חיפוש

העצרת והדברת

למה המסע לאו”ם, שליפת המדינה הפלסטינית והחיבוק לארדואן רק מדגישים את צרותיו של לפיד * איזו דוגמה לקחה בל”ד מבן גביר, ומדוע זה מדאיג בכירים במערכת הביטחון * כיצד שקד עוד עשויה לזכות לגאולה בימין * ואיך מעיזה מרצ להטיף לפתע נגד שוחד פוליטי

תפוח גדול, בלי דבש

ממשלה יציבה שנשענת על קולות חד”ש-תע”ל היא אשליה, כצל פורח וכחלום יעוף. הקואליציה הנוכחית, שנשענה על מנסור עבאס גמגמה, כשלה והתפוררה בתוך עשרה חודשים בלבד. וזה עם מנהיג היסטורי שתמך בחוק האזרחות, איגף את מרצ מימין וקרא לא לתקוף מילולית מתנחלים. כמה זמן, אם כך, תחזיק ממשלה שנשענת על עופר כסיף ועאידה תומא סלימאן? הם הרי לא מסוגלים נפשית להצביע בעד תקציב מדינה שכולל תקציבי הצטיידות לצה”ל ותגבור של החטיבה להתיישבות, לא כל שכן להצביע בעד תקנות יו”ש.

ולכן הסיפור האמיתי איננו המשותפת, הכלה המיועדת שבכלל אינה מעוניינת במיסוד הקשר. הסיפור הוא יש עתיד, שעומדת כעת למבחן הפוליטי החשוב ביותר במערכת הבחירות החמישית, ואולי בכלל.

הגמגום של בכיריה בלט השבוע: בשישי תדרכו (לא בצדק) שהם אחראים לפירוק המשותפת כדי לקבל יותר ממליצים אצל הנשיא. בשבת, לאור התגובות הקשות בחברה הערבית, חזרו בהם. בהמשך השבוע זה רק הידרדר: המסר המוזר כלל ריקוד מגושם בין שבועה לא להישען על עודה וטיבי לבין הצהרה שבעקבות הפיצול סיכויי לפיד גברו, לבין ביטחון דתי כמעט, חסר ראיות, שלפיד ירכיב ממשלה. איך? עם מי? דף המסרים שתק בסוגיה.

בצר להם, מתמקדים במפלגה בקמפיין הממלכתי, שהמריא בשבוע שעבר לברלין והשבוע לניו יורק. לתמיכה בשתי המדינות, שהוצאה השבוע מהבוידעם ואווררה על בימת העצרת הכללית ללא כל מו”מ מדיני באופק, יש מטרה אחת: הגדלת המפלגה על חשבון הגוש. מרצ בירכה על ההצהרה, אך למעשה הייתה צריכה לקרוא למשלחת חילוץ.

כאן בארץ, נמשך חיפוש הקולות מתחת לפנס: טלפנית במוקד ההמרצה של יש עתיד הוקלטה השבוע מספרת לאחד המתלבטים שמיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי “אמר יותר מפעמיים רק השבוע בראיונות שהם מצטרפים לנתניהו” היא שלחה אותו לגוגל, אבל מר גוגל, תומך גנץ שכמותו, מתעקש שאיננו מכיר כזו התבטאות.

בסקרים של כל המפלגות בולטת תופעה מעניינת: בוחרי המרכז שמאל אופטימיים הרבה פחות באשר לסיכוי שממשלה שלהם תוקם. למצביעי נתניהו יש את התקווה ל־61, מתנגדיו מקווים כעת בעיקר לעבור את החורף עם ממשלת מעבר, ואחר כך נראה. 

בלדה לנוטש

השב”כ איננו מרבה להתערב בחקיקה בכנסת. ליתר דיוק: הוא כמעט אף פעם לא מחווה דעה. אבל ב־2014 פנו בכירי הארגון לראשי מפלגות בכנסת והפצירו בהם להימנע מהעלאת אחוז החסימה לארבעה מנדטים. דרעי תמך בה אז כדי לחסל את יריבו אלי ישי, וליברמן תמך כדי “להוסיף יציבות למערכת”. ללא ספק, הצליח לו. השב”כ הוטרד מתרחיש שהתממש לבסוף: איחוד כל המפלגות הערביות לרשימה אחת, שכדרכם של חיבורים פוליטיים תגרור את כולם אל הקצה הלאומני במקום אל המרכז המתון יחסית. יו”ר האופוזיציה דאז, יצחק הרצוג, הזהיר בשיחות סגורות שהקואליציה מקימה פה את המפלגה הפלסטינית בכנסת ישראל. ממרחק הזמן, קשה לקבוע אם השב”כ דאז והנשיא הנוכחי צדקו: מצד אחד, הייתה זו דווקא המשותפת שהמליצה לראשונה מקום המדינה על מועמד. מצד שני, היא כה הקצינה עד שמנסור עבאס נאלץ לפרק אותה כדי להיכנס לקואליציה ציונית.

