איך גם הקואליציה נכווית מהרפורמה ומול איזו דילמה היא עומדת * מה כלל המסר החריף מאוד של האמריקאים לנתניהו * כיצד מהלך עכשווי יכול להכניס את איזנקוט להיסטוריה * ואילו אמצעים עומדים לרשות לוין ורוטמן אם בג"ץ יפסול את בליץ החקיקה
נושא הדגל ומנזר השתקנים
אנשי משמר הכנסת שהוצבו סביב המשכן הצטיידו ביום שני בפריט לא שגרתי: מטפים. ערב לפני ההפגנה, בתדרוך האחרון, הוחלט לצייד אותם בציוד לכיבוי אש. החשש היה מתרחיש איציק סעידיאן, משה סילמן וילנה בוסינובה: הם הציתו את עצמם בהפגנות, סעידיאן במחאה על הטיפול בהלומי קרב, סילמן – על המצב החברתי, ובוסינובה, שנשכחה כליל מהתודעה הציבורית, כדי לעצור את ההתנתקות.
הלהבות שליחכו את הכנסת נותרו, עדיין, מטאפוריות, ובכל זאת שני הצדדים נכוו באורח בינוני. "ההפגנות עושות לשמאל בעיה", אבחן השבוע אחד מבכירי ממשלת השינוי המנוחה, בניגוד לעמדה המוצהרת של רוב חבריו. "הם מהדהדים את עצמם, מרימים מפגנים מרשימים, אבל בסופו של יום הכוח אצל הקואליציה. הלקח הוא שכדאי מאוד למי שאכפת לו ממערכת המשפט להיכנס להידברות". מפגנים ציבוריים בהיקף דומה הביאו את ממשלת בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית לסברה ושתילה, ועצומות טייסים דומות היו האירוע שזעזע את שרון ב־2003 והזיזו אותו לכיוון תוכנית ההתנתקות. השבוע, אחרי גל מחאה בהיקף שלא נראתה כדוגמתו שנים רבות, נכנסו כל חברי הקואליציה למעט אחד בחו"ל – והצביעו בעד.
גם הקואליציה נחבטת. אפילו אם נתעלם מהסקרים בשל הרקורד העגום שלהם בבחירות האחרונות, ההידרדרות הכלכלית שקשורה לרפורמה והבטחונית פוגעות קשות בפופולריות של הממשלה. שני תומכי רפורמה עם שעות נתניהו רבות צפו השבוע בסרטון שלו קורא להידברות – בהכשר היועמ"שית, כמובן – ואבחנו שהוא במצוקה. נתניהו, אדם שיודע להעריך כוח, בוודאי התרשם מהקונצרט שהפיקו מתנגדי המהלך, מהבית של טלי גוטליב ועד הבית הלבן. הממשל האמריקאי העביר מסר חריף מאוד לאחרונה, שביקור יתקיים רק כשנתניהו יבין את מקומו ואת מגבלות הכוח. זה נאמר בעיקר בהקשר הפלסטיני, אבל לא רק. השר רון דרמר נאנח השבוע בדיון סגור של ועידת הנשיאים: "גם לאמריקאים, כמו לישראל פעם, אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אבל מדיניות הפנים של ארצות הברית כוללת אגף דמוקרטי שסולד מהכיוון השמרני-מדיני שאליו צועדת ישראל.
בליכוד יש שתי אסכולות: הראשונה אומרת שאסור להיכנע עכשיו, כי המשמעות היא סופו של הימין, וביטולה למעשה של הכנסת. אם הפגנות בבורסה, בקפלן ובתקשורת מסכלות את מהלך הדגל של הימין, אין טעם לנצח בבחירות. נושא הדגל הוא יריב לוין. לקט התקשורת היומי שלו הגיע לממדים של ספר עב כרס, מאתיים עמודים מדי יום. האסכולה השנייה אומרת שהיקף המחאה מחייב פשרה, כדי להימנע מהקרסת הכלכלה. תיק העיתונות של התומכים בה מצומצם מאוד: עקבו אחר מי שנמנע מלהתראיין, פן יצטרך לומר את דעתו על הכיוון שאליו צועדת הממשלה.
