משה קלוגהפט, פעם היועץ האסטרטגי של בנט והיום מי שמופקד מטעם נתניהו על משימת כיווצו לממדים טבעיים, הגה פעם נוסחה מתמטית לחישוב מספר המנדטים של ימינה: הסקר האחרון, חלקי שתיים, ועוד מנדט.
העניין הוא, שהשתייה המפורסמת שאותה חוו בנט ושקד בעבר לא בהכרח תגיע הפעם מאותה קשית: המנדטים שניתן לקלף מימינה בקלות יחסית אינם של ימין תומך נתניהו, אלא דווקא של מרכז מתנגד נתניהו, כאלה שעשויים לחזור לגנץ או לפיד.
בהתאם, הרשימה שיציג בנט עם הישמע הגונג לבחירות תנסה לאגף את הליכוד גם מימין, עם האיחוד הלאומי, וגם משמאל, עם כוכבים חדשים וממורכזים. ניסיון העבר מלמד שמה שמתחיל כקישוט עשוי לשנות לפעמים את אופיין של רשימות. גנץ חשב רק לקרוץ לימין קריצה לא מחייבת עם האוזר והנדל, ואז ברגע האמת גילה לזוועתו שהם באמת ימניים ושאין לו ממשלה עם המשותפת. בנט ינסה לדלל את הרשימה עם דמויות כלל ישראליות, אבל ספק אם הן תזרומנה אחרי הבחירות עם רפורמות מרחיקות לכת במערכת המשפט או ישיבה בממשלת ימין צרה.
לימינה הגיע לאחרונה מידע מודיעיני על תכנית הבחירות הגדולה של נתניהו: ההיגיון שמאחוריה הוא ההערכה שבנט הוא היריב המסוכן ביותר, שכן הפוטנציאל שלו גבוה משמעותית מזה של לפיד. הראשון יכול להביא קולות מהמרכז, ואילו השני חסום לגמרי בימין. לכן המטרה היא גילוח המצביעים המתונים של ימינה, באמצעות הבלטת סמוטריץ' והתבטאויותיו בתחום דת ומדינה. אז, כשלפיד יהפוך למפלגה השנייה בגודלה, יתמקד מסע הבחירות בו, עם התבנית המוכרת, שהצליחה חמש פעמים: ימין מול שמאל. העניין הוא שהנזק ההיקפי הוא גוש הימין עצמו. הקולות שאמורים לנשור מבנט עשויים להקטין את גוש הימין לפחות מ־61 מנדטים, מספר שבלעדיו נתניהו יכול להתחיל לארוז את חפציו מבלפור. בליכוד, אגב, מכחישים בתוקף את האסטרטגיה הזו: הם משוכנעים, אולי בטעות, שבנט יתכווץ גם בלי עזרה מחברים.
זריקת זירוז
מערכת הבחירות שהתנהלה בחורף 2020 בין כחול לבן והליכוד עמדה בסימן החסינות. זו שתחל, כנראה, בחורף 2021 תעמוד בסימן החיסונים.
מנכ"לי פייזר ומודרנה אחראים להתפתחות הפוליטית החשובה של החודשים האחרונים. בחירות מנצחים באמצעות הטלת פחד אבל גם הבטחת תקווה. פחד, ברוך השם, לא יחסר פה בקרוב. אבל תקווה לא ממש נראתה פה. תוצאות שני החיסונים, כמו גם הפיתוחים של רוסיה, סין ובריטניה, עשויים ההבדל שבין ניצחון סוחף לנתניהו ובין צליעה ארוכה ומייסרת אל הקלפי.
לפני חודש וחצי שקעה ישראל אל סגר שני עם אלפי נדבקים ביום, שיעור המובטלים זינק שוב למיליון איש, הישראלים השלימו מאה ימים של סגר, וכל מי שהפרוטה בכיסו וכרטיס טיסה בידו מיהר להימלט ליוון הירוקה. הציבור זעם על החרדים, השותפים הטבעיים, ועל מה שנראה כהנחת סלב מבלפור. ההנחה בכחול לבן הייתה: הבה נאיים על נתניהו בבחירות עכשיו, הוא ייבהל, ויאשר את התקציב.
