למה דווקא בירח הדבש עם הציבור, המנדטים לא זורמים לבנט * מאיפה הגיעה הענווה המפתיעה של לפיד * מה כתוב בהסכם טרום הנישואים של סער והאוזר־הנדל * ומדוע חשוב לאפשר לאיבתיסאם מראענה להתמודד
בסוף השבוע שלפני בחירות 2013 הגיע יאיר לפיד לשבת תרבות אחרונה. המראיינת הציקה לו בשאלות חוזרות ונשנות לגבי האפשרות שאולי, בכל זאת, יתמנה לראש הממשלה. זה לא על הפרק, השיב. אבל מה תעשה, התעקשה, אם יתברר בכל זאת שניצחת בבחירות? לפיד ענה: אני אתקשר לליהיא ואגיד לה: "לא תאמיני מה קרה לי היום בעבודה".
בנסיבות שונות מאוד מתהוות בחירות דומות לאלו שבהן דרך לראשונה כוכבו של יושב־ראש יש עתיד. כאז כן היום, הוא אינו מוודיע שיתמודד על ראשות הממשלה. למעשה, הוא בקושי מנהל קמפיין. הכרזות האינטרנטיות המועטות שלו מציגות שמש כתומה, מבטיחות ממשלה שפויה, מציעות את ליברמן וסער כפרטנרים לקואליציה, אבל הכרזה לראשות הממשלה – יוק. האיש היחיד, כך נראה, שמריץ את לפיד בכל הכוח לראשות הממשלה הוא נתניהו עצמו. תשע פעמים תוך חצי שעה הזכיר השבוע נתניהו שלפיד מתמודד מולו על התפקיד, אך מיש עתיד סירבו לאשר את הטענה. רוב האירועים בבחירות הרביעיות הם שידור חוזר מהעבר: בן גביר, המשותפת, כן־ביבי־לא־ביבי. אבל דבר כזה עוד לא היה לנו.
לא ענווה משחקת פה תפקיד, אלא הסקרים: נתוני ההתאמה וההעדפה של לפיד ראש בראש מול נתניהו נמוכים משמעותית מאלה של סער ובנט. מאבק כזה יחזק את יש עתיד, אבל במקביל יגדיל את הגוש של נתניהו. גם כך, קואליציית רק־לא־ביבי משתרעת ממרצ ועד איילת שקד, וזוכה בסקרים לרוב שברירי של 61, גג 62 מנדטים. לפיד לא רוצה להצליח יותר מדי: אם יתפתח מירוץ דו־ראשי, וסער ובנט יתנפצו לרסיסים, די אפילו ברסיס־שניים שיתפזרו בגוש נתניהו כדי להבטיח לו את ה־61 המיוחלים. ויש עוד השלכות בעייתיות אפשריות, בדמות התרסקות של שתי מפלגות, אולי שלוש, תחת אחוז החסימה. לפיד, כך מבטיחים אנשיו, יודיע בסוף על ריצה לראשות, אבל רק אחרי שיוודא שאין נזק סביבתי.
זה היפוך מעניין לדינמיקה שהכרנו עד היום: בנימין נתניהו היה הפוליטיקאי הראשון שהפך ראש ממשלה בלי לעמוד בראש המפלגה הגדולה. בעוד יריביו (לבני, הרצוג, גנץ) מחפשים להיות המפלגה הגדולה, הוא אימץ את תורת הגוש כאסטרטגיה, תוך תשלום מחירים כבדים לשותפיו, אחרי הבחירות אבל גם לפניהן. ב-2021 דווקא לפיד משחק הגנה אזורית, ונתניהו – אישית. והרבע האחרון מתחיל עכשיו.
משוואה עם נעלב
על פי מחקרי העומק, לא הייתה תקופה יפה מזו לנפתלי בנט. הוא פופולרי מאי־פעם בציבור, מוערך מאי־פעם, אפילו אהוב. מצבו השתפר לאין שיעור משהיה אשתקד, בטרם מונה לשר ביטחון והניף את נס הקורונה. אז היה שר חינוך מהוה, והתוצאות היו בהתאם. אבל למראה הירידה העקבית בכוחה של ימינה, עשרה מנדטים בסקר האחרון, עולה השאלה: האם האהבה הזו של הציבור היא אפלטונית?
