מהי המסקנה הבלתי נמנעת מטלטלות השבוע האחרון ואיך זה קשור למפא"י * מדוע הרמטכ"ל חושב ששתיקתו עד עכשיו הייתה חיונית * כיצד תיראה מסיבת הפרידה של חיות מהעליון * ולמה לחרדים אין זכות לבקר את הסרבנים
משולש ההסכמות
נקיי הדעת בירושלים לא היו חותמים על חוזים בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, לא נכנסים לבית חדש, לא מתחדשים בבגד. הקואליציה הדתית ביותר שהייתה פה תעביר, ממש לפני תחילת הצום, את החוק שבעיניה הוא סיבה למסיבה ובעיני המחנה השני – זכר לחורבן.
יש בישראל מי שסבורים שהמדינה נגמרת: אלה חושבים שמאמצע השבוע הבא כבר לא נהיה דמוקרטיה, ואלה – שטייסים באמת יישבו בבית גם אם חיזבאללה ואיראן יתקפו. מי שאינו מאמץ את שני תסריטי הבלהות האלה, חייב להתנתק מהתקף החרדה הלאומי ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת שבסוף זה בכל זאת יצטרך להיגמר בהסכמה. בסיבוב הקודם למדה הממשלה שיעור כואב במגבלות הכוח של הרוב הפוליטי. 64 אצבעות נמסו ברחובות הבוערים. בסיבוב הזה לומדים מתנגדיה שיעור כואב במגבלות הכוח של ההפגנות, האליטות ומוקדי ההשפעה. יום השיבוש האחרון היה חצי כוח, ניסיונות ההשבתה היו מועטים וכושלים, הציבור מביע התנגדות עזה להתנגדות הכוחנית בכבישים וברכבות.
נשמע כמו זמן טוב להתחיל לדבר, אבל על מה? ראש הממשלה נתניהו התחייב בפני נשיא ארצות הברית שהנושא האחרון שנשאר הוא הוועדה לבחירת שופטים. לא פסקת התגברות, לא חוק היועמ"שים.
גם במה שנותר יש תהום בין הצדדים, אבל קצת פחות עמוקה משהייתה בחורף. הקואליציה חזרה בה מרעיון העוועים המגונה של רוב קואליציוני למינוי שופטים, משופטי תנועה ועד נשיא העליון. באופוזיציה כבר מבינים שאין סיכוי להסכמה בלי שינוי הוועדה.
נתניהו משווע לפשרה מפא"יניקית יעילה. למשל מינוי בהסכמה של שלושה שופטים שמרניים ואחד אקטיביסט; או הסכמה על מינוי יצחק עמית לנשיא העליון, אבל קודם שנתיים ליוסף אלרון. העניין הוא שלוין וחבריו אינם מוכנים שהוועדה הנוכחית תכונס עוד לעולם, ואינם מוכנים לבחירת נשיא העליון הבא בשיטת הסניוריטי.
הנה הפעלה לקוראים: העיקרון החשוב ללוין הוא סיכול זכות הווטו של שופטי העליון על בחירת שופטים, מה שהוביל להשקפתו לשיבוט רעיוני ולנישואי קרובים אידיאולוגיים. הוא גם רוצה להבטיח לעצמו שהימין לא יידרס כשיפסיד את השלטון. לכן מוצעת עכשיו פשרה משונה שתעניק לאופוזיציה כוח שווה בוועדה לזה של הקואליציה. מתנגדי החקיקה סבורים שזו פוליטיזציה מלאה של בחירת השופטים, ותוביל להידרדרות ולהקצנה בעליון, כשכל צד ימנה את השופט הרדיקלי ביותר שלו. אף אחד עוד לא הצליח לייצר את המשולש הזה, שקודקודיו הם היעדר וטו, היעדר פוליטיזציה, כוח לאופוזיציה. הפרס למי שיצליח: התאוששות כלכלית, תנועה זורמת באיילון וקצת שקט.
היערכות אווירית
מאה יום חלפו מאז שוך גל איומי הסרבנות הקודם בחיל האוויר ועד שהחל הגל הנוכחי. לכאורה, לא השתנה דבר. עד השבוע, התגובות היו אותן תגובות. אבל בפועל, מאחורי הקלעים, התחולל שינוי.