חלפו כמה שבועות: ישראל הוריקה יחסית, בעוד אירופה האדימה. כמעט כל אירופה בסגר שני אבל בארץ כבר לא, נתוני הצמיחה שהתפרסמו השבוע הציבו את ישראל שנייה רק לדרום קוריאה, עם נתונים כלכליים טובים מאלה של ארה"ב וכל מדינות אירופה, גם אם למובטלים זה לא עוזר. הבחירות הן כבר לא איום מבחינת נתניהו, גם אם לא לגמרי הבטחה. אולי זו הסיבה להמשך ההתמהמהות של כחול לבן במימוש האיום, עד כדי נכונות – שהביע כאן גנץ בשבוע שעבר – לדחייה מסוימת, בתנאים מסוימים, באישור תקציב המדינה. בניכוי המשקעים, האינטרס של כחול לבן הוא להמשיך את ההתכתשות עם נתניהו בתוך הקואליציה – למשל, ועדת החקירה לצוללות – ולדחות ככל הניתן את הבחירות: אולי יקרה משהו שבכל זאת, למרות הכל, יביא את הרוטציה.
מה יהיה מצבה של ישראל ביום הבוחר? סגר שלישי, עלייה בתחלואה ובלי חיסונים, או ייצוב שיגרה חלקית ומאות אלפים אזרחים שכבר עמדו בתורים להתחסן לפני שעמדו בתור להצביע. ההבדל הזה הוא אחת הסיבות להתלהטות הדיונים בקבינט על ההקלות: כשהחיסון באופק, האטת ההקלות עשויה למנוע סגר גם אם המחיר כבד עבור מאות אלפי תלמידים שעדיין יושבים בבית והמשך סגירת הקניונים והמלונות. מבחינת נתניהו, ייקוב הדין את ה־R.
מקובל לטעון שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות ככל שאפשר, אבל יש מרכיב נוסף: בחודשיים הקרובים אמורה להיקבע זהותו של פרקליט המדינה הבא. אם נתניהו איננו רוצה שניסנקורן ומנדלבליט יקבעו מי זה יהיה, הוא לא יכול להמתין עם פיזור הכנסת עד סוף החורף. בג"צ, ששוקל בימים אלה לבטל את הסדר ראש הממשלה החליפי, עשוי להעניק לליכוד את התירוץ.
רע"ם לפגם
מכל חברי הכנסת, בחרה המשותפת דווקא במנסור עבאס להציג השבוע את הצעת האי אמון בממשלת נתניהו. "האם המועמד שלך להרכבת הממשלה הוא ביבי?" צעק לעברו ח"כ עודד פורר כשזה עלה לדוכן. לא, זה טיבי, השיב.
הפנייה לכיוון הליכוד חוללה זעזוע עמוק לא רק ברשימה המשותפת כולה, אלא גם במפלגתו של עבאס, רע"מ. מועצת השורא של התנועה האיסלמית, מפלגתו של עבאס, קיימה השבוע דיון קולני ועצבני על הקו החדש שלו. בהודעתה כללה קריאה לשמור על אחדותה של המשותפת, כמו גם ביקורת נוקבת על הממשלה, שני דברים שעבאס נמנע מלעשות. "האיסלמית מחבקת את מנסור כמו שחיבקה את כל מנהיגיה, אבל הציבה בפניו תמרור עצור", כתב קודמו, אברהים סרסור. חלקם היה שמח להדיח אותו ולסיים את מה שנתפס בעיניהם כסיוט: הסוקר יוסף מקלדה מעריך שלו נערכו הבחירות היום הייתה המשותפת צוללת לעשרה מנדטים בלבד. איך תוכל לרוץ שוב עם הבטחה לשים קץ לשלטון הימין, כשחלק מהמועמדים מנהלים רומן סוער, גם אם חד־צדדי מעט, עם אותו שלטון ממש?
החיזור הזה מציב גם את נתניהו בבעיה. השבוע, בגלי ישראל, נשאל איך יוכל להמשיך להתריע מפני שת"פ של לפיד עם הערבים בעודו שוקל שת"פ כזה. "לא נקים קואליציה בקולות המשותפת או חלקים ממנה", הבטיח, ואז הוסיף משפט סתום: "יש מאבק בחברה הערבית בין איסלמיסטים שרוצים לקחת אותנו לימי הביניים לבין אלה שרוצים להשתלב". העניין הוא שהאיסלמיסטים הם־הם אלה שמכשירים אותו כשותף. עוד ב־2003 סייעה רע"מ לממשלת הליכוד להעביר תקציב. הפעם זה יהיה שונה, ולו רק כי הליכוד לא רוצה להעביר תקציב. לפני הבחירות הימין לא יעז לשתף פעולה עם המשותפת, ואחריה – ספק אם יצטרכו.
איך האיסלמיות של עבאס – וגמגומו הארוך בכל הנוגע לגינוי מתקפת הטרור הדעא"שית בצרפת – משתלבת עם נכונותו לחבור לימין? להבדיל, זה כמו הטענה שמשמיעים בכירים בפתח כלפי החמאס על פייסנותו. כן, פייסנותו: עודה וטיבי ישמחו ביום מן הימים להיות שרים בממשלת שמאל־מרכז שתחתום שלום. עבאס, להבדיל, לא מאמין בשלום: רק בהודנא ארוכת טווח. אלא אם מבית יארגנו לו הפיכת חצר.
