במטוס סילון, לארצות הברית, המריא אתמול לפנות בוקר יאיר לפיד, עושה דרכו לפגישה עם יועץ הסקרים של יש עתיד, מרק מלמן. זה נשמע קצת פומפוזי, אבל תוצאות הפגישה הזו יעצבו במידה לא מועטה את מה שנותר ממערכת הבחירות הראשונה של 2021.
על הפרק שאלה מרכזית אחת: האם הדרך לחלוף על פני גדעון סער עוברת בחיבור עם חולדאי או גנץ או במסע פרסום שייקח את מצביעיהם בלי להעמיס עוד אגו ושריונים על גבה השחוח של יש עתיד. הפיתוי לחיבור טכני גדול: ההנחה היא שהמפלגה שתתייצב מול נתניהו תשאב בקלות שמאר המפלגות עוד קולות רבים של שוחרי מהפך. אבל הזיכרון הטראומטי מחיבור טכני דומה, כחול לבן, ומה שעלה באחריתו, מצנן את ההתלהבות.
עד שתצא הבשורה מארצות-הברית, בונה רון חולדאי, שהסקרים טרם העירו אותו מחלומות הגדולה על הנהגת הגוש, על שורת איחודים קטנים, איחודונים. קודם מפלגת העבודה, בתקווה שתבחר ביום ראשון במרב מיכאלי; אחר כך שלח ויעלון. האחרון מביא איתו נדוניה נאה של חמש יחידות מימון, פרי לקונה בחוק, למרות שרוב חברי הכנסת שלו נטשו זה כבר. הוא מקווה שמיזוגים קטנים בינואר יביאו אותו מעמדה משופרת לדיון על המיזוג הגדול של פברואר.
רק שאולי תכניותיו סותרות זו את זו: יאיר לפיד, החתן המיועד, לא יסכים לכל החיבורים האלה, במיוחד לאור הגירושים המכוערים משלח ויעלון והפערים המשמעותיים בנושא הכלכלי בין יש עתיד והעבודה. בכל מקרה, אין לו כל כוונה לזוז לפני השבוע האחרון: אימת אחוז החסימה, הוא מאמין, תרכך משמעותית גם את הנושאים ונותנים הקשוחים שמולו. על איחוד עם גנץ איש איננו מדבר עוד. התקיימה בו קללה תנ"כית: והתמכרתם שם לאויביך – ואין קונה.
מול הפוליטיקה הזעיר-קמעונאית הזו, נתניהו מוסיף להתחזק. שישים אלף מאומתים חדשים נמנו השבוע, בבתי הקברות נטמנו בלוויות מצומצמות עוד שלוש־מאות חללי קורונה. אפשר היה לחשוב על נסיבות הגיוניות יותר שבסיומן יתייצב הליכוד בסקרים על קידומת 3, בערך כפול מהרשימה השנייה בגודלה.
המניה של נתניהו נסחרת, כנראה, בבורסה לסחורות עתידיות: האמונה שבמרץ יהיה כאן הרבה יותר טוב, הרבה יותר צפוף והרבה פחות מסוגר מאשר כעת. לפי שעה, התקווה הזו גוברת על תקווה חדשה. ועדיין, כדי להשיג רוב בכנסת יזדקק נתניהו לסיוע טכני של נפילת מפלגות מהגוש היריב תחת אחוז החסימה. על פי ההתנהלות שם, הוא יזכה גם יזכה לסיוע הזה.
בצער לא רב
חבל שיוסף בורג המנוח לא זכה לראות את תשומת הלב המפתיעה שלה זכתה מפלגתו, כמעט מנוחה גם היא, מצד ראשי המדינה. חברי ועידה שכבר שכחו שהם כאלה זכו לטלפונים מראש הממשלה ולשכתו כדי שיצביעו לחגית משה; נפתלי בנט ואיילת שקד עבדו בכל הכוח לטובת המועמד שלהם. יד ענקים זדונה ובוטחת נשלחה אל קרביה של המפלגה שזוכה לשיעור תמיכה של אפס נקודה משהו.
בנט לא צריך להתאבל מרה על ההפסד. אין שמחה כהתרת ספקות: כעת, כאשר נתניהו ידביק יחד את הבית היהודי אל סמוטריץ' בתוספת בן־גביר, אפסו הסיכויים לריצה עם סמוטריץ' שמשולה לחרישה בשור וחמור יחד: התעללות מרה בשניהם. נתניהו עדיין מעוניין, רשמית, בריצה משותפת של כל הציונות הדתית כדי למנוע ירידה תחת אחוז החסימה, אבל האינטרס שלו ושל בנט מתלכד באורח פלא: לשלוח את בנט לחפש את הקולות שלו במרכז. גם בימינה וגם בציונות הדתית לא ירצו שהצלחתם תבוא על חשבון שריפת קולות המונית של הרשימה השניה תחת אחוז החסימה.