בחורף, הצבא נתקף הלם. הוא מעולם לא העלה תרחיש של הפסקת התנדבות ככלי להפעלת לחץ על הכנסת והממשלה. מבחינת כשירות החיל, הדבר הקרוב ביותר לאי התנדבות המונית של טייסים, וגם הוא רחוק מאוד, היה הדבקה המונית בקורונה, לפני שלוש שנים. אבל מה עושים עם הדבקה המונית ברעיון של אי התייצבות על רקע פוליטי?
שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר הכינו מאז תוכניות להיערכות עם חידוש הגל, כאלה שיאפשרו הגנה על המדינה ושמיה גם תחת ההנחה שמאות טייסים לא יגיעו. רף הכשירות המבצעית של טייס יורד מתחת לקו האדום בערך אחרי חודש. זה אומר שעד סוף אוגוסט, האמצעים המיוחדים האלה יוכנסו לפעולה. התקווה שם היא שעד אז איומי האלפים ומכתבי המאות יסתכמו בכמה עשרות לכל היותר שלא יגיעו. ולא, לא מדובר בגרסה העדכנית לקונספציית יום כיפור שלפיה "הסדיר יבלום".
השבוע נפל דבר, כאשר הרמטכ"ל הרצי הלוי השמיע קול צלול וברור שמגדיר קריאה לאי התייצבות כפגיעה בביטחון המדינה. זו הייתה אמירה חשובה אל מול שלושה מקודמיו – ברק, יעלון וחלוץ – שמעודדים סרבנות. הלוי, גם אם באיחור, הקשה מאוד את החיים על הקוראים לא התייצבות. זה כבר לא עימות שלהם עם פוליטיקאים יריבים, אלא עם המפקד העליון של הצבא.
הרמטכ"ל איננו סבור שעד עכשיו ישב על הגדר; הוא סבור שהוא היה הגדר שעליה ישבו כולם. בעיניו, הצבא הוכנס בעל כורחו כנשק לזירה הפוליטית. לדעתו, אם היה מתבטא קודם לכן הוא היה מלבה את האש, לא מכבה אותה. הוא מתקומם על הטענה שהדבר נבע מהבנה לתופעה או מהנחת סלב לישראל הראשונה. זה נעשה, אומרים בצבא, ממניע פרקטי לחלוטין. הגישה של גלנט והלוי היא הקטנת החיכוך, לא הגברתו: לתפיסתם, עימות פומבי, עונשים והדחות היו יוצרים בדיוק את הכאוס שמובילי הסרבנות ביקשו ליצור. לכן הם חתרו עד עתה להימנע ממגע ככל האפשר. השבוע הבא ילמד אם צדקו.
פרישתה מורשתה
כל נשיא פורש של בית המשפט העליון בוחר בקפידה את פסק הדין האחרון שלו, זה שמועבר בשידור חי. זו טיוטת צוואתו המשפטית. הנשיאה המנוחה נאור אפשרה פתיחת מרכולים בשבת, הנשיאה ביניש הרחיבה את הזכאות להבטחת הכנסה, הנשיא ברק קבע שחוקיות כל סיכול ממוקד תיבחן לגופו.
האם במסיבת הסיום של אסתר חיות לא יהיה זיקוק על העוגה, אלא טיל גרעיני? בשבוע הבא תוגש בוודאות עתירה לפסילת צמצום עילת הסבירות. כבודה מזועזעת מהתיקון, ובמקביל – כבודה כבר ישבה בעבר בהרכבים שהכירו עקרונית ביכולת לפסול חוק יסוד בנימוק של "תיקון חוקתי שאינו חוקתי".
זה יהיה הדרופ-מייק הגדול בהיסטוריה של המשפט: לפסול, לראשונה בתולדות המדינה, חלק מהחוקה הלא מושלמת של מדינת ישראל, ולפרוש לכתוב זיכרונות.
העניין, שזה לא כל כך פשוט: הגישה האקטיביסטית נהנית אמנם מרוב בעליון, אבל כזה שהולך ומצטצמם. בין אם תחליט על הרכב של 9 שופטים או 11, הרוב האפשרי לפסילת החקיקה הוא זעיר, אם בכלל: פוגלמן, עמית, ברק-ארז וברון. מולם יתייצבו בסבירות גבוהה סולברג, שטיין, מינץ, אלרון וכנראה גם וילנר. השופט עפר גרוסקופף מונה בלחץ המנטור שלו, נביא השמרנות במשפט דניאל פרידמן, אבל מאז התקרב לאגף הפרוגרסיבי. לפסול חוק יסוד על חודו של גרוסקופף, זה לא בדיוק המתכון לחיזוק מעמדו של העליון.
