איזו טעות עשוי לעשות כעת סינוואר, עם ההשלמה המסתמנת של עסקת החטופים הראשונה * כמה זמן מעריכים גנץ ואיזנקוט שתימשך המלחמה, ומה זה אומר על הישארותם בממשלה * כיצד שינתה ישראל את מדיניותה לגבי החטופים – וכיצד שינו החוטפים * ולמה למרות כל הטובות של הנשיא ביידן, צריך לומר לו לא ברור על סוגיה חשובה אחת
ימות סינוואר
לא רק ניתוח מציל חיים קיבל יחיא סינוואר ממדינת ישראל במהלך שהותו בכלא. הוא למד גם קורסים במחשבת ישראל של אחת האוניברסיטאות בארץ. במעמקי הבונקר שלו, כנראה בח'אן־יונס, הוא ממשיך להתעדכן באובססיביות מערוצי הטלוויזיה הישראליים. ממש כמו תאומו הרצחני מצפון, גם הוא רואה בתקשורת העברית מקור מידע מהימן יותר על הלכי הרוח בישראל מאשר מודיעין צבאי רגיל. אבל סינוואר עוקב אחריה באדיקות רבה עוד יותר מחסן נסראללה, מהטעם הפשוט שהוא מאזין למהדורות בשפת המקור. ככל הידוע, מדובר במנהיג האויב הראשון בהיסטוריה של העם היהודי שדובר עברית רהוטה.
גורם מדיני בכיר משוכנע שהדיווחים בעיתונות הישראלית גרמו לו לזרז ולהוציא לפועל את מתקפת הטרור, תחת הרושם – המופרך בדיעבד – שהמדינה על סף קרע ואולי התפרקות, שכאשר אנשיו יטבחו בתושבי הדרום, הטייסים עדיין יסרבו להתנדב. הרושם המוטעה הזה נותר אצלו במידה מסוימת גם כעת. העסקה הסיטונית המדווחת – גדולה מכל קודמותיה בתולדות המדינה גם יחד מבחינת מספר חטופים – נועדה לקרוע את הציבור הישראלי גם במהלך מימושה. סינוואר, בידיעה, תולה תקוות רבות בשידורים רציפים ממאהל החטופים בתל־אביב, מקווה לחרחר עימותים בין תומכים למתנגדים לעסקה שיזכירו את העימותים שהיו באיילון לאורך 2023 – עד כה בלי הצלחה. לכאורה, הוא השיג את מבוקשו בעימות המינורי שבין נתניהו וגלנט לבין גנץ ואיזנקוט. הראשונים קבעו שמטרת המלחמה היא מיטוט חמאס והחזרת החטופים, האחרונים – העמידו בראש את החזרתם.
זה ויכוח סמנטי שיבוא אל קיצו עד להודעה חדשה עם ההסכם המתגבש על חזרת הילדים והנשים. גם בעיני איזנקוט וגנץ המטרות האלה שוות זו לזו עקרונית, אך משתנות עם הנסיבות. אם יש הזדמנות לשחרר חטופים, תגבר המטרה הזו. אחרי העסקה, מיטוט חמאס שב לראש הטבלה. בישראל רווחת ההנחה שהשחרור הבא יהיה רק לאחר מותו של סינוואר. כל עוד הוא בחיים, כך מניחים, המו"מ יהיה מסויט ועקר. לאחר מותו ניתן יהיה לדון על הימלטות יורשיו מהרצועה בתמורה לחזרת חיילינו ואזרחינו. הוא כנראה סבור שיצליח לצאת בחיים, כמו מכל סבב. ספק אם יעז לצאת מהבונקר ולהעמיד למבחן את הפסקת האש במחיר הפסקת חייו.
בצפון תיסגר הרעה
בצהרי 7 באוקטובר הגיע גדי איזנקוט, אז עדיין ח"כ בלבד, למסקנה שיש להרחיב את דוקטרינת בגין. ראש הממשלה המנוח קבע שישראל תשמיד כל איום גרעיני מתהווה עוד בטרם הבשיל, כדי למנוע יצירת איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר השתכנע למראה התמונות מ־7 באוקטובר שגם כיבוש שטח ישראלי עשוי להפוך לאיום אסטרטגי. לפיכך, השתכנע, ישראל צריכה להשמיד כל אויב שמנסה לפלוש לשטחה הריבוני.