בשבוע האחרון, אחרי כמה חודשים של "לא קורונה לא מעניין", חזרו בימינה, ובכן, ימינה: בנט ושקד תקפו את נתניהו על הטיפול בפזורה הבדואית בנגב והצטלמו ליד הגדר ההרוסה של אתר העתיקות התנ"כי בהר עיבל. בראיונות אפשר היה לשמוע, אם מקשיבים היטב, בשינוי טון: "ארצה להקים ממשלת ימין מלא־מלא", אמר בנט בראיון אחד, ובשני: "חסרים לי עוד כמה מנדטים לממשלת ימין". הוא נזהר מלומר שידרוש להיות ראשון ברוטציה: הציבור, מתברר, מתעב את הרעיון של חלוקת תפקיד ראש הממשלה לשניים או שלושה. באמת מעניין למה.
השאלה אם בכלל תוכל לקום פה ממשלה אחרי הבחירות תלויה בשאלה שנשמעת מוזרה: האם הרשימות הערביות ישיגו יותר מאשר ימינה. כיוון שהן לא שותפות לאף ממשלה והוא שותף לכל ממשלה, התחזקות של המשותפת ורע"מ יחד ל־11 מנדטים ויותר עשויה להותיר גם את נתניהו וגם את יריביו בלי 61 מנדטים, או עם ממשלה קצרת ימים בתמיכה חיצונית. מה הסיכוי שזה יקרה? גבוה משנראה כרגע. פוליטיקאים ממפלגות שונות שיצאו השבוע בנפרד לצוד קולות ביישובים ערביים שבו עם מסקנה זהה: רע"מ של מנסור עבאס חזקה מכפי שמראים הסקרים.
ומה יהיה אז? החקיקה הפגומה, הפזיזה, של ממשלת החילופין יצרה לקונה שעלולה לשאוב מדינה שלמה לתוכה, בבוקר שאחרי הבחירות: מה קורה אם כחול לבן ובני גנץ לא עוברים את אחוז החסימה? האם נתניהו יוכל להיפטר מהריחיים הפריטטיים? האם ראש הממשלה החליפי חייב לכהן כחבר כנסת? יש לכך חשיבות גם לצורכי המשא ומתן. אחרי סבב ב' מנע נתניהו עריקה אפשרית של בנט לזרועות גנץ באמצעות מינויו לשר הביטחון. אבל כנראה שרק בג"צ יקבע אם האמצעי הזה לביצור הגוש יעמוד לרשותו.
לוכד עריקים
אם גם הבחירות האלה תסתיימנה ללא הכרעה, יתחדש למחרת הבחירות הביקוש למקצוע שבצה"ל קוראים לו "לוכד עריקים". הפעם, החיפוש יהיה דו צדדי: בליכוד חושדים שגדעון סער הותיר תאים מחתרתיים רדומים בסיעה. זו הסיבה שנתניהו התעקש הפעם על איוש כל ששת השריונים שלו, יען כי על גלית דיסטל וחבריה הוא יכול לסמוך. במקביל נמשכים גם חיפושיו הנרחבים אחר כאלה בצד השני.
אצבע אחת, אולי שתיים, יכולות לאפשר לנתניהו להקים ממשלה, והמחיר – בהתאם. אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, יושקעו בחבריה מאמצים ניכרים: מסיעת המרכז־שמאל הגדולה נותרו, במקומות הראשונים, שלושה שרים דתיים עם נטיה קלה ימינה. אבל בליכוד לוטשים עין בעיקר אל תקווה חדשה, מתוך ההנחה שמי שעבר מפלגה, או שתיים, יוכל גם לעבור לשלישית.
ספק אם המשימה אפשרית. מאז טראומת התרגיל המסריח של 1990, והמצוד המשפיל של מועמדים לראשות הממשלה אחר ח"כים גנבי מנדטים, הוקשחה מאוד החקיקה. הרשתות החברתיות תרמו את תרומתן למסעות לינץ' ממוקדים ויעילים במי שנבחר במפלגה אחת ואז חצה את הקווים. כחול לבן, למשל, התרסקה לחתיכות בחודשים האחרונים, אבל במשך שלוש מערכות בחירות איש מחבריה לא העז לעבור לליכוד עם המנדט שלו. גדי יברקן חוזר אך התפטר מהכנסת בטרם עבר צד, עמר ינקלביץ קיבלה הבטחות עד השמיים אך פרשה מכחול לבן רק לאחרונה, הביתה ולא ימינה. גם אורלי לוי, שהתמודדה עם העבודה ומרצ ואז מונתה לשרה מטעם בלוק הימין עשתה זאת עם סיעה עצמאית, "גשר".
