דור הולך ודוהר בא

עקב בצד אגודל

בישיבה סודית של פורום מצומצם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחורף האחרון הגיע ראש השב״כ רונן בר עם מסמך שביקש לחלק. החברים נדרכו. זו ועדת משנה שבה נחשפים לחומרים מסווגים ביותר. אבל בר חילק אוסף ציטוטים מכפישים נגד השב״כ, מיאיר נתניהו ועד טלי גוטליב וכל מה שבאמצע. אתם יכולים לקחת את זה איתכם, הציע, אבל ח״כ גדי איזנקוט שלמד כבר דבר או שניים על נראות תקשורתית, הציע לו שאולי כדאי בכל זאת להשאיר אותם בחדר.

שיתוף הפעולה בין בר ובין היועמ״שית בהרב מיארה נובע מחשדנות משותפת כלפי מניעי הממשלה הנוכחית ותפיסת הקואליציה כמאיימת על ארגוניה ויועציה. לפעמים השת״פ הזה הגיע אל מחוזות האבסורד. לפני כמה חודשים, כאשר ניסתה לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בהרב-מיארה ציטטה מכתב של ראש השב״כ שקובע שהלחימה העצימה על סף סיום. השבוע, כשהסביר מדוע איננו מתכוון להתפטר נימק זאת בין היתר ב״מתיחות הביטחונית הגבוהה ואפשרות ממשית לחזרה ללחימה ברצועת עזה״. לא על ההיאחזות הזו בכיסא תהיה תפארתו של בר, ואם הדמוקרטיה באמת בסכנה כמו שהוא כנראה סבור, לא ההתבצרות הזו תציל אותה.

בהחלטה להיפטר מבר, נתניהו הפך את הלימונדה ללימון. במקום לפטר את בר בעיתוי הגיוני יותר, כמו למשל עם היציאה להפסקת אש, או כמה ימים אחרי התפטרות הרמטכ״ל, חיכה איתם עד לרגע שבו הפסקת האש עמדה על סף פיצוץ. ברקע ההתפתחויות בפרשת קטאר גייט שמבהירות אחרי שבועות של שמועות את מהות החשדות: כסף קטארי שהגיע לכאורב דרך יועץ אמריקני אל אנשיו בזמן מלחמה ועוד תמורת שירותם בלשכה.

כשהתייעץ על הפיטורים, לפני כמה שבועות, רוב שותפיו הציעו לו לחכות עד שיסתיימו הליכי ההדחה של היועמ״שית. אי אפשר גם לפטר אותה, גם אותו וגם לסכל ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו שמע, ולא פיטר.

הפעם לא התייעץ, פשוט שמע את דברי ארגמן, חשד שבר מעורב, והכריע. שותפיו שמעו על המהלך מהטלוויזיה. הבכירים שבהם, שבילו את פורים בדיונים בטחוניים קדחתניים שבהם אושרה המכה בעזה בנוכחות בר, התפלאו במיוחד. הם ידעו שהמתקפה ממשמשת, וידעו עד כמה יהיה קשה לפטר את ראש השב״כ במהלכה. זה הזכיר במשהו את הדיונים על מבצע הביפרים עם שר הביטחון יואב גלנט, כשהוא לא יודע אם הפתקים שנכנסים לראש הממשלה עוסקים בעריפת ראשו שלו או בפיצוץ האגודלים של 3000 פעילי חיזבאללה.

לשחרר את הרצועה

בשעות שלפני מתקפת הפתע הישראלית, נשקל ברצינות לבטלה. הסיבה – ציוץ לכאורה של הח״מ, בעצם פייק של משועמם ברשת, , שקבע כי ״ישראל בפני שעות גורליות״. לא ברור למה בחר דווקא בשעות האלה כדי להתחיל להריץ את ההודעה בווטסאפים ועל סמך מה, אבל בצה״ל חששו לדליפת מידע. בסוף התברר שחמאס ישן על האף, לא מתרשם מהמסוקים בשמי העוטף, מהדיווחים שנתניהו וכ״ץ נקראו לקריה בבהילות, מהשמועות ברשתות. קונספציה.

מה חשב חמאס שיקרה? שישראל תמשיך לנצח בהפסקת אש בעוד החטופים נשארים במנהרות בעזה?

