האם נתניהו יחפש הפעם את הדרך ל–61 בימין או במרכז, ומה יכולים ללמד אותו סקרים של המפלגות משמאלו * באיזו סיטואציה החרדים ישקלו לחבור לבנו של טומי לפיד * איך ייראה העימות בין ראש הממשלה ליו"ר האופוזיציה – בבית המשפט * וכיצד חזינו דווקא בקזבלנקה בסופה של ידידות מופלאה
נתניהו חלוץ מרכזי
הטלפון של איילת שקד צלצל בדיוק כשפסעה, יחפה, על שטיח במסגד הגדול של קזבלנקה. שרת הפנים ביקשה דקה ממארחיה המרוקאים, וזזה הצידה כדי לשמוע מראש הממשלה שהבחירות הוקדמו והכנסת מתפזרת. האטרקציה המרכזית במסגד המפואר על שם חסן השני היא גג נפתח. כששקד חזרה הגג נפתח, והשמיים נפלו.
ב־25 באוקטובר, אחד מתאריכי הבחירות שנשקלים, צפוי בישראל ליקוי חמה חלקי. הירח יכסה חלק מהשמש. זו תהיה תפאורה הולמת לליקוי המאורות המלא שנכנס לשנתו הרביעית, ועוד היד נטויה.
מערכת הבחירות הארוכה ביותר במאה הנוכחית תתנהל בתנאים שונים מאלה שהכרנו במהלך התפוררותה האיטית של הקואליציה. בלוק נתניהו התחזק במנדט מדי חודש על רקע מה שנראה כמכירה כללית של מינויים ותקציבים לכל מורד. אבל מעכשיו, שחקני המשנה – אורבך, זועבי, גנאיים, ביטון – ייעלמו מהחדשות, ואיתם הנטל העיקרי שרבץ על כתפי מרכיבי הממשלה. נתניהו ירצה שהבחירות יעסקו בלפיד ושותפיו, לפיד – שהבחירות יעסקו בנתניהו ושותפיו.
מי מהם יצליח? בסקרים של מפלגות המרכז־שמאל עולה תופעה מעניינת: רמת ההתנגדות לנתניהו ירדה משמעותית בחודשים האחרונים בקרב מצביעין. האם הסיבה היא הקשיים הניכרים בהוכחת סעיפי האישום נגדו? או העובדה שבשנה האחרונה הוא כבר מסוקר בפחות אובססיביות, בשל סיום תפקידו כראש הממשלה? ביש עתיד ובליכוד מתחבטים איזו תשובה נכונה, כי הדבר יעצב את פני המערכה. לפיד כבר ליהק את בן גביר לתפקיד הדמון, למקרה שנתניהו אינו מעורר רתיעה כבעבר. הדילמה של נתניהו קשה יותר: האם להיות ביבי הישן והלוחמני, כדי להוציא מהבית את מאות אלפי המצביעים שנותרו שם בסבבים הקודמים, או נתניהו חדש, ממורכז יותר, כדי להעביר אליו קומץ מנדטים יקרים שהצביעו בנט וסער? בצלאל סמוטריץ' הציע לנתניהו ליזום נאום מיוחד שבו יתנצל על כשלי העבר בטיפול בנגב, בפרקליטות ובמשטרה, ויבטיח שהסיבוב הבא יהיה ימני לא מתנצל. ראש האופוזיציה טרם חזר עם תשובה.
הפלת ממשלה והקמת ממשלה הן שתי משימות שונות, שדורשות כלי עבודה שונים. הקונגו שקדח בקואליציית בנט־לפיד והוביל לנפילתה לא יסייע בהכרח להביא מצביעי מרכז־ימין. עת לקרוע ועת לתפור.
תחת צל ״הנוכל״
הבחירות הקודמות התאפיינו בשלוש תופעות: ירידה מזערית בשיעור ההצבעה במרכז־שמאל, ירידה ניכרת בשיעור ההצבעה במעוזי הימין וירידה עצומה בשיעור ההצבעה במגזר הערבי. ההנחה היא שעל אף האכזבה מהקלקולים בממשלה ("דיכאון אחרי לידה", כינה זאת השבוע אחד מראשי הקואליציה), הסדין האדום ששמו נתניהו אמור עדיין להוציא את מתנגדיו להצביע. הנחה שניה היא ששיעור ההצבעה בערים הליכודיות יזנק משמעותית, בגלל הזעם על הממשלה. התעלומה היא ההצבעה במגזר הערבי: נקודת המוצא היא שהייאוש כתוצאה מהתפרקות השותפות עם רע"מ יוביל לעוד ירידה בנכונות להצביע. מצד שני, הקמפיין שמתכנן הימין נגד "ממשלה שנשענת על ערבים", עשוי, בחוק הכלים השלובים, להדליק גם את מצביעי רע"מ והמשותפת. הדילמה של נתניהו: איך מעירים את הימין נגד הערבים, אך להמשיך להרדים את הערבים נגד הימין.
