מה הסיבה האמיתית שנתניהו לא רוצה את אמסלם בראשות הכנסת * ולמה הוא הזמין סקר בבהילות * מאיזה שיתוף פעולה מפתיע עשויה הקואליציה החדשה להרוויח * ואיך קרה שהאנשים שנלחמו בשיניים נגד עסקת טיעון וחוק צרפתי, התהפכו פתאום
האיש שיעזור יותר מדי
התמונה הראשונה של בנימין נתניהו עם ממשלתו בבית הנשיא צולמה בפילם. הנשיא היה אז עזר ויצמן, וראש הממשלה הטרי היה אחד משלושת הצעירים ביותר מבין הנוכחים. הצלם נעמד במרחק שלושה מטרים, מספיק כדי לתפוס את כל שמונה־עשר השרים.
מאז הלכו לעולמם הנשיא ויצמן ועוד שבעה משרי הממשלה. התמונה שתצולם, כנראה, בשבוע הבא, תתועד במצלמה דיגיטלית ועוד כמה תריסרי אייפונים שיוצבו בקצה האולם, כדי לתפוס את שלושים ומשהו השרים החדשים. האדם היחיד מהתמונה ההיא ששרד את תהפוכות השנים יהיה בנימין נתניהו עצמו, שיהיה ככל הנראה המבוגר שבמצולמים. אם הקואליציה תמלא את ימיה, מי שהחל את דרכו כצעיר ראשי הממשלה, הראשון שהביא לבלפור ילדים בגיל הגן, יסיים את הכהונה כזקן ראשי הממשלה, אולי אפילו עם נין או שניים.
בשבוע שעבר, כשסערה אחר סערה התנפצו אל לשכת יושב־ראש האופוזיציה היוצא, הזמין נתניהו סקר דחוף כדי לבדוק את מצבו. הוא חשש מאוד שהפרסומים על ההסכמים עם אבי מעוז ועם החרדים מכרסמים ביסודות הקואליציה עוד בטרם הונחו. התוצאות היו, כשירו של יהודה פוליקר, פחות אבל כואב, כואב אבל פחות: 15 אחוז מבוחרי גוש הימין אינם מרוצים מהממשלה המסתמנת ומקווי היסוד שלה, אבל רובם המכריע לא העביר את תמיכתו לאגף היריב. יותר משהם מאוכזבים ממשיכת הזמן ומכירת המשרדים, הם מעוניינים לראות את לפיד וחבריו מפנים את משרדיהם ועוברים לאופוזיציה. בניגוד לשותפיו הבכירים, המצביעים עדיין מעניקים לו אשראי, לא דורשים תמורה במזומן.
בשבוע הבא יגיע מועד חלוקת התיקים בליכוד, ומבעד למסך העשן יש שתי דילמות מרכזיות שמהן ייגזר הכל: האם שר החוץ יהיה, ככלות הכל, איש אמונו של נתניהו רון דרמר? בעולם עתיר זאבים, נתניהו זקוק לידיד שלא הדליף מעולם משיחה, לא שומר מספרים של כתבים מקומיים ולא התראיין אפילו פעם אחת בעברית.
והשאלה השנייה: מי יהיה יושב־ראש הכנסת? נתניהו נמלך בו השבוע: הוא מעוניין לשבץ את דודי אמסלם בתיק כמו תחבורה או כלכלה, לא בתפקיד יושב־ראש הכנסת. הבעיה שלו עם אמסלם איננה בסעיף הסגנון, אלא בסעיף המרות. היו"ר הוא התפקיד היחיד שאיננו נתון למרותו של ראש הממשלה, וזו פצצה מושהית במורד הקדנציה. נתניהו שבע במרוצת השנים מרורים מיושבי־ראש כנסת שנקטו מדיניות עצמאית: דן תיכון היה אחד מהם, ראובן ריבלין השני. אמסלם הוא מקרה חריג דווקא בשל תמיכתו בכל עמדות נתניהו המוצהרות באשר למערכת המשפט, לאופוזיציה ולפקידות הציבורית: לא מישהו שבעייתי כי יפעל נגדו, אלא דווקא כי יפעל יותר מדי בעדו.
ונאמר איימן
הדיון על הרוב הדרוש בפסקת ההתגברות מתבסס על נקודת ההנחה שהרוב המקסימלי יהיה 64, כמספר חברי הקואליציה. הרי לא יעלה על הדעת, משערים בביטחון, שמישהו מהאופוזיציה יתמוך בביטול פסיקה על חוק הגיוס, נניח.
מי שסבור כך, לא עקב כנראה אחר לוח התוצאות השבוע, ולא אחר דיוני הוועדות. במליאה, רוב ההצבעות הסתיימו בפער גדול בהרבה לטובת הקואליציה המיועדת מיתרון ה־8 שהעניק לה הבוחר, הודות להיעדרות מסיבית של חברי כנסת מהסיעות הערביות. ואילו שתי קומות למטה, בדיוני הוועדות, אמרה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן (חד"ש־תע"ל): אין פה שני גושים. יש שלושה.
