איך ישראל מתכוונת למצות המקסימום מהשלב הראשון של העסקה, מבלי להיגרר לשלב השני // אילו תוכניות שואפים נתניהו וכ"ץ שהרמטכ"ל הבא יבצע // מי דוחפים בכל הכוח את הצרחת גנץ באיזנקוט, ועל מה הם לא חשבו // וכיצד הצליח לוין לחלץ ניצחון ממלתעות ההפסד ברפורמה המשפטית
שוט המדינה הפלסטינית
היום הראשון של העסקה היה היום הבעייתי ביותר מבחינה פוליטית. הממשלה יצאה ממנו חבוטה, אבל לא מרוסקת. בן גביר עזב, בכפוף לתקנון. סמוטריץ נשאר. בליכוד רוב גדול הצביע בעד.
היום ה־43 של העסקה יהיה היום הבעייתי ביותר מבחינה בינלאומית. ארצות הברית של טראמפ הייתה רוצה עקרונית בסיום המלחמה ורגיעה במזרח התיכון. היא תתבקש לתמוך בישראל אם (או יותר נכון: כאשר) דרישתה לסילוק חמאס לא תיענה בידי הצד השני.
היום המכריע ביותר יהיה היום ה־35. זה המועד שבו אמור המשא ומתן, שייפתח בעוד כשבוע, להגיע לנקודת מיצוי. ישראל נכנעה באחד הסבבים בנקודה בעייתית מאוד, והיא הפירמידה ההפוכה – בעוד שבכל שבוע משתחררים שלושה או ארבעה חטופים, המנה העיקרית של 14 חטופים אמורה להשתחרר ביום האחרון של העסקה. חמאס, גוף שכיבוד התחייבויות לא עומד בראש ערכי המותג שלו, לא ירצה לשחרר אותם אם יידע שאין המשך ושצה"ל ממילא עומד לחזור לרצועה.
בקיצור, הדילמה הישראלית היא איך לעכב את ה"לא" או לנסח אותו באופן שיאפשר את שחרור החטופים. לזה אין לפי שעה תשובה. אחת האפשרויות היא נכונות להאריך את הפסקת האש הנוכחית בעוד כמה ימים.
למה שיבוא ה"לא"? מטעם עקרוני ומטעם מעשי. העקרוני הוא שיש קונצנזוס בצמרת שאת חיות האדם בחמאס, אלה שנצפו בכיכר א־סראיה בעזה בראשון האחרון, אי אפשר להשאיר בשלטון, גם במחיר עימות (שספק אם יבוא, בכל זאת מדובר באוסף פרו ישראלי שכמותו לא נראה זמן רב) עם הממשל החדש. הטעם המעשי הוא שמפתחות השחרור הנדיבים מדי של מחבלים תמורת חיילים אינם מאפשרים את השלמת העסקה בלי ריקון כלל בתי הכלא, לרבות רוצחי הנוחבה משבעה באוקטובר. יש כמובן גם הנימוק הפוליטי של קיום הקואליציה, יחליט כל אחד על משקלו בהתאם להשקפתו הפוליטית.
בימים האחרונים רווח התיאור של טראמפ כמין איש שלום ופשרות. מישהו שגורם לנתניהו להתגעגע לביידן. אין למה להתגעגע. עד הרגע האחרון ממש עוד הייתה בישראל כוננות מהחשש שהנשיא היוצא יעשה כמעשה אובמה ויוביל מהלכים בינלאומיים נגד ישראל. בליל שבת האחרון, באמצע ישיבת הממשלה על אישור העסקה, נודע למשרד החוץ על הצהרה שיזמה אלג'יריה ועלולה לעבור במועצת הביטחון של האו"ם ותקרא לאחד בין עזה ויו"ש ולהקים מדינה פלסטינית. רק במאמצים של סער ודרמר המהלך סוכל. הפסקת האש בלבנון ואחריה הפסקת האש בעזה מנעו מהלכים אמריקניים דרמטיים יותר שהיו מציבים את ישראל בסכנה גדולה.
זמירות חדשות
נאום הפרישה של אייל זמיר לא מופיע עד היום באתר צה"ל. לפייסבוק עלה קטע קצר מהברכות של בנו, קצין מצטיין, אבל דברי סגן הרמטכ"ל מהטקס ביולי 2021 נעדרים ממנו. יש לכך סיבה: זה היה נאום נוקב, כתב אישום, התרעה אסטרטגית על מצב הצבא.