קו השבר המדובר בציונות הדתית בשנים האחרונות הוא על רקע רמת אדיקות דתית, בין החרד"לים ובין הלייטים. ייתכן שהוא מתחלף: סמוטריץ', יחד עם הבית היהודי ועוצמה יהודית, מציע רשימה מגזרית ושותפות זוטרה עם הליכוד; בנט יציע הנהגה לאומית, עם כיפה סרוגה כבונוס.
הניסיון הקודם, באפריל 2019 הסתיים תחת אחוז החסימה, למה שלא יקרה כך גם הפעם? הרי הלקח משלושה סבבי בחירות הוא שללא בסיס בוחרים מוצק ונאמן קשה להגיע רחוק. בכל זאת, יש כמה הבדלים: ראשית, שקד ובנט לא נתפסים הפעם כמפצלי הציונות הדתית כמו שהיה בהרפתקה הכושלת הראשונה שלהם. שנית, הפופולריות האישית של יו"ר ימינה גבוהה היום לאין שיעור, כשר ביטחון לשעבר ונביא זעם של הקורונה, מכפי שהייתה אחרי ארבע שנים אפורות במשרד החינוך. היום הוא אחד הפוליטיקאים הפופולריים במערכת, אז, עם איילת שקד, לא היה אפילו הכי פופולרי במפלגתו. שלישית, וחשוב יותר: לא מסתמן מאבק צמוד בצמרת, ראש בראש, שישאב את כל קולות המפלגות הקטנות, כפי שהיה בין כחול לבן והליכוד.
נתניהו, בנט, סמוטריץ' ושות' מתלבטים כבר שנתיים האם עדיפה ריצה בנפרד שתמקסם את התמיכה, או ריצה ביחד שתמנע בזבוז קולות. אבל הפעם, מחכה ביום שאחרי אתגר שלא היה בשלוש הפעמים הקודמות: נשיא דמוקרטי בבית הלבן. נתניהו זקוק נואשות ל־61 מנדטים ימניים כדי להקים ממשלה יציבה שתאפשר לו לכהן תחת כתב אישום, אבל אין דרך שיוכל להיאבק על הגרעין האיראני או המו"מ הפלסטיני כאשר המנדט השישים ואחד הוא איתמר בן גביר.
טובל וארץ בידו
סיעת דרך ארץ, היום חלק מתקווה חדשה, התנחמה השבוע בסרטון נושן של יצחק רבין, לפני כמעט שלושים שנה. הוא הצהיר אז שלא יקים קואליציה עם חד"ש ושאר המפלגות הערביות, "בגלל הדעות שלהם, לא בגלל שהם ערבים". עשרה חודשים חלפו מאז שיועז הנדל וצביקה האוזר סיכלו לגמרי לבדם הקמת ממשלה שנשענת על קולות הרשימה המשותפת, והנה דוהר הליכוד אל ברית עם המצביעים הערבים.
נתניהו מבקש להפשיר את יחסיו עם המצביעים הערבים בלי להמיס את חומת הקרח עם המפלגות הערביות. זה תמרון די עדין בדעת קהל שאינה עוקבת אחר החדשות ברזולוציות כה גבוהות: נצרת, עבאס, עלי סאלם – הסכנה מבחינת נתניהו היא שהגוש נגדו יצליח עכשיו להתאחד, מליברמן ועד עודה וכל מה שבאמצע. לכן נאלץ לפרסם השבוע פעמיים הבהרה שרע"מ עדיין פסולת חיתון לקואליציה או לתמיכה בהקמת ממשלה. זו הייתה מכה קשה למפלגתו של מנסור עבאס. בסקרים הפנימיים היא עדיין בצד הלא נכון של אחוז החסימה, ממתינה לחיבור עם דמויות אטרקטיביות מהחברה הערבית או, אם ייאות, עם תע"ל של אחמד טיבי. הנה הזדמנות נדירה: להצביע גם טיבי וגם ביבי בפתק אחד.