כמו כמה מדינות ערביות מוכרות, גם הרשימות הערביות מגדירות עצמן בלתי מזדהות. כמובן, אם מדובר ביוזמות של בן גביר, בסיפוח התנחלויות או באי־אמון, הן תצבענה נגד הממשלה. אבל העימותים הדרמטיים לא פחות בכנסת הקרובה יעסקו בנושאים שלגביהם אין לסיעות הערביות עמדה מובהקת. גנץ ולפיד מתנגדים לחוק הגיוס, אבל למנסור עבאס ואחמד טיבי לא אכפת במיוחד שיסדרו פטור לכולם; ליברמן ומיכאלי יזעקו מרה על העמקת השליטה הרבנית במדינה, אבל לתנועה האיסלמית אין שום בעיה עם ממסדים שמרניים־דתיים. את הדגלים השחורים מטרידים מאוד שינויים במערכת המשפט, אבל לחלק מהח"כים הערבים יש נושאים דחופים הרבה יותר. גלעד קריב וזאב אלקין לא חפצים בביטול סעיף הנכד בחוק השבות, אבל הסיעות הערביות ישמחו להזדמנות הראשונה מקום המדינה לכרסם בו כרסום הגון.
והרי הודעה: אין להתפלא אם בשנה הקרובה חלקים נרחבים במשנה הפוליטית של הממשלה הנכנסת ימומשו בסיוע, פעיל או סביל, של חברי הרשימות הערביות. למעשה, יש להתפלא אם לא יקרה כך. חד"ש־תע"ל אינה מוזמנת לישיבות ראשי האופוזיציה, ומנסור עבאס לא היה ממוען לאיגרת ששיגר השבוע שר האוצר היוצא אביגדור ליברמן לראשי גוש השינוי, ובו ההתחייבות לבטל מיד עם החזרה לשלטון את כל החוקים של הממשלה הנוכחית. עבאס לא הוזמן למסיבה וגם לא היה מאשר השתתפות. אצבעו עודנה פנויה להובלה, והיא איננה לבד.
דעתם התפלגה
כאשר הכנסת הצביעה השבוע על ביטולו של החוק המאפשר לארבעה מחברי הליכוד להתפצל מסיעתם, היו במליאה רק שני חברים שהשתתפו בהצבעה המקורית למניעת כלנתריזם, ב־1990: בנימין נתניהו ומשה גפני. הכנסת כולה התאחדה אז, אפופת הטראומה של ציד העריקים ההדדי בין הליכוד והעבודה בתרגיל המסריח. שתי המפלגות הגדולות החליטו לבלום את התופעה, ולקבוע שחבר כנסת אשר פרש מסיעתו או קיבל תמורה לא יוכל להתמודד עוד במסגרת מפלגה קיימת.
במפתיע, גפני ונתניהו היו שני המסתייגים העיקריים מהחוק ההוא. השר זאב אלקין ציטט השבוע במליאה חלק מהדיון ההוא.
"אני רוצה לשאול שאלה אמיתית", אמר גפני הצעיר: "מפלגה הולכת לבחירות עם מצע אידיאולוגי כלשהו. כתוצאה מהנסיבות שנוצרו שנה או שנתיים לאחר הבחירות, זה משתנה. קם חבר כנסת ואומרים שזה כלנתריזם מוחלט, פרישה אידיאולוגית אמיתית ממצע המפלגה. האם גם אז אפשר לכנות כך אותו חבר כנסת ולהטיל עליו את כל הסנקציות המוטלות בחוק? האם נגרום לכך שיהיו בכנסת אנשים שיקבלו את החלטות המפלגה ויפעלו כמו רובוטים, ללא שיקול דעת, ללא התחשבות בנתונים חדשים? אין להפוך את חברי הכנסת למכונות הצבעה אוטומטיות".
אחריו ביקש נתניהו לשאול את יוזמי החוק: "(נאמר ש)אתה איש עקרונות, אתה מאמין בשלמות ארץ ישראל. לפי החוק שאתה מציע, נניח שמפלגתך תפעל נגד, והמפלגה כולה, זולתך, מחליטה אחרת. אתה מתייצב מול מפלגתך, אתה מצביע נגד. אתה מעניש את עצמך? אתה חייב לפרוש מסיעתך".
אז מי ימנע פלגנות מכוערת? חבר הכנסת נתניהו בן ה־39 השיב: "כשיש לי קהל בוחרים, וקהל הבוחרים שלי הם חברי המרכז". נתניהו ידע היטב על מה הוא מדבר: באותה שנה הדהים את הליכוד כאשר בקולו שלו, נגד עמדת מפלגתו, הצביע בעד חוק הבחירה הישירה. בביוגרפיה שלו הוא מספר כמה קשה עבד כדי לשקם את הנזקים ההם ולשכנע שפעל נגד עמדת סיעת הליכוד, אבל בעד האינטרס הליכודי.