מסתבר שכן. נראה שראשי הארגון שכנעו את עצמם שבין ישראל וממשל טראמפ יש פערים הולכים ומתרחבים. לראיה, הפגישות הישירות עם שליחו של הנשיא, לא העיפרון הכי מחודד בוושינגטון, אדם בוהלר. סביר שהם העריכו שישראל לא תעז עוד להיכנס לרצועה אחרי שספגה מחיר דמים כבד בסבב הלחימה האחרון בצפון הרצועה.

ובעיקר, הם בנו על העימות הפנימי בישראל. למדינה הזו אין ניסיון טוב במיוחד עם מלחמות ברירה שחצי עם מתנגד להן.

חמאס לא לקח בחשבון את העמדה האמיתית של הנשיא טראמפ. מה ששכנע אותו יותר מכל בזכות החזרה למלחמה הוא דווקא המפגש עם החטופים. הם באו לשכנע אותו שצריך להוציא את כולם עכשיו, והוא השתכנע שעוד לפני כן צריך להוציא את חמאס עכשיו. שוב ושוב שאל אם יש חפים מפשע או צדיקים שעזרו להם, ונענה בשלילה.

הוא גם לא לקח בחשבון את הרמטכ״ל החדש. רא״ל זמיר נתן לשרים את הרושם שיצטרכו לבלום אותו מפני חזרה ללחימה בעזה. כשנכנס לתפקידו ביקש חודש כדי לגבש תכנית קרב חדשה ברצועה, אחרי שבועיים הודיע שהוא מוכן. סדר הפעולות הוא הפצצה אגרסיבית, פינוי אזרחים ואז כניסה קרקעית. זמיר חושב ללא הרף על החטופים, אבל חושב במקביל גם על מיגור חמאס וחושב לפי רון בן ישי במוסף זה שלדעתו אין סתירה בין השניים. כמו הלוי ובר, גם הוא חש אחריות להשבת עד 22 ישראלים חיים שנחטפו לעזה מטנקים וממ״דים וחדרי שינה. בניגוד אליהם, הוא לא חש על כך אשמה אישית.

השקט היחסי ברצועה אחרי מכת הפתיחה של ישראל מטעה. זה אינו עוד סבב, לא עוד תקיפה. זה שינוי מוחלט של כללי המשחק, שייקח זמן לכולם לעכל. שרי הממשלה יודעים היטב שלא יהיה להם אשראי מחיילי המילואים ומהציבור הישראלי לעוד גז וברקס, גז וברקס.

בנט על הכוונת

אף אחד בממשלה לא התגעגע במיוחד לאיתמר בן גביר. לא התגעגעו להדלפות, למהומות היומיומיות, לאיומים. הקטטה על תקציב המשטרה שנמשכה חודשים הסתיימה באחת כשחיים כץ הפך לשר לביטחון לאומי.

אבל בן גביר חזר בגלל אדם אחד: נפתלי בנט.

בשבוע שעבר הבטיח נתניהו רוב לתקציב: בלי בן גביר, עם אלמוג כהן נמנע, בלי גולדקנופף ורוט, הוא השיג יתרון של 60 תומכים מול 59 מתנגדים. על חוד התער, ובכל זאת רוב זה רוב.

אבל נתניהו לא היה שקט. הרי גם אצבע אחת די בה כדי להפיל את התקציב. בסיוטיו הוא חלם על ההצבעה בקריאה שלישית, שעות לפני פקיעת המועד החוקי האחרון להעברת תקציב. מישהו מחברי הכנסת מתבלבל, מצביע נגד במקום בעד, או סתם לא מגיע. התקציב נופל, הממשלה נופלת, הכנסת מתפזרת, תם עידן נתניהו. בכנסת עוד זוכרים היטב את הסיוט שנגרם כשמיקי לוי הצביע פעם בטעות עם האופוזיציה וגרר את כולם לעוד לילה בלי שינה.

אבל טעות לא הייתה התסריט הגרוע מכולם. נתניהו יודע היטב מה הוא היה עושה לו הוא היה באופוזיציה, מרחק אצבע אחת מבחירות: הוא היה מנסה לקנות אותן באמצעות שריון.

בקואליציה התעוררה פאניקה משחזור של ליל החניונים 2020, עם שרן השכל בתפקיד שרן השכל: חברת כנסת שנעלמת ברגע האחרון ובתום חיפושים מתגלה כשהיא משוריינת ברשימה של ראש הממשלה לשעבר. כרגע יש לבנט יותר מנדטים בסקרים ממועמדים. היו עוד חשודים, רובם מהאגף הליברלי של הליכוד או מהאגף הנואש לקראת הפריימריז הבאים.

