הבחירות באופק, והשחקנים מתחילים לחשב את צעדיהם • החרדים מבינים שחוק גיוס לרוחם כבר לא יעבור, ובמקומו יידרשו הטבות בכיס למצביעיהם • נתניהו מתחיל לדבר על אחדות • מי עלול לשלם את מחיר הורדת אחוז החסימה • וגם: השינוי בחוק להסכם עודפים שעשוי לטרוף את הקלפים
תקציב כן, גיוס לא
אין כמו שוטטות בכנסת ביום פתיחת מושב כדי לקבל תמונת מצב אמיתית, ללא פילטרים וספינים. ההערכה המעודכנת בקואליציה אחרי פתיחת השנה היא שתקציב יעבור, חוק גיוס לא, והכנסת כמעט תמלא את ימיה. היא לא השתנתה גם אחרי מרד הריבונות ברביעי, שמיוחס יותר לתסכול של סמוטריץ' ובן גביר מסיום המלחמה ופחות מחישובי בחירות.
נתניהו עדיין רוצה למשוך ככל האפשר. התאריך המדובר הוא 8 בספטמבר, ימים לפני ראש השנה תשפ"ז. האפשרות השנייה – 30 ביוני, היום האחרון של שנת הלימודים. אבל בשביל זה צריך להעביר תקציב, שהעבודה עליו החלה בימים האחרונים. וזה יקרה רק אם החרדים יתמכו.
יש להם אינטרס עליון לעשות זאת. ההנחה הקודרת ביהדות התורה היא שלפניהם לפחות תקופת כהונה אחת באופוזיציה. עדיף להם להתנהל עד 2027 עם תקציב חדש, שיכלול מן הסתם פיצויים מפיצויים שונים על קיצוצי בג"ץ והיועמ"שית בתקציביהם. החלופה היא המתנה לתקציב של שרי האוצר ליברמן, לפיד או בנט.
אותו היגיון תקף גם לחזרת השרים החרדים אל הממשלה, בדגש על שרי ש"ס. אם הולכים לבחירות שעשויות להיגמר רע, יש לכולם אינטרס עליון לחזור לממשלה עד הרגע האחרון, להיטיב עם הציבור שלהם.
אבל איך עושים את כל זה בלי חוק גיוס? רוב הח"כים החרדים סבורים שאין סיכוי להעביר אותו בשנת בחירות. המכשול העיקרי הוא היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון, שעדיין סבורה שספק אם ניתן להגן עליו בבג"ץ. הם משוכנעים שיועמ"שית הכנסת דווקא תגן עליו, וכאן מתעורר הדיון אם ללכת עם זה עד הסוף – או שלא שווה להעביר חוק שייפסל, כשמה שיישאר הוא הסרת ההתנגדות העקרונית של הרבנים לגיוס חרדים.
ולכן, יכול להיות שנפתח פה הפתח לעסקה של תקציב במקום גיוס. נתניהו יקבל הזדמנות להיטיב עם העם בשנת בחירות, מכיוון שעל הפרק נמצאת הקלה במדרגות המס. הקואליציה לא תתלכלך בחוק בלתי פופולרי בעליל בשנת בחירות, והחודשים שעד הבחירות יאפשרו הישגים מדיניים – כמו נורמליזציה עם אינדונזיה, סעודיה וסוריה. והחרדים לא יקבלו חוק גיוס, אבל לפחות יעשו גיוס כספים.
נשיא במוקד
באוטו, בדרך לכנסת, נשיא המדינה קרא שוב את הנאום הכתוב שהחזיק בידו, ופתאום חשב שהוא פחות מתאים. הרצוג החליט שאם שוב יהיה אקט מפלג – הוא יזנח אותו ויאמר דברים בעל פה, ולא את הטקסט המעונב והמכופתר שמאפיין פתיחות מושב. ההזדמנות, כידוע, לא איחרה להגיע.
ספק אם מישהו שם לב, אבל השנה יצחק עמית כבר כונה בכנסת הזו "נשיא ביהמ"ש העליון". זה קרה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. יו"ר הכנסת לא אמר זאת בקולו, חלילה, אבל אישר את הטקסט שקרא הקריין. לא אפגע במשפחות השכולות, הסביר השבוע, אבל כשמדובר בפתיחת מושב כנסת – יום שמציין את ריבונות העם באמצעות נבחריו – אין סיבה שאכיר במינוי לא חוקי, שאפילו לא נכנס לתוקף כי שר המשפטים יריב לוין מסרב לחתום עליו כדי שיתפרסם ברשומות.