השבוע איש לא מרד: שתי מכונות ההצבעה האוטומטית, של הקואליציה והאופוזיציה, גייסו את כל הברגים. החוק בוטל, עד שהמכונה תחשוב אחרת.
עוד הפסד צרפתי
במונחים משפטיים, תיק פלילי 67104־01־20 נמצא רק בתחילתו. שבע שנים יחלפו עוד מעט מתחילת הבדיקה, נותרו עוד קרוב ל־300 עדים בפוטנציה ואולי אפילו חמש שנים עד ההכרעה הסופית בעליון.
במונחים ציבוריים, משפט נתניהו נמצא בעיצומו: הדיווח היומי מאולם 315 הוא כבר חלק בלתי נפרד מכל מהדורת חדשות, כמו מזג האוויר. בצפון צפויים ממטרים קלים, ובירושלים צפויה עוד בקשה להכריז על עד עוין.
במונחים פוליטיים, לעומת זאת, האירוע הסתיים. משפטו של ראש הממשלה חדל מלהכווין את האירועים בכנסת ובממשלה. הוא איננו המנוע הגדול של התהליכים, בקושי סירה נגררת מאחורי אופנוע חבוט.
התהפכו היוצרות: מאז החל המשבר הפוליטי בישראל, השבוע לפני ארבע שנים, ועד אחד בנובמבר בעשר בערב, מטרת הדמות של הגוש היריב הייתה נתניהו. כדי למנוע ממנו להרכיב ממשלה עם כתב אישום, היו מוכנים לפיד וגנץ להקים ממשלה עם החרדים, הליכוד וש"ס ובעצם כמעט עם כל מי בגוש נתניהו שאיננו בנימין נתניהו. כשגנץ דיבר על מזימת אפריל ועל סיוט נובמבר הוא לא הזהיר מאבי מעוז ולא מדרעי – שכן זה כיכב על שלטי החוצות שלו כשותף עתידי.
אך הסתיימו הבחירות, והנה מהפך: נתניהו חלש, מאשים לפיד את יורשו בראשות הממשלה. שרת החינוך לשעבר יולי תמיר מציעה לעצור את משפט נתניהו ולסיימו בלא כלום כדי שלפיד וגנץ יוכלו להציל את המדינה מהקואליציה של עצמו. וזה עוד כלום לעומת רוני אלשיך. המפכ"ל שביומו האחרון בתפקיד הגיש את ההמלצות על שוחד בשלושה תיקים שונים, זה שהמליץ לכתבים "לא לצאת לחופשה" כי גם בתיק הצוללות יהיו התפתחויות, דווקא הוא מציע למעשה חוק צרפתי שיעצור את המשפט בעסקה דלילה שתאפשר לנתניהו להמשיך לכהן. הנימוק היה מאלף במיוחד: הדמוקרטיה הישראלית, הסביר, לא בנויה עדיין להעמיד לדין ראש ממשלה. היתממות קדושה שכזו: המשפט לא צריך להיעצר כי התביעה ביקשה להכריז על שלושה מעדיה כעוינים, לא בגלל שיחת ההנחיה שהתאדתה, לא בגלל תרגילי החקירה של שוטריו, אלא כי המדינה לא בנויה.
האמת היא שהסיפור מעולם לא היה משפט נתניהו. חלק ניכר מהפעילים למאבק בשחיתות הם אלה שקודם נצפו במחאות נגד מתווה הגז, הדתה ונסיגה מהשטחים. כמו בשחמט, הם העריכו שהפלת המלך פירושה מט לטובתם, והיו מוכנים להקריב כלים יקרים: למשל, המלכת בנט, שאך לפני כמה שנים תואר על ידם כפשיסט וסוכן הדתה. למשל, שותפות עם החרדים. כעת, כאשר מתברר שמשפט נתניהו רחוק מהרשעה ברורה, וששותפיו צוברים כוח, הם מציעים את החוק הצרפתי.
כל אדם ישר יתקומם נגד השימוש הציני בכלים משפטיים כדי להשיג ניצחון פוליטי. זה היה נכון כשדובר על חוק צרפתי בעד נתניהו, וזה נכון גם עכשיו כשמדובר בעסקת טיעון כדי להציל את המדינה משותפיו. עסקת טיעון הייתה צו השעה אשתקד, כאשר ראש הממשלה הבא והיועמ"ש הקודם ניהלו מגעים ממושכים להשגתה. המועד חלף; כעת, משהתברר באולם מה שהתברר, ומרגע שעסקת טיעון נראית ככלי להישג פוליטי, אין מנוס: המשפט חייב להגיע לסיומו.
