האם הבלגן בממשלה וחוסר הפופולריות שלה מסמנים כבר את קיצה הקרב * עד כמה קשורים לכך פעמוני האזהרה של שר הביטחון גלנט * כיצד הבהיר דרעי לנתניהו שהוא לא מתכוון לפרק עבורו את המוקשים * ולמה צריך לתרגל שוב את המילה אחדות, ולהתרגל לכמה שמות חדשים–ישנים
חד-גדיא, חד-גדיא
התרחיש הזה מוכר מאיפשהו: ממשלה באמצע גל טרור והתייקרויות, עם פופולריות יורדת, אך נראית יציבה בכנסת, מתקרבת אל פגרת האביב המיוחלת. ואז, ברגע אחד, משום מקום, מגיעה הקריסה. זה מה שקרה השבוע לפני שנה לממשלת בנט עם פרישתה המרעישה של עידית סילמן, וזה תרחיש שאין לפסול גם עכשיו.
כאז כן היום, חולשת הממשלה בדעת הקהל זועקת לשמיים. הממשלה הנוכחית נהנית מרוב גדול יותר בכנסת, אבל סופגת נזקים כבדים בשלל חזיתות, מוושינגטון, דרך מסדרונות האוצר ועד קפלן. אין יום בלי פיגוע בדעת הקהל, ואין שבוע בלי פיגוע של ממש. מאמציה להרגיע את המחאה נגדה באופוזיציה רק מדליקים מחאה נגדה בקואליציה, ולהפך. נתניהו ולוין תכננו לרכך את המתווה כדי לשפוך מים קרים על מדורת המחאה, אך במקום זאת נאלצו לשכנע את דני דנון ואלמוג כהן שלא נסוגו מדבר. כך, הוויתורים המהותיים שעשו התאדו ללא תועלת.
נפילה של ממשלה כעבור שלושה חודשים היא תרחיש כמעט בדיוני אפילו בישראל, אבל תרחיש בדיוני לא פחות הוא שסיעת הליכוד כולה, מגוטליב ועד גלנט, תצליח להתאחד גם סביב המשך הרפורמה שממתין בתום פגרת הקיץ. דוד ביטן וחבריו לא יסכימו להמשך החקיקה, דוד אמסלם וחבריו לא יסכימו להקפאתה או צמצומה. את הפיל הזה יהיה כמעט בלתי אפשרי להכניס דרך קוף המחט של המשך השינויים במערכת המשפט.
בקואליציה מתנהל ויכוח בין שתי גישות: הראשונה אומרת שבשבוע הבא, עם יציאת הכנסת לפגרה ולמרות אישור שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, יירגעו הרוחות. רבים ייסעו לחו"ל, אחרים יחכו לפסיקת בג"צ בעתירות שיוגשו נגד המהלך, וההפגנות ייצאו לכל הפחות להפוגה. הגישה המנוגדת גורסת שעבור רוב המוחים, אין כל הבדל בין אישור המהלך ובין אישור הרפורמה כולה: התחושה תהיה שהדמוקרטיה נגמרה והתגובות בצבא ובכלכלה תהיינה בהתאם.
זו לא החקיקה לכשעצמה, אלא ההבטחה "המשך יבוא", והקרקס הרעשני שמנהלת הקואליציה. מה היה לנו? שרת התחבורה סיבכה אותנו עם האמירויות ושר החוץ נאלץ לנקות אחריה בהודעה פומבית. כששר החוץ קרא להצר את צעדיו של הנגיד, שר האוצר נאלץ לנקות אחריו ולהודיע שעצמאות בנק ישראל לא תיפגע. כששר האוצר קרא למחוק את חווארה, היה זה כבר ראש הממשלה שנאלץ לנקות אחריו בעולם. חד גדיא, חד גדיא.
מבצע יואב
הרגע המכונן, לא פחות, ביחסים של שר הביטחון עם שאר הממשלה, לא קשור כלל למאבקים המשפטיים. חמישים חברי קואליציה, כולל מחצית מהממשלה ושני שליש מחברי הכנסת, פרסמו בראשית החודש מכתב פומבי נגד החלטתו לעצור מנהלית שני אנשי ימין שחשודים במעורבות באירועי חווארה. גלנט, בתגובה, קרא להם "לא להעניק רוח גבית לטרור" והצליח במאמצי על להביא עשרה מהחותמים לחזור בהם.