מהטעם הזה התנגד בתוקף, עם נתניהו וגנץ, להצעה "חיזבאללה תחילה" שעלתה בקבינט בשבוע הראשון של המלחמה. הוא סבר שדחיית חיסול חמאס למועד בלתי ידוע תגרור נזק כבד ביותר: נקבל מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים בצפון, בעוד בדרום יימשכו חגיגות הניצחון של רוצחי ההמונים.
אבל חיזבאללה עדיין לא הולך לשום מקום. את שני האיומים האסטרטגיים שלו – פלישה עם כוח רדוואן אל יישובי קו העימות והמטרת רבבות טילים ורקטות על כל שטח מדינת ישראל – יהיה צורך למגר או למצער לצמצם. זו המשימה הדחופה הבאה אחרי החרבת חמאס.
ככל הידוע, ובמקביל, איזנקוט מבקש להשלים אחרי המלחמה את ההתנתקות מעזה. את המתנה המפוקפקת שסאדאת נתן לבגין בהסכמי קמפ דייויד נשיב באריזה המקורית לעולם הערבי. תם עידן המשאיות מישראל, העובדים מעזה, המטופלים בבתי החולים שלנו. חילוקי הדעות החריפים בצמרת הממשלה הזו נוגעים לשאלת מידת המעורבות של הרשות הפלסטינית ברצועה ביום שאחרי. גנץ התעלם באלגנטיות משאלה שהופנתה אליו בנושא במסיבת העיתונאים במוצאי שבת, אבל הפערים בינו לבין נתניהו ברורים. אולי מוטב כך, כי לא הממשלה הנוכחית תידרש לכך: ההערכה בישראל היא שבטווח הזמן הנראה לעין עזה תהיה סומליה: אוסף של מיליציות מקומיות, לא הנהגה מסודרת. סינגפור של המזרח התיכון תחכה.
בערב הראשון של המלחמה קיימו גנץ ואיזנקוט פגישה שבה סיכמו להתגייס בצו 8 לממשלה, כדי לסייע בהחזרת שיווי המשקל של הענק הישראלי שספג זה עתה מהלומה איומה וחישב ליפול על הרצפה. המשימה הזו, שכוללת את עזה, לבנון ואת הגרורות האיראניות בתימן ובסוריה, עלולה להימשך כשנה. אם לא יהיו קלקולים פוליטיים, וזה כמובן אם גדול, זה גם פרק הזמן שבו המחנה הממלכתי מתכנן להישאר בממשלה.
אנטבה רחוקה
אחת הסצנות בסדרה "הבית הלבן" מזמנת שיחה בין נשיא ארצות־הברית ברטלט, לבתו זואי, שמסרבת בעקשנות לליווי של מאבטחי השירות החשאי. "תרחיש האימה שלי", מנסה הנשיא לשכנע את בתו, "הוא שתיחטפי. מישהו משתלט עלייך בבר בוושינגטון, תוך 12 שעות את קשורה לכיסא באוגנדה, ולי יש יממה לגרום לישראל לשחרר 460 מחבלים כלואים. אלא שאז, ראש הממשלה הישראלי אומר לי: 'אני מצטער מאוד, כבוד הנשיא, אבל אנחנו לא מנהלים מו"מ עם חוטפים'".
זה היה הדימוי של ישראל בנושא בני ערובה, דימוי מוצדק לחלוטין עד שנות ה־80. חיילים ישראלים אמיצים רבים שילמו בחייהם על מבצעים להשבת חטופים. ישראל הייתה הראשונה בעולם שנגדה כוון הטרור הזה (מטוס אל על היה הראשון בעולם להיחטף לאלג'יר ב־1968), וגם אמנת האו"ם נגד חטיפות הייתה תולדה של מבצע אנטבה. תוך זמן קצר עברה ישראל מאנטבה לג'יבריל ולשליט.
הביטחוניסטים מסבירים שלא ישראל שינתה את מדיניותה, אלא המחבלים הם ששינו את שיטות פעולתם. כאשר חוטפים התבצרו במטוס סבנה או במלון סבוי באירוע מיקוח לזמן קצוב, ישראל פעלה צבאית גם עם סיכון גדול ובמחיר דמים כבד של 48 מחלצים וחטופים שנפלו. אלא שארגוני הטרור הפיקו לקחים והעבירו את החטופים למקומות מחוץ לטווח הפעולות של סיירת מטכ"ל. לו ניתן היה לחלץ את כולם כמו את אורי מגידיש, כך היה קורה.