משהו מוזר התרחש השבוע. מצד אחד, נתניהו קרא שוב לאחדות, הכנה לקמפיין שבו – וזו רק הערכה, לא ידיעה – הוא יאמר שאחרי הבחירות הוא יפעל להקים ממשלת ימין בתוספת כל מי שירצה להצטרף. זאת, לראשונה אחרי שישה קמפיינים רצופים שעמדו בסימן "ממשלת ימין על מלא". מהצד השני, בוודאי לא באה לו בהפתעה ההתייחסות של יו"ר הכנסת ל"שופט יצחק עמית". כשהם צעדו יחד מהמליאה, נתניהו לא אמר לאוחנה מילה על נאומו – לא נגד ולא בעד.
בשיחות לאחר הדיון עם חברי כנסת, אוחנה זעם על נשיא המדינה יצחק הרצוג. מעניין, אמר להם, שליבו של הנשיא שאמור לייצג את אזרחי ישראל, ולא את השופטים, לא שתת דם כשראש האופוזיציה החרים את טקסי הזיכרון הממלכתיים, או את טקס הדלקת המשואות. לא שתת דם כשרדפו ברחובות נבחרי ציבור ואת בני משפחותיהם, כולל ילדים, או כששלחו להם מכתבי איומים קשים מאוד. גם לא כשביהמ"ש העליון פסל חוק יסוד ללא סמכות.
מתי ליבו שותת דם, תהה אוחנה, רק כשקוראים ליצחק עמית "שופט ביהמ"ש העליון"? אולי אוזנו השמאלית של הנשיא רגישה מאוד, ובימנית הוא לא שמע כיצד התייחס ראש האופוזיציה באותו הדיון ממש ליו"ר הכנסת. העיקר שבאולפנים אמרו מילה טובה, סיכם אוחנה.
הרצוג, מנגד, אמר בשיחות בבית הנשיא שלא רק יצחק עמית סימס לו דברי תודה. "קשה לתפוס כמה ח"כים בקואליציה פנו אחרי הנאום להודות לי או סימנו תנועות עידוד. ובכלל", הוא הגיב לטענות, "דיברתי נגד מתקפות על חברי כנסת וקראתי להסכמות בין הרשויות. אבל מה בין זה לבין הלבנת פנים?".
הרשות נתונה
בשבוע השלישי של מבצע מרכבות גדעון ב׳, הרבה יותר מוקדם מכפי שתכננו, מנהיג חמאס עז א־דין אל־חדאד, מוקף בחטופים, הסכים למתווה שאיש לא האמין שיסכים לו. בצה"ל יש מי שמתהלך מאז בתחושת החמצה, שדומה לה חשו בכירי צה"ל כשראו ב־1982 דרך כוונות הרובים את יאסר ערפאת עוזב את ביירות בתום מצור. אבל לערפאת לא היו אז חטופים כמגן אנושי.
כעת, הרשות שהקים אותו רב־מרצחים חוזרת, לכאורה, למרכז העניינים בעזה. שלושה ויתורים ביצעה בישראל בנושא הפלשתיני, כולם סמליים או היפותטיים. הראשון: קבלה עקרונית בעתיד של הפלשתינים כפרטנר, בכפוף לתנאי תוכנית טראמפ, ובקיצור – אם יהפכו לשוויצרים. השני: שהאמירויות יגיעו לעזה עם הזמנה מהרשות. השלישי: העיקרון של מסגרת פוליטית פלשתינית אחת ביהודה ושומרון ובעזה. סמוטריץ׳ מתנגד לכל אחד מהם, בגלל ההכרה העקרונית בקיומה של ישות אחרת בין הירדן והים. דרמר ונתניהו סבורים שהחידוש העיקרי הוא לא שהרש"פ תשתלט על עזה, אלא שהמסגרת החדשה בעזה תיושם במקרה כזה גם ביהודה ושומרון.