"אנו עלולים לעמוד בפני מערכה כבדה, ארוכה, רב־זירתית, משולבת באתגרי פנים, במתארי עורף־חזית ועומק, ולשם כך יש צורך ביכולת הכרעה, אורך נשימה ועתודה חזקה", אמר זמיר, ביחס ישיר למדיניות הצבא הקטן והחכם שהייתה אז בשיאה, בעידן אביב כוכבי. הוא הזדעזע ממה שנחשף במבצע "שומר חומות", שבה עזה בערה ורחובות הערים המעורבות התמלאו פורעים. זמיר שאל את עצמו – ואת הקהל – מה יקרה אם גם חיזבאללה יצטרף, אם גם לבנון, אם גם החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק.
"בעיניי, צה"ל נמצא על סף גודל הסד"כ המינימלי מול איומים מורכבים מאלה שחווינו בשנים האחרונות. על מדינת ישראל בתנאיה הייחודיים לשמר שולי ביטחון ועוצמה רחבים, לצד הצורך החיוני להפוך ולהתאים את אפקטיביות צה"ל לעידן המלחמות העתידיות. ישראל צריכה יכולות טכנולוגיה מתקדמות, אבל לצד זה מסה קריטית של סד"כ איכות וכמות".
בכתבה של יוסי יהושוע מאותם ימים מובאת גם עמדת כוכבי: "הרמטכ"ל פחות מודאג מסגנו היוצא בהקשר הזה וסבור שאוגדה עם אמצעים טכנולוגיים יכולה לעשות הרבה יותר מבעבר". טוב, אם הרמטכ"ל לא מודאג, הכל בסדר. זמיר לחץ יד למחליפו, הרצי הלוי, ואיחל לחייל בהצלחה. אם ימונה לתפקיד על ידי נתניהו (שכמובן נושא באחריות העליונה לצמצום הצבא בתקופתו), לנאום הזה יהיה חלק גדול בכך. גם ליחסו החשדני של השיריונר – בלשון המעטה – לגווארדיית הצנחנים שמחזיקה בכל עמדות המפתח בצה"ל.
החודשים האחרונים הם פלא פוליטי. דווקא בשיא חולשתו, אחרי מחדל שבעה באוקטובר, כשהגוש שלו בשפל של דור ברוב הסקרים, נתניהו כובש מאחזים שנכשל בתפיסתם במשך כל כהונותיו הקודמות. לפני המלחמה נכשל בפיטורי גלנט, שנה לתוכה סילק אותו והציב במשרד הביטחון שר שמתיישר לכל דרישותיו. לפני המלחמה כשל בשינוי מערכת המשפט, כעת מסתערת הקואליציה שינוי דרמטי בוועדה לבחירת שופטים שישלול מבג"צ את היכולת לקבוע את יורשיו. לפני המלחמה לא הצליח למנות אף פעם רמטכ"ל שאותו רצה, כעת הוא יעצב יחד עם שר הביטחון את המטכ"ל הקרוב: חירם, בר כליפא, גופמן, זיני – ההנחה היא שלא משנה מי יהיה רמטכ"ל, כל השמות האלה יקודמו לתפקידים המכריעים במטכ"ל. עוד על הפרק בתיאום עם הרמטכ"ל המיועד: הדחת ראש אמ"ן הטרי שלומי בינדר, שמונה על אף מחדלי חטיבת המבצעים בשבעה באוקטובר, סגירת גל"צ, החלשת כוחה של הפצ"רית.
מלחמת ג״ג ומגוג
בעולם הפוליטי עתיר הסכינים, סיעת המחנה הממלכתי הייתה כמו מחנה קיץ של הצופים. גנץ ואיזנקוט הביעו אותן דעות באופוזיציה ובקבינט המלחמה, לא חלקו זה על זה בפומבי, וככל הידוע גם לא בחדרים הסגורים. איזנקוט ויתר לגנץ על הרמטכ"לות, גנץ הזמין את איזנקוט למפלגה אף שהיה מודע לפופולריות שלו. הם הפנו זה לזה את הגב ללא חשש.
האם יחסי ג"ג לא כשהיו? פרסום בשבוע שעבר על דברים שאמר איזנקוט בישיבת הסיעה העלו את הרושם שמישהו מודאג מהפיכת חצר. פתאום דלפו טקסטים שבהם מביע התקווה העדכנית של מחנה המרכז שמאל תמיכה בביטול הסניוריטי ובמועמדו של יריב לוין לבית המשפט העליון. למי שהדליף זאת הייתה מטרה: לצנן את ההתלהבות ממהלך ההצרחה שמדובר בו יותר ויותר.