גוונים של אפור
הח"כים שנכנסו לאולם המליאה בראשית אוקטובר 1979 נדהמו: הם גילו שהמיקרופונים שהיו מוצבים דרך קבע על שולחנותיהם נותקו. יושב ראש הכנסת, שמאס בקקפוניה, החליט להנמיך משמעותית את עצמת קריאות הביניים של חברי הכנסת ולמגר "הרגלים פרלמנטריים קלוקלים שהצטברו לאורך שלושים שנה".
הסיפור הזה, שמופיע במחקר הדוקטורט הטרי של ד"ר גיל ליטמן (לשעבר עיתונאי מוערך ברשות השידור) מאפיין היטב את נשוא המסמך, יצחק שמיר. לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, העדיף ראש הממשלה השביעי שקט תעשייתי ומידור על פני רעש ויחסי ציבור. חייו היו המסעירים מבין כל ראשי ממשלות ישראל, ובכל זאת בציבור עורר לא פעם פיהוק ואדישות. בעיניו, שקט לא היה רפש.
כמפקד לח"י חיסל את יריבו לצמרת אליהו גלעדי והורה לקבור את גופתו בחולות ראשון; במוסד שלח את אנשיו להמיס בחומצה גופת מדען גרמני שסייע לאויב. אבל כמנהיג דגל תמיד בשקט תעשייתי ואלרגיה ליחסי ציבור. קודמו בגין מילא כיכרות באנשים ובפאתוס, ואילו הוא מיעט לדבר בטלפון עד יום מותו, שמא הבריטים עדיין מאזינים. "איך בגין הצליח להחזיק מעמד במחתרת בכל אותם חודשים שנגזר עליו להיחבא מעין רואה ולהתנזר מגירויים אלה", סנט מנהיג הלח"י במנהיג האצ"ל.
זה לא היה הניגוד היחיד באישיותו: יש פער בלתי נתפס בין כהונתו ארוכת השנים כראש ממשלת ישראל ובין היעדרן המוחלט של ביוגרפיות שנכתבו עליו. הדוקטורט של ליטמן, שייצא בעתיד כביוגרפיה פוליטית על שמיר, נועד לפתור את החידה: איך כיהן כראש הממשלה יותר מרבין, פרס, שרון, בגין וגולדה אדם שבז לשאפתנות אישית: "יש לי כלל שאינני חורג ממנו. אינני לוחם על שום תפקיד. עד היום לא הסתגלתי לגישה האמריקאית של פוליטיקאים הרצים לתפקידים מסוימים".
מי שצפה בתשדירי הבחירות של שנות השמונים עלול היה לחשוב שמועמד הליכוד לראשות הממשלה הוא בכלל ספי ריבלין. שלושה הבדלים יסודיים ניכרים בין אז ובין היום: שמיר היה בתנועתו ראשון בין שווים, לא מנהיג יחיד; נוטה שמאלה מבחינה כלכלית ולא ימינה ("גם אני נטיתי לקו הסוציאליסטי", העיד על עצמו בשנות החמישים ואחרי פרישתו הוסיף ביושר: "כשנכנסתי לתפקיד, לא הבנתי די בכלכלה"); והעדיף ממשלות אחדות על פני קואליציות ימין. אצלו הייתה רוטציה.
במבט רחב יותר, החידה פחות מסתורית משנראית. כהונת שמיר מזכירה תבנית היסטורית מוכרת, בארץ וגם בעולם: אחרי מנהיג שהיחס אליו אמוציונלי ובצבעי שחור לבן, כמעט תמיד יבוא מנהיג בגווני אפור. אחרי תאצ'ר בא ג'ון מייג'ור, אחרי בן גוריון – אשכול. אחרי טראמפ – ביידן. האם המנהיג הנשכח של ישראל יהיה המודל לזה שיבוא אחרי נתניהו? כשמתבוננים בגלריה הנוכחית, רוב הסיכויים שכך הוא. גם התפוררות הגושים – והשאלה הפילוסופית מה זה בכלל ימין ומה שמאל בישראל 2020 – מגבירה את הסיכויים שסגנון ההנהגה השמירי יבצע קאמבק.
קריאה במחקר של ליטמן מזכירה התבטאות טרייה, של עיתונאי אמריקני, על עידן טראמפ: "אני רוצה להעביר שבועיים מחיי בלי שאיאלץ לחשוב ולו פעם אחת על הנשיא שלי".