ח"כ האוזר עדיין לא מתחרט על המהלך שבדיעבד סלל את הדרך לנתניהו להיחלץ מהסכם החליפים אל בחירות חדשות. הוא משוכנע שממשלה בתמיכת חברי כנסת תומכי טרור ומתנגדי המדינה היהודית הייתה הרת אסון ללא קשר למה שאירע אחר־כך. "הווטו שלנו הוא שסייע לגל הנטישה של הציבור הערבי מהמשותפת, מתוך הבנה שרק השתלבות במפלגות שמקבלות את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תביא אותם לשוויון המיוחל. ההכשר שמנסה עכשיו נתניהו לתת למפלגה האיסלאמית, האחות הישראלית של האחים המוסלמים, עלול לקטוע את המהלך ולתת למפלגות בשמאל לגיטימציה להכשיר שת"פ עם מפלגות אנטי ציוניות. מי שהולך לישון עם האיסלאמית שלא יתפלא שהוא מתעורר עם בל"ד". גם אחרי הבחירות הקרובות, אי אפשר יהיה לספור את אצבעו לממשלה בתמיכת המשותפת. אפשר להניח שהוא לא יהיה היחיד.
יש גם השקפות אחרות: ההנחה בבלוק המרכז היא שהפעם אפשר יהיה לבנות על הימנעות של חלק מחברי הכנסת הערבים, גם אם לא על תמיכה אקטיבית של כל המשותפת, כולל בל"ד. החיזור של הליכוד אחר קולות הערבים עשוי להוליד התפתחות לא צפויה, ולהקטין את הסיכוי לבחירות חמישיות: מרגע שהוכשרו לבוא בקהל, הסיכוי שאיש לא יצליח לגבש רוב לממשלה חדשה יורד. אולי מנצרת תצא סוף סוף הבשורה החתרנית: בחירות פעם בארבע שנים.
למה להם פוליטיקה
פעם, מזמן, נהגו להתלונן על פעילות יתר של הכנסת: יותר מדי הצעות חוק, יותר מדי שאילתות. שלוש הכנסות האחרונות – ואולי גם זו הבאה – איזנו את הסטטיסטיקה: הן לא עשו כמעט דבר. העשייה הפרלמנטרית הבולטת שלהן הייתה חוק לפיזור עצמן.
התופעה הפוליטית הבולטת של השנים האחרונות היא כמובן חוסר היציבות הכרוני שגרר שלוש מערכות בחירות, אבל התופעה המשטרית, שמדוברת הרבה פחות, היא קריסת הכנסת. במשך למעלה משנתיים לא מתקיים כל פיקוח פרלמנטרי אמיתי, למעט חריגים בודדים מאוד בדמות דיונים על הקורונה שנדרסים באלימות על ידי הממשלה. צה"ל ללא תכנית רב־שנתית, המדינה ללא תקציב, ובכנסת מתהלכים אנה ואנה עוברי אורח לרגע, שעכשיו הם כאן ועוד רגע אינם.
ממילא לא נותרו אנשים רבים שפיקוח וחקיקה היא תשוקתם: שלי יחימוביץ' פרשה לפני למעלה משנה אחרי שמאסה בבטלה הכפויה שבין סבב בחירות אחד למשנהו, עפר שלח התפטר מהכנסת בנסיבות שונות אך עם תחושת תסכול דומה. חיסולן של כל המפלגות ההיסטוריות של ישראל, למעט הליכוד, הוליד תופעה שנשמעת חיובית במבט ראשון אבל מסוכנת במבט מעמיק יותר: א־פוליטיזציה של הפוליטיקה. בעבר, הכנסת הייתה משאת נפש לפעילים פוליטיים, המקום שאליו מגיעים אחרי שנים של פעילות בסניף או במרכז המפלגה. אבל כשרוב הכנסת מורכבת מסיעות חד־פעמיות ומתבססות על רכש חיצוני, התוצאה היא שהשלד של הכנסת מתפורר. מי שנבחר רואה בה לרוב תחנת מעבר הכרחית בדרך לכהונת שר, לא מטרה אלא אמצעי. תכיפות הבחירות גם פגמה באיכות כוח האדם: מי מוכן לוותר על כל מה שיש לו בשביל כהונה שעלולה להיקטע אחרי ארבעה חודשים? רק מי שאין לו כל כך על מה לוותר.
התוצאה היא שהכנסת הפכה בלי משים מבית מחוקקים לאסיפת בעלי מניות: ראשי המפלגות מורים באצבעם – וכל חברי הכנסת שהגיעו על גבם נאלצים להתיישר. אחת הסיבות שבהצבעות בכנסת יכול להשתתף רק מי שנוכח פיזית במליאה היא כבוד לשיקול דעתו של חבר הכנסת הבודד. אם ממילא אין טעם להעניק כבוד כזה, אולי כדאי לעבור לשיטה המקובלת שבה נערכות אסיפות מניות: הצבעה מהטלפון הנייד.