כברקת ודיכטר, ספקני הרפורמה, גם גלנט לא גדל בערוגות הימין: הם יוצאי קדימה, הוא החל את הקריירה הפוליטית בכולנו של משה כחלון, שהכתיר עצמו ב־2015 ללורד שומר החותם של מערכת המשפט. כשהגשים את מטרתו, להתמנות לשר הביטחון, הוא קיווה מן הסתם להרחיק את עצמו מהדיסנילנד הימני של קואליציית ה־64: הם יתעסקו בחוק המתנות, בג"צ וחמץ, הוא ידבר על איראן וחיזבאללה. העימותים עם בן־גביר וסמוטריץ', כמו גם האגרת הנ"ל, הוכיחו שלא. ואז התברר גם שרחוב קפלן קרוב לקריה מכדי להתעלם.
השבוע, בבסיס קליטה ומיון, הוצגו לראשי מערכת הביטחון נתונים על הגיוס ליחידות הקרביות. התברר שם שבניגוד למתואר בעיתונות, השכבות המבוססות מיוצגות שם בהתאם לחלקן באוכלוסייה. בימים כתיקונם – נהדר. בימים לא כתיקונם, הצבא רואה זאת כאיתות אזהרה: הסרבנות – שקטה או רועשת – עלולה להתפשט גם לגולני ולצנחנים.
לפני שבועיים וחצי זימן עצמו גלנט לראש הממשלה נתניהו. הוא השמיע שם דברים קודרים מאוד באשר להשפעת המאבק המשפטי על צבא המילואים. נתניהו לא השתכנע, אבל חומרת האזהרות הביאה אותו לכנס ישיבה נוספת: זומנו אליה גם השר רון דרמר, השותף הבכיר אריה דרעי וראש המל"ל צחי הנגבי. אחר כך התקיימה פגישה נוספת, גם בה צלצל שר הביטחון בכל פעמוני האזהרה. רוב משתתפי הישיבה סברו ששר הביטחון קשוב מדי למעגל החברתי שלו, ביטחוניסטים אליטיסטיים מצד שמאל של המפה. הם הדגישו שבכל מקרה, אין ולו מתנדב אחד למילואים שהצהיר על אי התייצבות אם חלילה תתרגש עלינו עת חירום בטחונית.
בצבא סבורים אחרת: תם העידן שבו הסורים לפתע על הגדרות והשריון או חיל האוויר יבלום. הביטחון שוטף, לרוב יזום. טייס שמדלג על שלושה או ארבעה ימי מילואים כבר אינו כשיר. גם לא צריך להיות גאון בטחוני כדי להבין את הקשר בין איומי ישראל על תקיפה באיראן ובין איומי אי ההתייצבות לשירות, בעיקר טייסת אחת שתפקידה מכריע בפעולות יזומות למרחקים ארוכים.
בלשכת נתניהו משוכנעים שגלנט לא יצביע נגד או יתפטר. באותה נשימה, וכיוון שאדלשטיין וביטן כבר הבהירו את דעתם על החקיקה המשפטית, ברור שהתנגדות שלו לחקיקה תעמיד את הרוב בסכנה ממשית. איפה נתניהו? יותר משכעס על העצמאות של גלנט, סביר שהוא בירך על איתותי האזהרה שאפשרו לו לרכך את הרפורמה. ייתכן גם שמבצע יואב טרם הסתיים.
אנחת אריה
והרי חידה: מי הכי מעוניין בחוק דרעי 2, שימנע פסילת שרים בבג"צ? התשובה: איתמר בן-גביר.
השר לביטחון לאומי משוכנע שפסילתו בבג"צ היא סכנה ברורה ומיידית. השופט עמית כבר מונע ממנו לעסוק באכיפת החוק והסדר בהפגנות. היועמ"שית מתמהמהת בגיבוש עמדתה בעתירה לפסול את מינוי בן גביר. הצעד הבא, הוא סבור, עשוי להיות החלטה שמינויו אינו סביר.
אריה דרעי עצמו, קצת מוזר, לא כל כך מאמין בסיכויי החוק הנושא את שמו. יו"ר ש"ס מדוכדך. משמחת הניצחון שלו בסתיו האחרון לא נותר דבר. הממשלה מתכנסת בלעדיו, בקבינט הוא משקיף. ההערכה המובילה היא שבג"צ יחסום גם את הכביש העוקף הזה מהר נוף למשרד הפנים, כפי שחסם את הכביש העוקף הקודם, חוק דרעי 1.
יחסי נתניהו ודרעי הצטננו בתקופה האחרונה. לא מספיק כדי לפרק את הקואליציה, כמובן. אבל יו"ר ש"ס לא מבין עד עכשיו מדוע נתניהו נמנע ממינויו לראש הממשלה החלופי, דבר שהיה חוסך את הצורך בחוק ובסבירות לא מבוטלת מחזיר אותו אל שולחן הממשלה.