מאורעות השבוע שעבר הם כבר היסטוריה, ואף היסטוריון לא יאמין שבמשך חודש עסקה המדינה במרדף אחר מקורבי ניר אורבך, בניסיון לנחש פני המדינה לאן. גם פייק לא חסר, כמובן: בתחילת השבוע פורסם בטעות באחד מכלי התקשורת שאורבך "נועד כעת עם ראש הממשלה", בעוד שהראשון שהה בביתו והשני – בלשכתו. בנט צלצל לאורבך, משועשע: "יכול להיות שאתה נפגש איתי מאחורי גבי?". שאר השיחות ביניהם היו מצחיקות פחות. לאורבך הוצע כל תפקיד ציבורי אפשרי: יושב־ראש קרן היסוד, יושב־ראש מפעל הפיס, רק שיבחר. שני הצדדים עסקו בניסיונות שוחד חסרי בושה ובלתי חוקיים, בבחינת המשחד ממשוחד פטור.
בשנת 1986, כאשר שמעון פרס התלבט ממושכות אם לקיים את הסכם הרוטציה עם שמיר, מה שהכריע את הכף – חוץ ממשפט קצר של סוניה: "הבטחות צריך לקיים" – היה, באופן אירוני, דווקא דימויו הבלתי אמין של ראש הממשלה. פרס כל כך התענה מדימויו הנצחי כתככן, שהיה נחוש להוכיח אחת ולתמיד שמילה שלו היא מילה, גם במחיר מסירת ראשות הממשלה ליריבו זעוף הפנים והשתקן. את דימויו של פרס זה לא הציל: עשור אחר־כך, בקמפיין הליכוד, חולקו בצמתים שטרי כסף מזויפים עם ציטוטים של הדמויות עליהן – אז היו אלה בן־גוריון, שרת וגולדה – בגנות חוסר אמינותו של מועמד העבודה לראשות הממשלה.
לא צריך להשכיב את ראש הממשלה היוצא על ספת הפסיכולוג כדי להניח שכינוי הגנאי "הנוכל" שהופנה כלפיו הכריע את הכף בעד הקדמת החילופים עם לפיד. אחרי שהפר כמעט כל הבטחת בחירות אפשרית למצביעיו, ולאחר רבבות ציוצי "בנט נוכל", הוא היה נחוש להפגין אמינות (אם מתעלמים לרגע מהבטחת הקמפיין לא להמליך את לפיד "בשום מצב ובשום תנאי").
האגף הימני חש מרומה ונבגד, בנט לא רצה שכך יחשוב עליו גם האגף השמאלי. במובן הפוליטי המיידי, תרגילים נפתלים להותרת ראשות ממשלת המעבר בידיו היו נכשלים בסבירות גבוהה, ומרחיקים ממנו את בוחרי המרכז, שהם קהל בוחריו אם יחליט להתמודד. אחרי הכל, יש לו עוד כמה עשורים להסתובב בינינו כראש ממשלה לשעבר.
רבע ראש ממשלה
בסתיו הקרוב, אחרי יותר משנת הפסקה, שיירת ראש הממשלה שוב תנווט בצרחת סירנות ברחוב הצר המוביל לבית המשפט המחוזי בירושלים. נותרה רק תעלומה אחת: מי האיש שיישב ברכב המשוריין? בנימין נתניהו או יאיר לפיד? הנאשם מספר 1, או עד התביעה מספר 248?
גם בסטנדרטים המופרעים שהורגלנו אליהם זה יהיה מחזה חריג: שני המתמודדים על ראשות הממשלה נאבקים זה בזה במשפט. בעוד הלקוח שלהם מנסה להחליף את לפיד, פרקליטי נתניהו ינסו לקעקע את גרסתו. בעודו מקדם את חוק הנאשם כפוליטיקאי, ינסה ראש הממשלה ה־14 להביא להרשעתו בפלילים של ראש הממשלה ה־12. הצד החיובי הוא שסוף סוף, אחרי רבע מאה, יהיה לנו סוג של עימות בין שני המועמדים המובילים.
זה הקטן שבאתגרים שצפוי ללפיד. ראשות הממשלה היא יתרון עצום במערכת הבחירות, אבל עשויה גם להתגלות כמלכודת. ראש ממשלת חילופים הוא חמישים אחוז ראש ממשלה, שכן איננו שולט על סדר היום של הממשלה ועל חצי משריה. ראש ממשלת חילופים במעבר, שגם איננו יכול לקדם חקיקה וליזום סדר יום, הוא רבע ראש ממשלה. זה קשה בימים כתיקונם, זה עלול להיות בעייתי במקרה של הידרדרות ביטחונית חלילה, או עם העמקת המיתון וההתייקרויות.
