הליכוד וש"ס מתכננים כעת למשול ולהפריד את האופוזיציה הנוכחית. הם מתכננים להעניק למחנה הממלכתי ייצוג יתר בוועדת החוץ והביטחון, פרס תנחומים לשני רמטכ"לים ושני חברי קבינט לשעבר; לדאוג שקומץ הוועדות שיוותר, למעט ביקורת המדינה, לא יימסר ליש עתיד. המטרה ברורה: תשומת לב ציבורית היא משאב יקר מציאות לראשי ממשלה ושרים שמצאו עצמם בצוק העיתים במדבר. ככל שישללו אותה מסיעת האופוזיציה הראשית, כך יחלישו אותה.

גם כך, לפיד יתקשה להנהיג את שותפיו. כשאביו הושלך לאופוזיציה על ידי שרון, לפני כשני עשורים, הוא ניצל רק ברגע האחרון מהדחה בחתימותיהם של מחצית מחברי הסיעות המתנגדות לממשלה. לפיד לא צריך לחשוש מכך, אלא מתסריט אחר מההיסטוריה המשפחתית: ב־2015 הוא זכה ל־11 מנדטים בלבד, אבל חיש קל צבר יותר תשומת לב ציבורית ויותר תנופה מהמחנה הציוני של הרצוג, עם 24 מנדטים. עד מהרה חלף על פניו בסקרים והפך למנהיג הבלתי רשמי של מתנגדי נתניהו. כך בדיוק מתכנן עכשיו גנץ לעשות לו, והליכוד ישמח לסייע.

המאבק האופוזיציוני הראשון בעל סיכוי הוא בחירת שני נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים. בעבר נבחר תמיד נציג אחד מהאופוזיציה, אבל בעשור האחרון ממשלות נתניהו בחרו להן נציג ימני משורות האופוזיציה, מהאיחוד הלאומי או ישראל ביתנו. כעת, אלא אם אבי מעוז יוותר בחוץ ברגע האחרון, הפיתוי לבחור שני נציגי קואליציה יגבר מאוד. מצד שני, רגשי הנקם שמבעבעים בליכוד, חלקם כמו דוד ביטן בתקשורת וחלקם בלבב פנימה, נוטים להתפרץ בהצבעות חשאיות מאחורי הפרגוד.

סבירות נמוכה

ארכיאולוגים של המשפט ודאי יתעניינו בממצא הזה: על מחברת בחינה מצהיבה מהאוניברסיטה העברית של סוף שנות השמונים, התפתח ויכוח בין שני נשיאי בית המשפט העליון על היקף שיקול דעתו של בג"ץ: אחד לשעבר, אהרן ברק, אז מרצה למשפטים. אחד לעתיד, נעם סולברג, אז סטודנט מצטיין. התלמיד מתח ביקורת נוקבת אך מנומסת על רבו, ועל המהלך שהוביל, להרחיב את סמכותו הפרשנית של השופט כך שימצא את "התכלית האובייקטיבית" של החוק, לא את זו שאליה כיוון המחוקק: "כלל הקבילות הגורף של ברק מושך את הלב, האינטליגנציה וחוש הצדק. כיון שרק כך לכאורה נגיע לאמת 'הצרופה'. רק כור היתוך כזה יכול להוביל לתכלית החקיקה האמיתית… ולא היא: התוצאות המעשיות עשויות להיות קשות. גישה שמרחיבה את שיקול הדעת יתר על המידה – אינה רצויה". ברק קרא, ואז רשם את הציון בעיפרון, כדרכו בקודש: 95. "בג"ץ" בגימטריה.

בוויכוח הזה, שמתקרב עכשיו לנקודת הכרעה היסטורית, נמחק הנימוס מצד אחד ונמחקה ההקשבה לביקורת מצד שני. תומכי גישת ברק זועקים שביטול עילת הסבירות יהיה קץ הדמוקרטיה, עוד קץ אחד לאוסף. 126 מרצים למשפטים פרסמו עצומה נגד מהלכי הממשלה הנכנסת. אחד מהם מוכר לי אישית: לפני 15 שנה הוא בישר לסטודנטים שמי שיכתוב במבחן נגד סמכות העליון לפסול חוקים ייכשל במבחן. מזל שסולברג לא עבר אצלו.

כבוד השופט סולברג לא חתם על עצומה, אבל התבטא לפני שנים לא רבות במילים נוקבות: "דבר חוק של כנסת ישראל איננו 'ספרות יפה'. הקורא אינו רשאי לפרשו כפי אמונתו והבנתו בניגוד מוחלט לכוונת המחבר. 'מות המחבר' יכול להנחות אולי את מבקר הספרות, אך שופט אינו מבקר ספרות. פרשנותו מכוננת משפט, ויש לה חשיבות רבה בעולם המעשה" (נאום בחיפה, דצמבר 2019).

עילת הסבירות המהותית, שפרצה לחיינו על ידי אהרן ברק, הפכה את בית המשפט – ובעקבותיו את היועץ המשפטי לממשלה – שותפים לכל דבר ועניין בעיצוב המדיניות הלאומית, באופן שאיש לא התכוון אליו בעבר. משפטנים הם שקבעו כי מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל אינו סביר, בשל עבירות בנייה שביצע בביתו; שהדמות שבחר שר המשפטים אוחנה לממלאת מקום פרקליט המדינה איננה סבירה. שאי שם ביקום קיים "ראש ממשלה סביר", שמקבל החלטות סבירות, וכהונת דרעי לשר עם כתב אישום, ב-1993 אינה אחת מהן. רבין, שהיה כנראה ראש ממשלה בלתי סביר באותן שנים, זעם. בבוקר הפסיקה, בהתבטאות שיש בה מהתת-מודע הפרוידיאני, הוא השמיע את תקוותו המפורסמת שערפאת יילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

מטענה תיאורטית של סמינרים למשפט מנהלי, הפכה העילה למקצה שיפורים של שופטים להחלטות חוקיות שלא נראות להם.

עילת הסבירות יוצרת סטנדרט משפטי כפול, הזהירו גוטליב, קרעי ודרעי. סליחה, היו אלה סולברג, לנדוי וגרוניס. היא זורעת חוסר ודאות והופכת את בג"ץ לרולטה משפטית שאליה מוטלת כל עתירה. כך, על ממשלת המעבר של נתניהו נאסר אשתקד להקים ועדת בדיקה לכשלי המחלקה לחקירות שוטרים, אבל לממשלת המעבר של לפיד הותר השנה לאשר הסכם מדיני עם לבנון.

עמיתי נדב איל טען השבוע שביטול עילת אי הסבירות בחוק הוא נקמה של דרעי על ההלכה שהורתה לרבין לפטר אותו מהממשלה, לפני כמעט שלושים שנה. לדעתי המצב הפוך: מאז שנות התשעים דרעי נוהג כפי שכל פוליטיקאי סביר החושש מהסתבכות עם בג"ץ היה נוהג, ונזהר מעימותים עם מערכת המשפט. כמוהו גם נתניהו, עד שהנסיבות הפוליטיות הפכו אותו בעיני בוחריו ממי שנאבק באהוד ברק למי שנאבק באהרן ברק. האשמה מוטלת כולה לפתחו של האגף הרדיקלי בבית המשפט, שגדש את הסאה והחליט להפוך למפקח על של המדינה. גם בעליון של היום יש יותר משופט אחד ויותר משניים, שחושבים שהוא השתמש באופן בלתי סביר בעליל בעילת הסבירות.