כעת, בכירים במערכת הביטחון שוב חוששים, הפעם מתרחיש הפוך: שבתום מערכת הבחירות הזו, בשל הפלגנות הממארת בין עודה, עבאס ואבו־שחאדה, יוותר המיעוט הערבי ללא ייצוג בכנסת, מה שיגדיל דרמטית את הניכור מהמדינה והחשש לאלימות. מהומות שומר חומות העמידו את יחסי היהודים והערבים במבחן הקשה ביותר מאז מהומות אוקטובר, ואולי מאז ימי הממשל הצבאי. הזרם הבדלני בחברה הערבית נחלש בקלפיות אבל התחזק ברחוב. אפשר לחשוד בבל”ד שזו בדיוק הייתה מטרתה. כמו הבדיחה בנ”מ, היא ביקשה לוודא שאף אחד לא טס: יום הצבעה ערבי חלש ויום הצבעה יהודי חזק – ושתיים, אולי שלוש מפלגות מחוץ לכנסת. את הדוגמה הם לוקחים דווקא מאיתמר בן גביר: הוא שרף קולות תחת אחוז החסימה בסבב ב’ וג’, ולכן הכריח את שותפיו לקחת אותו, או שייקח אותם למטה.

בתע”ל משוכנעים – בתוספת ראיות – שמאחורי הפילוג של הרגע האחרון עומד היו”ר הנמלט של בל”ד עזמי בשארה. במפלגתו התנהל ויכוח נוקב בין הזרם האולטרה קיצוני שלו, לזרם הקצת-פחות-קיצוני שהסכים בעבר בשתיקה להמלצה על גנץ ולפיד לנשיא.

מפעל חייו של בשארה, מהריצה לכנסת ועד הקשר עם חיזבאללה, הוא פיצוץ כל הגשרים בין הערבים ובין השלטון הציוני. נפילתם של עודה, טיבי ועבאס שנואי נפשו תחת אחוז החסימה היא לא נזק אגבי מבחינתו, אלא המטרה העיקרית. 

סליחה ומחלה

ערב סתווי אחד, בשלהי אוקטובר, זה עוד עשוי לקרות: העיתונאים ייקראו בבהילות לכפר המכביה, המקום שבו מפלגות באות לעולם והולכות ממנו. איילת שקד תעמוד לצד בנימין נתניהו, ותודיע על פרישתה מהמרוץ לכנסת, מתוך אחריות לגורל המחנה הלאומי. היא תקרא להצביע לליכוד. אחריה ידבר ראש הממשלה לשעבר. היו בינינו משקעים, יאמר, אבל אני מברך אותך ומבקש ממך להצטרף לליכוד.

הזיה? לא בטוח. גם אחרי הנס שאירע לו בשבוע שעבר בוועדת הבחירות המרכזית, הליכוד עדיין לא הבטיח את המנדט ה־61. ביקום מקביל, שבו שקד מפרקת את הממשלה לפני חודשיים, או חוזרת לבית היהודי בלי ההרפתקה הכושלת עם הנדל, היא יכולה הייתה לעבור את אחוז החסימה. העניין הוא שבקשת הסליחה שלה מתאימה לחודש אלול, לא לחודש וחצי לפני הבחירות. זה חודש הרחמים והסליחות, אבל בפוליטיקה אין סליחה ואין רחמים. 

חלק משותפיה החדשים מהבית היהודי כבר הבהירו שייתנו לניסיון לעבור את אחוז החסימה כמה שבועות. ניסיון העבר מלמד שלנתניהו יש מנופי השפעה לא מבוטלים במפלגת הציונות הדתית, אך ספק אם יש אותם הפעם. כדי לגרום לפרישתה הוא משתמש גם במנוף הזה וגם בדי-9.  אפילו שקד, בראיון בשבוע שעבר, אמרה ביחס למצבה “נראה תוך שבועיים”, ואז תפסה את עצמה. העניין הוא שגם פרישה שלה לא מבטיחה לנתניהו את הניצחון. מצביעיה, רובם צרובי טראומת 1992, לא מתים על בזבוז קולות. אבל עוד פחות מזה הם אוהבים את הליכוד והעומד בראשו. יחסו לשקד הוא בעיניהם תזכורת למה אינם רוצים להצביע מחל. אם יימשך הדשדוש בסקרים – זו מתחת לאחוז החסימה וזה מתחת ל־61 – סולחה היסטורית בין הנתניהו’ז ושקד עשויה להיות הפתרון הטוב עבור שני הצדדים.