בקבינט הסבירו נתניהו ודרמר שמה שחשוב בעזה הוא לא נוכחות סמלית, אלא מי שולט על הכוחות הצבאיים. לרשות יהיה נציג שם, אבל השוטרים לא יסורו למרותו ואת ההוראות שלהם הם יקבלו מגוף בשליטה מערבית. שרים אחרים מודאגים יותר: הם מקבלים דיווחים על הבטחות שמעניק טוני בלייר, הפרויקטור של עזה החדשה, שלפיהן כל מי שקיבל משכורות בשלטון חמאס יגויס גם לחדש. האם נלחמנו כדי להקים גוף חמאסי במימון רש"פי, הם שאלו. נתניהו השיב להם שלחלום אפשר, אבל ישראל לא תאפשר זאת.
אותו היגיון תקף גם לנוכחות הקטארית והטורקית, שמטרידה את הישראלים מאוד. אי אפשר לסלק אותם מהרצועה, אבל אפשר למנוע מהם לשלוח חמושים לעזה. הטורקים והקטארים נוכחים שם בכסף ובארגונים אזרחיים, ולא בכוחות שינהלו את הרצועה. כי אם כבר האחים המוסלמים – עדיף את המקור החמאסי.
זו לא השיטה
אולי זה זמני, אולי אפילו לא תקף בשעה שהטור מתפרסם, אבל בשבוע שעבר נרשמה היסטוריה קטנה: לראשונה מאז 7 באוקטובר 2023, אף סוקר בישראל לא מעניק לגוש השינוי 61 מנדטים. מעולם לא נרשמו בארץ פערים כה עצומים בין הסוקרים, אבל המסקנה הזו משותפת לכולם בשבוע שאחרי סיום המלחמה.
אבל עם שבוע אחד לא הולכים למכולת, כידוע. כשהתפרסמו דבר מגעיו של שמחה רוטמן עם איימן עודה על הורדת אחוז החסימה, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט טען שהוא רק בירר את ההיתכנות של המהלך בכובעו כיו"ר הוועדה, לנוכח בקשת אחרים. זו פרקטיקה מעניינת וחסרת תקדים. לא זכור שהוא העניק שירותי ייעוץ פוליטיים כשחברי ועדה מהאופוזיציה ביקשו לעגן בחוק את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים, או לקבוע שנאשם בפלילים לא יכול להיות ראש הממשלה.
הסיפור האמיתי רחב ועמוק בהרבה. הקליינט של הצעת החוק הזו הוא ראש הממשלה עצמו. הוא זה שמעוניין בהורדת אחוז החסימה, כדי לצוד שלוש יונים בירייה אחת: גם להציל את טוראי סמוטריץ׳, גם לפלג בין אגודת ישראל ההולכת ומקצינה לבין דגל התורה, וגם לפתות מפלגות מרכז חדשות להתמודד ולסייע לגנץ לעבור את אחוז החסימה.
המרכיב השני בחבילת החקיקה הוא ברית עודפים גושית, שלפיה שתי מפלגות יוכלו להעניק זו לזו לא רק את העודפים, אלא גם מספר גבוה יותר. כאן הטריק מתוחכם יותר משנראה. הרי כל קמפיין הבחירות של הליכוד יעסוק בניסיון להדביק את בנט ליאיר גולן. מפלגות גוש השינוי יצטרכו לחתום יחד ולהעניק לנתניהו מתנה יקרת ערך בקמפיין, או לא לחתום ולהעניק לו מתנה יקרת ערך בספירת הקולות.
נדמה לי שהיה זה פעם ישראל כ"ץ שאמר שכל שינוי בשיטת בחירות יפעל תמיד, בלי יוצא מן הכלל, נגד מנסחו ונגד המטרות שביקש להשיג. התחיה העלתה את אחוז החסימה ב־1992 רק כדי ליפול תחתיו. ליברמן הגביה אותו עוד ב־2014 כדי להגדיל את היציבות ולהילחם בשמאל, וקיבל חוסר יציבות כרוני ורשימה ערבית משותפת בגודל מפלצתי.
זה עשוי לקרות גם עכשיו, אם למשל אוסף מפלגות מחאה (זליכה, פייגלין, מילואים ומי לא) יכרסם קשות במפלגה הגדולה בישראל על פי כל הסקרים, הלא היא הליכוד.