למעשה, יש מי שמוכן להתחייב על כך שבקואליציה דווקא מייחלים להתפתחות כזו: עילת הסבירות במתכונתה הנוכחית היא ממילא, כמו שנכתב כאן בעבר, תותח דוידקה: עושה המון רעש, אבל לא אפקטיבי. אם רוצים לבטל שולחן, שוברים אותו. אם רוצים לבטל את חברת אל על, מפטרים את הטייסים ומוכרים את המטוסים. אבל איך אפשר לבטל עילה אמורפית? השופט סולברג, שפסל אשתקד את ההחלטה של ממשלת המעבר למנות את מני מזוז לראש ועדת האיתור, כתב פסק דין של חמישה עמודים. במהות זו הייתה עילת הסבירות, ברטוריקה, המונח לא הופיע אפילו פעם אחת.
מושג מופשט אי אפשר להרוג באמצעות חוק, כמו שאי אפשר להעלים ריח באמצעות פטיש שניצלים.
רצה הגורל, והאדם היחיד בעליון שנהנה היום ממעמד של קונצנזוס, כזה, במובן זה שכולם שכולם נתלים בו, הוא דווקא השופט סולברג. השבוע הבהיר ש"לא נקט כל עמדה ביחס להליכי החקיקה", אף שקודם לכן הביע בעצם הסתייגות מהדבקת שמו למתווה הקואליציוני. רק כתבתי מאמר, התגונן. הנשיא ברק אמר פעם ששופטים עושים "אנליזה של החוק, לא פסיכואנליזה של המחוקק". זה בדיוק מה שעשתה הקואליציה לנאומו של נשיא העליון המיועד ב-2028.
תורמים אבל פחות
משה הוא חבר טוב, חרדי. בשבוע הבא יהפוך לרב סרן בשירות המילואים שלו. יששכר, גם חרדי, חוזר הביתה עם הנשק והמדים. כמותם גם קובי, אב לשישה, ויצחק, שלא מצא את עצמו בישיבה.
אבל הם היוצא מן הכלל. כל מי שמזדעזע ובצדק מגילויי הסרבנות באליטה המשרתת הישראלית, מהנכונות להכפיף את ערך השירות לכל לערך פוליטי, יצטרך לשאול את עצמו מיד אחר כך, מדוע הוא עושה הנחות סלב לשותפיו החרדים ולעצמו. עד מתי נוכל להתקומם על היעדר שירות מסוג אחד ולהדחיק או להכשיר אי שירות מסוג אחר?
ונכון, העניין מתעתע יותר משנראה במבט ראשון. הרי החרדים בישראל החלו כתנועה שבמרכזה ההתנגדות לציונות. ההלחמה וההדבקה של חלקי הימין בשנים האחרונות הובילה לשתי תופעות, אחת מבורכת ואחת בעייתית: המבורכת היא שהחרדים נהיו לאומיים יותר. צעירים חרדים עם דגלי ישראל, שרים חרדים בממשלה, יהדות התורה בעד חיילים משוחררים, הזדהות גוברת עם המדינה. הבעייתית היא התחרדות של המחנה הלאומי. הציונות הדתית הייתה פעם ה-יריב האידיאולוגי של החרדים. צריך להזכיר שוב מושכלות ישנות: כמו שיהודית ודמוקרטית אינם מושגים סותרים, כך גם לימוד תורה ושירות בצבא. קטונתי מלבדוק אם צדק השר שאמר לאחרונה שתלמידי ישיבות תורמים למדינה לא פחות מחיילים, אבל בוודאות אפשר לקבוע שלומדי תורה תורמים פחות ממי שגם לומדים וגם משרתים במקביל.
חוק יסוד לימוד התורה, שמדובר עכשיו, הוא בדיוק דוגמה איך הדרך להשניא משהו על הציבור עוברת בחקיקה שלו. הרי המטרה שעומדת לנגד עיני הקואליציה איננה להגדיל תורה ולהאדיר, אלא לבצר את אי השירות בסעיף מעין-חוקתי.
ובעיקר, אליבא דגולדקנופף וגפני, מה תרחיש הסיום? הדרך לסיוע לחברה הישראלית איננה עוברת בהכרח בשירות צבאי לכל, עם כוח אדם שצה"ל איננו זקוק לו. אבל אין מה לעשות: מגזר שמשרת פחות ועובד פחות ומרוויח פחות ולומד פחות אנגלית ומתמטיקה ומחשבים יתרום פחות למדינה.