מפגש ראשי המחאה שנערך בשבוע שעבר בשורש סימן גם את המטרה הפוליטית העליונה שלהם, אחרי הפלת הממשלה: החלפת גנץ באיזנקוט. לא כל כך ברור מדוע לשיטתם איזנקוט יצליח להשיג יותר מצביעי ימין מגנץ (בפועל, אם כבר, המצב הפוך). אבל יו"ר המחנה הממלכתי סומן. על המחאה אפשר להגיד מה שכתב פעם צ'רצ'יל על טייקון העיתונות ביוורברוקף, שהיא מעולם לא תמכה במטרה שהיא גם צודקת וגם בת השגה. אבל לעניינו, המסר ברור. מי שאך לפני כמה חודשים הפציץ בסקרים עם קרוב לארבעים מנדטים הוא עכשיו על עשרה מנדטים ויעד למבצע חיסול.
האירוע לא בא בחלל ריק. איזנקוט הוא היום הפוליטיקאי האהוד ביותר בישראל, בין היתר בשל הטרגדיה המשפחתית של נפילת בנו גל ושניים מאחייניו על הגנת המולדת. סיבה שנייה היא הביקורת הגוברת שלו על הפרת ההבטחה מצד גנץ לדמוקרטיזציה של המפלגה. פלא איך אדם כל כך חכם לא מבין שכבר אין דרך מעשית לקיים אותה בלי להביא השתלטות עוינת של מתפקדים מאורגנים. הרי הבחירות יותנעו לכל המאוחר בעוד כשנה מהיום. אם רוצים לקיים פריימריז, מישהו צריך לקבוע את הכללים, להקים אתר, לפתוח להרשמה, לרשום תאריכים להתמודדות. בהיעדר בחירות מקדימות עם רבבות מצביעים, הן נערכות עכשיו בתקשורת.
מכביסט לרגע
בחייו הפרטיים יריב לוין הוא אוהד ותיק של הפועל תל־אביב, הלוזרית הנצחית. בחייו הציבוריים הוא מכביסט, חבר בקבוצה שלוקחת את האליפות כמעט כל פעם. אבל מה שהטריד אותו כל העת היה הפחד שהימין יידרס כשיהיה באופוזיציה, ונזק של כהונה אחת שבה ממונים שלושה-ארבעה שופטים אקטיביסטים אי אפשר לתקן בדור שלם של שלטון ימין עם וטו הדדי.
זו הסיבה לאירוע המוזר שבו לוין, יחד עם סער, פועל להעניק לאופוזיציה הפוליטית כוח שמעולם לא היה לה במינוי שופטים: הבטחת נציג קבוע בוועדה, אף שבעבר הקואליציה הצליחה לא פעם לסכל זאת; עורך דין מטעמה שיכהן גם הוא בוועדה במקום לשכת עורכי הדין; וחשוב מכך – וטו על מינוי שופטים לעליון.
פוליטיקאים מאוד אוהבים כוח, בטח כאלה שזרוקים באופוזיציה בלי שום כלי אפקטיבי. אז איך קרה שנציגי יש עתיד והדמוקרטים נלחמו במהלך כאילו מדובר בסוף הדמוקרטיה?
הסיבה היא שבוחריהם איבדו מזמן את האמון באופוזיציה הפוליטית. הנהגתם האמיתית, זו שזוכה בסקרים בקרב המרכז־שמאל לאמון גבוה הרבה יותר מלפיד וגנץ, היא מ"מ נשיא העליון, היועמ"שית, בצוק העיתים גם ראש השב"כ. בכהונה הזו העליון ביטל חוק יסוד וסילק את דרעי מהממשלה, בהרב־מיארה פוצצה את חוק הגיוס והערימה קשיים כל שני וחמישי, והרחוב מנע את פיטורי גלנט לשנה וחצי. במקביל, יש עתיד איבדה את רול והמחנה הממלכתי את סער. על מי אתם הייתם סומכים?
השינוי המסתמן בהרכב הועדה לבחירת שופטים הוא הישג דרמטי של לוין, בחצי השני של כהונה שנראתה כמו כישלון אחד גדול. ממלתעות התבוסה הוא עומד לחלץ ניצחון: ביטול היכולת של השופטים לשכפל את עצמם ואיזון בית המשפט, וזה בתמיכת 70 חברי כנסת – הימין, סער, רול וכהנא. דומה שיצחק עמית ואסתר חיות לא מבינים שכיוון הרוח השתנה. התנגדותם האוטומטית, זעקות השבר כאילו מדובר באותה רפורמה לפני שנתיים שהייתה נותנת לקואליציה למנות את כל שופטי בג"צ, לא עוררו אפילו אדווה קלושה בציבור. הם מפספסים שב־2023 שררה ברחובות חרדה, וכעת צמא לפשרה.