שחקן מפתח
והנה מבזק קצר מהמזרח התיכון: חיזבאללה השלים בשבועות האחרונים פריסת מוצבים על גבולנו הצפוני, חלקם מוצבי צבא לבנון לשעבר, וחלקם – תחת המסווה השקוף של ארגון לשמירת הסביבה. אלה החדשות המדאיגות, וכעת למדאיגות יותר: הרושם המודיעיני שמתקבל הוא שמחסום הפחד של כל שרשרת הפיקוד בארגון נשבר. ההרתעה ממלחמת לבנון השנייה החלידה. מלחמה היא לא אובססיה, אבל לבטח אופציה.
מזרחה משם, רמת העשרת האורניום האיראנית – שמונים וארבעה אחוז – הדהימה את המערב והפתיעה את ישראל. ירושלים מנופפת באופציה הצבאית, אבל חוששת מתרחיש האימים שבו, בתמורה לסיוע באוקראינה, רוסיה תציב את סוללות ההגנה האווירית המתקדמות ביותר.
על כל זה שמעו רוב הישראלים, אם בכלל, בשולי החדשות. אחרי שבועות שהוקדשו אך ורק למאבק על השינויים במערכת המשפט, זו כמעט הייתה הפוגה להתרעננות. שגריר ארצות הברית בישראל, טום ניידס, השמיע השבוע אזהרה מקוממת: איננו יכולים לעזור לנתניהו בדברים שמעניינים אותו כאשר החצר האחורית שלו בוערת. הדברים האלה מעניינים, כמובן, גם את מתנגדיו של נתניהו.
אחד מהם הוא גדי איזנקוט, שמוטרד ממה שמתרחש בגבולות ולא פחות מכך – ממה שמתרחש בתוכם. מיפוי פשוט של האופוזיציה יגלה שהוא איש המפתח לכל פשרה. האינטרס הפוליטי של יאיר לפיד, כראש אופוזיציה, הוא מלחמה ולא הסכם שלום. בני גנץ היה רוצה מאוד בהסכמות עם הקואליציה, אבל הוא צרוב שתי טראומות: הפרת הסכם הרוטציה מצד נתניהו, והכתישה הקטלנית שעבר אז מצד לפיד. במחנה הממלכתי יש חברי כנסת שמעוניינים בפשרה, אבל הכתפיים שלהם אינן רחבות דיין כדי להביא להסכמה לאומית.
היחיד שגם יש לו גרביטאס וגם אין לו מה להפסיד הוא איזנקוט. כרמטכ"ל לשעבר הוא נהנה מפופולריות גבוהה; כמספר שלוש במפלגת אופוזיציה בינונית, הוא יכול רק לעלות. הסכמות שלו עם הקואליציה יאפשרו לחברי כנסת נוספים, לא פחות משלושה-ארבעה, להתכנס תחתיהן. בניגוד לשאר חברי האופוזיציה, אין לו משקעים מול נתניהו, וגם לא דם רע.
הסימנים מראים שהוא לגמרי שם: השבוע, לצד ביקורת על הרפורמה, נזף איזנקוט בפומבי ביועמ"שית ובראש הממשלה: בבהרב-מיארה על האיסור שהטילה על נתניהו לעסוק במתווה הנשיא. בנתניהו, על שהסתתר מאחורי ההגבלה הזו כדי להימנע מעימות עם שר המשפטים שלו. איזנקוט הגיע לפוליטיקה כדי להתמודד עם איומים חיצוניים, לא עם פסקאות התגברות. אבל ההיסטוריה שוקלת כרגע ללהק אותו לתפקיד אחר.
האמצעים המיוחדים
שלוש מילים מסתוריות שהשמיע השבוע שר המשפטים מלמדות על הצפוי כאן בהמשך. הן נאמרו כאשר לוין נשאל מה יעשה אם בג"ץ יפסול את סעיפי הרפורמה שלו. "יש לנו אמצעים", השיב בארשת מסתורית. העמימות המפורסמת הושאלה מתחום הגרעין לתחום החוקה.
מה הם האמצעים המיוחדים האלה? אפשר לחשוב על כמה. הראשון שבהם הוא אופן חקיקת הרפורמה. למה, בעצם, החליטו רוטמן ולוין להעביר, קודם כל, רק את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ואת האיסור לפסול חוקי יסוד? כי ההנחה בדיונים הפנימיים הייתה שאלה הסעיפים שבג"ץ יתקשה לפסול. בנוגע למינוי השופטים הוא נמצא בניגוד עניינים מוסדי, שהרי שלושה מחברי הוועדה הם שופטי עליון. גם איסור הפסילה של חוקי יסוד לא יהיה אירוע שקל לבטל, לאור העלאתם על נס שעמדה בלב המהפכה החוקתית של הנשיא בדימוס ברק. על פי המודיעין, חלקו גלוי ונשען על פסקי דין, בבית המשפט העליון יש לא מעט שופטים שיתנגדו לביטול העיקרון הזה.