כך נסללה הדרך למרתון השיחות בין נתניהו ובן גביר. הראשון היה נואש לאצבעות והשני – להשפעה. הוא לא התרסק באופוזיציה, אבל גם לא המריא. רחוק ממוקדי הכוח, עם גיבוי מטראמפ לפעולות נחרצות, הוא עמד לשקוע אל חוסר רלוונטיות. מה יקרה לו אם המלחמה בעזה תתחדש, התקיפה באיראן תתרחש והוא יהיה עסוק בשאילתות.

כעת הוא חוזר לתפקיד שאליו ליהק את עצמו בכישרון: אופוזיציה מתוך הקואליציה. הילד שצועק שהמלך עירום כשהוא עצמו בכלל לא בקהל אלא עומד לידו, חלק מהמשפחה המלכותית.

כאב של שרים

אולפן ההקלטות של עידן עמדי שוכן לא רחוק ממשרדי הימין הממלכתי ז״ל של גדעון סער. באחד הימים של 2024, כשעמדי מתאושש מפציעה וסער מחברות בסיעתו של בני גנץ, נפגשו השניים לקפה.

ואז הציע סער לעמדי את ההצעה הבאה: קח את סיעת הימין הממלכתי, את המפלגה, את מימון המפלגות, עמוד בראשה, אני אפרוש מהממשלה והכנסת ואשמש לך כיועץ פוליטי. המדינה רוצה ימין ורוצה שינוי. מי כמו עמדי, מגה סטאר על הבמות, שחקן בסדרה בינלאומית ובעיקר מגיבורי מלחמת עזה, מגלם בגופו את השינוי שהציבור רוצה?

עמדי סירב בנימוס. הוא עכשיו ממלא מדי ערב אולמות במה שהמושג ״הופעה״ קטן עליו. הצפייה בה היא חוויה מטלטלת שכל ישראלי חייב לעבור. אבל עבור סער, ההצעה לעמדי משמשת כראיה מזכה אל מול המתקפות האגרסיביות משמאל לאור נטישת האופוזיציה וחזרה לזרועות נתניהו והליכוד, שהושלמה השבוע בהצבעה במזכירות הליכוד. אם הטענה היא שהכיסא גבר על המצפן, כיצד הציע לוותר על המפלגה שייסד לפני חמש שנים ועל הקריירה הפוליטית שהחל בה לפני יותר מעשרים שנה?

הסיפור עם סער מורכב יותר מהתיאור הזה. הרי הוא נטש ב-2020 את הליכוד אל ארץ לא נודעת, ואחר כך ויתר על שריון של 7 מקומות אצל גנץ. לא שהוא סובל מתת תפקוד של בלוטת השררה, אבל הסיפור הוא שהמערכת הפוליטית של 2023 ו־2025 שונות לחלוטין.

סער היה תמיד איש ימין מדיני ואיש מרכז-ימין משפטי. שמיר בראשון, בגין בשני. הנסיבות כלאו את ישראל בחמש מערכות הבחירות לשיח שהפך מדיני פחות ופחות – כי את מי עניינו הפלסטינים לפני שבעה באוקטובר – וזהותי יותר ויותר. זו הסיבה שחבר לגנץ ואיזנקוט ערב הבחירות, בכפוף לחופש הצבעה בנושא המדיני. זה חופש שלעולם לא אמור היה לבוא, כי נושאי סיפוח או פינוי לא היו על סדר היום. וזו הסיבה שבנושאים הנ״ל הוא הפך לאחד המיליטנטיים בהתנגדות לרפורמה המשפטית.

בשבעה באוקטובר הכל התהפך, וחזר לסדר היום המדיני. בעולם כזה, לאנשי ימין קשה עד בלתי אפשרי להישאר בתוך צבר הסיעות של קואליציית השינוי. כמובן, גם קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחזור לזרועות נתניהו והגוטליבים. כל אחד עושה לעצמו את הפשרה: ליברמן מספר שיאיר גולן הוא בכלל נץ שבניצים, וידהר לתוך עזה. בנט משמיע משפטי זן עם קורט רל״ביזם ומתחמק מכל אמירה עקרונית. וסער לקח את הפניה ימינה וחזר לליכוד, כאשר המתקפות עליו רק חיזקו את רצונו להישאר בליכוד עוד זמן רב. שותפיו לשעבר לא יקנו את ההצעה מהשיר של עמדי ״נשכח או נסלח״.