הביטוי המובהק יותר להתרחקות בין ש"ס והליכוד התגלה במוצאי השבת האחרונה, כאשר הרב הראשי יצחק יוסף, הזרוע הרבנית של דרעי, נשא נאום מתון להפתיע בשבחי ההידברות ובגנות העברת מהלכים משפטיים במעמד צד אחד. את הסדק הזה זיהה, עוד קודם לכן, נשיא המדינה. המתווה שלו, שכבר חלף מן העולם, הציע בפועל את החזרת דרעי לשולחן הממשלה בתמורה לתספורת מארינס במתווה של הליכוד. הפרד ומשול קלאסי.
האם נתניהו היה שמח שדרעי ייקח פיקוד על בלימת לוין ורוטמן? ייתכן. אבל דרעי לא מתכוון לעשות זאת. בישיבת ראשי הקואליציה שנערכה השבוע – כשגפני הואיל בטובו לשוב מאזכרה, בן גביר מעוד מסיבת עיתונאים וסמוטריץ' מפאריס – אמר יו"ר ש"ס: מה שתחליט זה מה שיהיה. אנחנו נלך איתך לכל דבר, מבלימה מוחלטת ועד המתווה במלואו. זה יכול להישמע כמו גיבוי של שותף נאמן, ויכול גם להישמע כמו הודעה של חבלן שלא יבוא למילואים, בזמן שבחדר נשמע תקתוק הפצצה.
איזו מדינה
מכרה תל-אביבית, אדם רציונלי ושקול בימים כתיקונם, שיגרה לי השבוע צילום מסך. "זה אמיתי, מה שכתוב פה?" תהתה. וזו ההודעה שצירפה:
"מהלילה: בלי גוגל, פייסבוק וטוויטר.
בהמשך לצעדי הממשלה להגבלת הגישה לאינטרנט לאזרחי ישראל, מהלילה תיחסם הגישה לאתרים רבים, מהמובילים בעולם, כמו גוגל, טוויטר ופייסבוק. כמו כן ייחסם תוכן שכולל ביקורת על הממשלה או כזה העוסק בנושאים שנויים במחלוקת, כמו המחאות בכיכר הבימה ותנועות המחאה הציבוריות שעדיין קיימות בישראל.
ממשלת ישראל החלה לנקוט פעולות נגד השימוש ברשתות וירטואליות, ובכך היא מקשה על משתמשי האינטרנט במדינה להצליח לעקוף את 'חומת האש הגדולה' שהוקמה בהשקעה של מיליוני שקלים".
השעון קרא חצות והרשתות החברתיות לא נחסמו. אבל התקף החרדה הלאומי בעיצומו. למעשה, שני התקפים. אגף אחד חרד ממדינת הלכה אורתודוקסית, נשענת על הרוב הדמוגרפי הקרב של כיפות סרוגות, כיפות שחורות וכיפות בכיס, בלי בג"צ ליברלי שישמש בייביסיטר. הרפורמה המשפטית הייתה רק זרז: מכתב הטייסים הראשון שאומר "נגן בגופנו על מערכת שלטון החוק מידי הקואליציה", חתום בידי מאות יוצאי חיל האוויר, נחתם יומיים לפני שהושבעה הממשלה, שבוע לפני שיריב לוין הכריז על תכניתו.
האגף השני החל בתמיכה ברפורמה, אבל הוא חרד עכשיו מהדיפסטייט. בעיניים שלו, כל פחדיו מתגשמים: הוא שומע ראשי ארגונים לשעבר שקוראים לציית לבית המשפט ולא לממשלה נבחרת, רואה את ההצטרפות של בעלי הון, עוקב אחר ההשתמטות משירות מילואים ביחידות עילית, ורואה שבג"צ היה רק קצה הקרחון. הוא משוכנע שאם הם ינצחו הפעם, אין טעם יותר בדמוקרטיה. בחלק מהטייסות התפתחו לאחרונה עימותים בקבוצות ווטסאפ בין אנשי קרקע, הצוות הטכני, ובין טייסים. הנה תיאוריית הנייחים והניידים במובן הכי מילולי של המילה.
זה הסיפור: מדינת ההלכה מול המדינה העמוקה.
אבל זה לא כל הסיפור. כמעט כל הסקרים מעידים על כרסום משמעותי בכוחה של הקואליציה לטובת המחנה הממלכתי של בני גנץ. אבל כל הסקרים, בלי יוצא מהכלל, מעידים עוד משהו: שלאף גוש אין ממשלה בלי אחדות כלשהי. בניגוד לארבעת הסבבים הקודמים, זה לא בהכרח שיתוק, אלא אמירה. בהנחה הסבירה שנפתלי בנט חוזר, ויוסי כהן מתחמם על הקווים, די ברור שבבחירות הקרובות יתהווה גוש חדש, משמעותי, שיציע אחדות. ייתכן שזה אפילו יקרה לפני שיוטיוב ייחסם לצפייה בישראל.