לפיד כמוהו כנסיך צ'ארלס: הוא נכסף לתפקיד כל חייו, אבל נכנס אליו רק על רקע מות היקר לו: לצ'רלס זו אמא, ללפיד – ממשלת השינוי. שחוק ודמע משמשים בערבוביה.
הכניסה לתפקיד עלולה להיות קשה: שריו הם מתחריו, במאבק על חייהם. הם ימררו את חייו ככל שיוכלו, כדי להציגו כראש ממשלה חלש. שר הביטחון בני גנץ רמז לכך בנאומו השבוע: "ברכות ליאיר לרגל מינויו לראש ממשלת המעבר", עקץ. הוא מודע עד כאב ליתרונות האדירים שנלווים בניהול קמפיין מהתפקיד הרם, על האפשרות לקבוע סדר יום לאומי, מוקף במאבטחי 730 ובכל כללי הטקס.
ראש הממשלה הראשון מאז אהוד ברק שלא הגיע משורות הימין יזדקק לכל שבוע כהונה כדי להרגיל את הציבור לנוכחותו בתפקיד. איזו אירוניה מופלאה: אך אשתקד, במערכת הבחירות, לפיד סירב להצהיר על ריצתו לתפקיד, כדי לא לייצר את הקרב ראש בראש שנתניהו חיפש בנרות. בשבוע הבא, ביומו הראשון בתפקיד, מתוכננת שיחה מלשכתו אל לשכת ראש האופוזיציה בבקשה לחדש את פגישת העדכון הקבועה בחוק. היא לא התקיימה מאז שנתניהו אירח את הפגישה, ולפיד התארח.
אין רגע חרד"ל
הדמות התורנית הפופולרית ביותר בציבור החרדי היא כמובן בנימין נתניהו: הרי האדמו"ר הזה לא נערץ על החסידות ההיא, אשכנזים לא מתים על מרנים ספרדיים וחסידים לא מתים על רבנים ליטאיים. רק אדם אחד זוכה לתמיכה חוצת מגזרים, קונצנזוס יחיד בחסידות גור שקרועה בין שני מחנות. הוא שני בתמיכה רק לקדוש ברוך הוא, בטווח טעות הדגימה.
התמיכה באיתמר בן־גביר, שמבעיתה כעת את ראשי ש"ס ויהדות התורה, היא רק נגזרת של התמיכה בנתניהו. טיבן של מערכות בחירות שהן מפרידות בין מפלגות, אבל ארבע האחרונות דווקא הלחימו את מפלגות הימין לגוש אחד, כמעט בלתי ניתן להפרדה. נעלמו מהליכוד כמעט חברי כנסת שאינם מביעים נאמנות לסדר היום הדתי. נעלמו מהציונות הדתית ומיהדות התורה מתנגדי נתניהו. המונח "המחנה הלאומי" התחלף בהדרגה ל"מחנה האמוני", ואיש מהאגף הימני לא מתנגד עוד בפומבי למינויו של איתמר בן־גביר לשר.
ערב סבב הבחירות השני, בן־גביר הצליח לבלבל גם את נתניהו: ראש הממשלה דאז קרא פעם אחת לעצמה יהודית לפרוש ופעם אחת לרוץ, וזה נגמר בשריפה של שני מנדטים. בסבב האחרון נתניהו שלח את בוחריו להצביע לרשימה של סמוטריץ' ובן גביר.
לליכוד היו מספיק קולות לחלק, אבל אצל החרדים המצב קשה יותר: כל מה שקיבלו בהלוואה הם צריכים עכשיו להחזיר בריבית קצוצה: ההתקרבות בין ציבורים שפעם בזו זה לזה בעיתוניהם ובתי כנסיותיהם הביאה חצי מנדט חרד"לי להצביע ג' בקלפי. עכשיו שני מנדטים חרדיים צעירים שוקלים להצביע ט'. לא העלייה של בן גביר להר הבית מטרידה את החרדים, אלא העלייה שלו בסקרים. מנהיג הציבור הליטאי, הרב אדלשטיין, שוקל בשל כך לתמוך בהורדת אחוז החסימה: אחד מחברי הכנסת מכר לו שרק תחרות יצרית בין חסידים וליטאים תוביל למיצוי הכוח החרדי ותחזיר הביתה את הבנים האובדים שמבקשים להצביע, השם ישמור ויציל, למפלגה ששמה "הציונות הדתית". אם הבלוק ישיג 61 מנדטים זה ישתלם. אם לא, כבר מאותתים גפני, מקלב, אייכלר ופרוש, פניהם לשותפות עם הבן של טומי לפיד והמפלגה של גלעד קריב.