אם זה היה פשוט, כמובן, זה כבר היה קורה מזמן. נתניהו ושקד שוחחו בפעם האחרונה בטלפון באביב שעבר, כשניסה לשכנע אותה להתנגד לממשלת השינוי. הצהרתה של שרת הפנים על חזרה למחנה הימין לא תעניק לה אפשרות להיתפס אחרי הבחירות כמי שבזבזה תחת אחוז החסימה את המנדט המכריע. רק שלפי שעה, איש לא הושיט לה גלגל הצלה. אחרי הפרידה מבנט, הגירושין מהנדל והחזרה לימין, בקשת הסליחה הייתה אולי הכלי המשמעותי האחרון בתקווה לעבור. נתניהו יכול לפתוח לה שערי תשובה אצל הליכודניקים, היא יכולה לפתוח לו את הדלת לניצחון.

ביזאר טורקי

ארדואן: “הסכם הפיוס שחתם נתניהו עם הטורקים היה טעות”, הלם יאיר לפיד במקלדתו. “עם אנטישמים כמו ארדואן לא מתפייסים. הגיע הזמן שהממשלה תגיד את מה שברור כבר הרבה זמן, שארדואן הוא חלק מציר הטרור האיסלמי”. זה היה במאי 2018, כאשר לפיד היה יו”ר האופוזיציה, וממשלת נתניהו הובילה תהליך פיוס זהיר עם הטורקים. לפיד סבר שקטטה עם הטורקים היא אינטרס מוסרי של ישראל.

חודש לאחר מכן קידם הצעת חוק שתכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני. “הגיע הזמן להפסיק להתרפס אל מול ארדואן. הגיע הזמן לעשות את הדבר המוסרי והנכון ולהכיר ברצח העם הארמני”. הפלומבה הסופית ניתנה בתשדירי כחול לבן שנה לאחר מכן, שקבעו שנתניהו הוא ארדואן.

בדיעבד אולי יטען שזו בכלל הייתה מחמאה. השבוע, בפגישתם בניו יורק, נשיא טורקיה הודיע שיבקר בקרוב בישראל. אחד מחברי הכנסת של לפיד, מודע לעצמו כמו רם בן ברק באולפני טלוויזיה, התגאה בפגישה הזו שמבטאת לדבריו את ביצועיה הנהדרים של הממשלה, ולא, נניח, זיגזג מפואר. ביזאר טורקי. 

שיקלי: סיעת מרצ הגישה שלשום לועדת הבחירות המרכזית בקשה לפסול את מועמדותו לכנסת של עמיחי שיקלי ברשימת הליכוד. 118 עמודים פורשים בהרחבה טענות שלפיהן הוא שימש כשליח האופוזיציה במפלגת השלטון, עד שלבסוף קיבל שריון, לכאורה בתמורה למהלך. לחוברת העבה צורף ציטוט של ח”כ גבי לסקי: “התיקון לחוק יסוד הכנסת נחקק כדי למנוע קניית שלטון בתמורה לשריון וטובות הנאה. המפלגה הביביסטית ממשיכה לפגוע בשלטון החוק ולזהם את המערכת השלטונית עם השריונים שלהם”. האם לגבי לסקי מוכר מאיפשהו השם ג’ידא רינאווי זועבי? איפה ישנה בדיוק החרדה שלה לניקיון המערכת כאשר לבקשת מרצ, לפיד קנה את קולה של הח”כית ממרצ באמצעות מינוי הזוי לקונסולית בשנגחאי? האם בדיוק תפסה מקלט מדיני על הירח בעת שהוצעו אחר כך לאותה גברת תקציבים ב-160 מיליון שקלים? שיקלי ויתר על מינוי לטובת עקרונותיו, לסקי החזיקה אצבעות שרינאווי-זועבי תוותר על עקרונותיה לטובת מינוי.  

שתפו:

קריאה נוספת

צילום מסך 2024-09-25 ב-21.01
המשך קריאה
צילום מסך 2024-09-25 ב-20.55
המשך קריאה
צילום מסך 2024-09-25 ב-20.47
המשך קריאה