ועדיין, גם סוגיית החטופים, לכאורה א־פוליטית, היא המשך הוויכוח הפוליטי באמצעים אחרים. סקר של ערוץ 14 שנערך השבוע גילה הבדלים דרמטיים בין המחנות: רוב קטן של מצביעי הקואליציה התנגדו לעסקה, רוב עצום של מצביעי האופוזיציה תמכו. זו לא סוגיה דתית – כי רוב החרדים דווקא תומכים, אלא סוגיה ביטחונית וערכית. באגפים הליברליים של החברה הישראלית יש קשב רב יותר לטיעונים שנשענים על הפרט וזכויותיו, בוודאי כאשר מדובר בתינוקות בני עשרה חודשים שנחטפו ממיטותיהם אחרי שהופקרו בידי המדינה והצבא. באגפים השמרניים יותר הטיעון הגובר הוא הסירוב לנהל מו"מ תחת אש.
ממשלות ימין חתמו פה על רוב עסקאות החטופים – ממש כשם שעל רוב פינוי השטחים – אבל לפחות במקרה של השבוע האחרון, הן עשו זאת תחת מטר ווטסאפים זועמים של בוחריהם. הלוואי שיתברר הפעם שהמנהיגים צדקו.
על הקיר תמונה
בבית הספר של הילד שלי תלו עכשיו על הקירות ציורים של עננים אפורים. בגן של הילד השני מציירים עכשיו את מערכת השמש עם קפסולות ישנות של קפה וגלילי נייר טואלט.
שעה וחצי משם, בכיתה ד' של בית הספר "תל אל־רביע" (ובעברית: תל־אביב) במחנה הפליטים א־שאטי, הילדים גם ציירו על הקירות. חיילי צה"ל איתרו שם פוסטר, בכתב יד ילדותי, עם תפזורת תמונות: אוסאמה בן לאדן הוא התמונה הגדולה ביותר. לצידו, אבו־מוסעב א־זרקאווי. בטרם חוסל בידי טיל אמריקאי ב־2006, מנהיג אל־קאעידה בעיראק הכיר לעולם את ההמצאה המפלצתית של המוצאים להורג בסרבל כתום. אל מול המצלמות ערף את ראשו של ניק ברג, אמריקאי חף מפשע. דאעש קמו ופעלו בהשראתו הישירה.
גם גיבורים מקומיים מופיעים בכרזה: עימאד עקל, קודמו של מוחמד דף בהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס, רוצחם של 11 ישראלים. וכמובן עבד אל־עזיז רנתיסי, ממנהיגי חמאס שחוסל ב־2004. על שמו בית החולים לילדים א־רנתיסי, שתחתיו, בהנצחה ראויה למורשתו של המנוח, מפקדת טרור.
לג'ו ביידן מגיע כל הכבוד על תמיכתו בישראל בשעתה הקשה, אבל אל לישראל לקנות את ההפרדה המלאכותית שהוא מנסה לערוך בין עזה לחמאס. צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, ורצועה שלמה כדי לגדל מפלצת כמו זו שהתנפלה, שחטה, אנסה ושרפה ב־7 באוקטובר. לארצות־הברית יש מסורת מצערת של הפנמה מאוחרת: ב־2004, כאשר חוסל רנתיסי, הביע הבית הלבן "דאגה עמוקה למצב השלום" בעקבות ההתנקשות. כמו בסדום, גם פה יש מעט מאוד צדיקים.
בד בבד, יש לדחות בשאט נפש את הניסיונות להמליך את הרשות הפלסטינית המתועבת על רצועת עזה. דה־נאציפיקציה היא הדרך היחידה למנוע מעזה להתנפץ שוב אל חומותינו. כל פתרון שיושג יהיה חייב להתבסס על הלקח היסודי משחיטת הישראלים: מערכת חינוך שתושתת על שנאת ישראל לא תוליד דבר לבד מרצח. וכשם שאין מקום להבחין בין עזה לחמאס, אין ממש הבדל בין חמאס לבין הרשות. הסקר של אוניברסיטת ביר זית בשבוע שעבר העלה ממצא יוצא דופן: ביו"ש התמיכה בטבח גבוהה מזו שבעזה, אולי כי בעזה ספגו את התשלום הישראלי. בבתי הספר בג'נין ובשכם לומדים להעריץ את אותם רוצחי המונים כמו בג'באליה ובשאטי. רק נוכחות צבא ההגנה לישראל מונעת מלהפוך את התורה שבכתב לקורס מעשי.