בתקווה חדשה יש, אמנם, סיעה נפרדת, של חברי הכנסת האוזר והנדל. אבל בנספח הסודי להסכם של מפלגתם "דרך ארץ" עם סער, מתחייבים השניים "באופן אישי… לא לפרוש מהסיעה המשותפת". כדי לוודא שהם גם מבטיחים וגם מבטיחים לקיים, קובע ההסכם שאם תתפלג הסיעה במהלך כהונת הכנסת הבאה, יעבור מיד כל מימון המפלגות שלה לידי מפלגתו של סער. גובה הנדוניה הזו אמור להיות עוד שיקול לא לפרק את הבית.
פסילה בלי קייס
אולי זו תופעת לוואי לא מוכרת של החיסון, אבל בפעם הראשונה זה זמן מצאתי את עצמי מייחל לקצת אקטיביזם שיפוטי. בית המשפט העליון יתכנס בקרוב לאשר או לפסול את החלטת ועדת הבחירות המרכזית למנוע מאיבתיסאם מראענה את ההתמודדות לכנסת במסגרת רשימת העבודה.
סל הראיות היה דל ופג תוקף: היא לא עמדה בצפירה, עזה היא גטו, מלחמת העצמאות הייתה נאכבה. כל קשר בין התבטאויותיה הדוחות של מועמדת מספר 7 לבין עילות הפסילה המנויות בחוק מקרי בהחלט. אבל כמו בדומינו, איתמר בן־גביר (הו, האירוניה) הציע את הפסילה, בנט חשש בוודאי לא להיראות מספיק ימני בקהל הציוני דתי והצביע איתו, נתניהו לא רצה לתת לבנט עילה לפוסט סרקסטי ותמך גם הוא, סער חשש שכל הימין יתנפל עליו והלך בעקבותיהם, והתוצאה: פסילתה מלרוץ לכנסת.
כל אחד מהתומכים ידע כמובן שאין לו קייס, הם גם יודעים שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה, ואז יוכלו להרוויח פעמיים: גם סיבוב יח"צ על גבה של מועמדת העבודה, וגם פירואט משלים על הגב של בית המשפט העליון, שהפעם דווקא יקפיד על לשון החוק ועל רוחו.
פסילת מועמדים מריצה לכנסת היא נשק גרעיני, שצריך להיות שמור למקרים קיצוניים, תרתי משמע. בעולם מושלם, דהיינו עולם שבו שופטים אינם מעקמים את לשון החוק ומאשרים לבוגדים ותומכי טרור להתמודד לכנסת, לא היו הפוליטיקאים מקבלים החלטה כזו. הם עושים זאת רק כי נוכחו לדעת שגם במקרים קיצוניים בהרבה, השופטים מקדשים את הזכות להיבחר (אלא אם מדובר באנשי ימין קיצוני, כמובן).
לא בידי העליון צריכה מראענה להישפט אלא בידי הציבור. הוא זה שצריך להחליט האם מי שעזבה את מרצ במחאה על תמיכתה במבצע עופרת יצוקה – שאותו יזם, כזכור, יו"ר העבודה דאז – צריכה להתמודד דווקא במפלגה שהקימה את המדינה. בעלי זכות הבחירה צריכים להתלבט על מה מעיד הגמגום הארוך של יושבת־ראש המפלגה, פוליטיקאית ורבלית בדרך כלל, ומה פשר המגננה שלה על מי שהגדירה את מלחמת העצמאות כ"אונס קבוצתי שבוצע בידי בריונים". מיכאלי עצמה התלבטה ממושכות מה לעשות עם התיק שנפל עליה: מחד, הרצון להיות מפלגת מרכז-שמאל לא משתלב עם הפיגוע ההסברתי הזה (או פעולת התנגדות הסברתית, אם להמשיך את הטרמינולוגיה של מרעאנה). מאידך, לא רצתה להיכנע תחת אש מהימין. היא זימנה את מספר 7 לשיחה, והחליטה לגבות אותה לאחר ששמעה שהיא מכירה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לטובת מיכאלי, העבודה, איבתיסאם והציבור, יהיה טוב לשמוע זאת מהמועמדת גם בפומבי.