האמצעי השני הוא הזמן: מקרב 15 שופטי בג"ץ, שישה עד שבעה נתפסים כשמרנים במידה כזו או אחרת. הם במיעוט, אבל לא לזמן רב: באוקטובר פורשות לפנסיה הנשיאה אסתר חיות וחברתה, השופטת ענת ברון. כאשר יוותרו 13 שופטים ולא 15, מה שמיעוט בקיץ יכול להפוך לרוב בסתיו.
אפשרות שלישית, מרחיקת לכת במיוחד, היא הקמת בית משפט לחוקה שאליו יועברו סמכויות בג"ץ. בית המשפט העליון יישאר כערכאת הערעור העליונה. קשה להאמין שיוותרו לקואליציה אנרגיות להתניע מהלך כה שאפתני.
הקונצנזוס שהשתרר השבוע במערכת הפוליטית הוא שפשרה בוא תבוא. החלופה היא התנגשויות בלתי פוסקות לאורך כל הקדנציה. הוויכוח – ממש זעיר – הוא מה יהיה סדר הפעולות: קודם פשרה ואז משבר חוקתי, או להפך?
חיים על החרב
החיוך: בבית הנבחרים בלונדון, המרחק בין ספסלי האופוזיציה לספסלי הקואליציה הממוקמים זה לעומת זה הוא בדיוק המרחק השווה לאורכן של שתי חרבות, זו מונפת לעומת זו. צ'רצ'יל, שערק מצד לצד יותר מפעם אחת, ציין פעם שהאדריכל תכנן את האולם כך, כדי שיהיה קשה מנשוא לחצות את הקו הבלתי נראה ולערוק ממפלגה למפלגה.
בית הנבחרים בירושלים מתוכנן בחצי גורן, כי לנו אין כבר זמן רב שתי מפלגות גדולות קוטביות אלא הרבה קטנות על הרצף. גם העריקה, כידוע, לא קשה במיוחד, לפעמים בסך הכל מעבר של כורסא אחת ימינה או שמאלה. חברי קואליציה ואופוזיציה יושבים זה לצד זה, לא זה מול זה. היחידים שאינם מדברים זה עם זה, ככל הידוע, הם גפני ודרעי, ליברמן ונתניהו, טיבי ועבאס. גם בשיא השנאה, אשתקד, לא נראה מי שיזעים פנים לנתניהו ויסרב ללחוץ את ידו, או להפך.
על הרקע הזה היה משונה לראות את הזעם שבו התקבלה תמונתם של חברי יש עתיד מתגודדים סביב ראש הממשלה נתניהו כשזה לחץ יד לבועז טופורובסקי, ומכמיר לב לראות את הציוצים שבהם ניסו להסביר שלא חייכו, זו רק עווית לא רצונית. איפה הם היו כשאשתקד חלק מחברי הקואליציה הנוכחית לחצו ידיים לשרי ממשלת השינוי שהושבעה זה עתה? או להפך, כשחברי המחנה הממלכתי התחבקו עם מי שהחליף אותם בממשלה. הם החמיצו את התמונה המשותפת לנתניהו ולפיד ביום ההולדת של הכנסת? לפי מתנגדי הממשלה ברשתות, אולי באמת כדאי היה לשקול חרבות, להתגונן מול הלייב פייסבוק של אלמוג כהן.
השקל: משפט אחד, שחזר בסקירות של גופים כלכליים בינלאומיים, הוא אולי הסיפור כולו: חברות דירוג האשראי והבנקים הסבירו שאחד הגורמים להיחלשות השקל הוא חוסר היציבות הפוליטי בישראל.
זה ממש מרהיב. במשך חמש מערכות בחירות שהפיקו לנו שתי ממשלות רעועות, מעוטות ימים ויציבות, הן לא התריעו על חוסר יציבות. אבל כאשר קמה ממשלה, שגם שונאיה לא צופים את נפילתה הקרבה בעתיד הנראה לעין, דווקא אז החשש הוא מחוסר יציבות. כמה הידרדר השלטון בישראל שהשוק מעדיף ממשלות מעבר נצחיות, גם בלי תקציב, רק שלא יפריעו?
