הפעם לא נרשם עומס ביציע המכובדים. בהשבעות כתיקונן חברי הכנסת הטריים, פרח מוצמד לדש חולצתם, משוועים להזמנות כבוד לבני משפחה. אבל החגיגיות התאדתה לה אחרי פיזור הכנסת הקודמת באפריל. רק שמונה חברי כנסת חדשים הצהירו אמונים לראשונה, ולאיש מהם לא דחוף להזמין את המשפחה המורחבת למה שמסתמן כרגע כפארסה קצרת ימים.
עד עכשיו, הכל מתנהל כמתוכנן, או יותר נכון: כמתוכנן, כלום לא מתנהל. אך לפני כמה חודשים נרשם זעזוע ציבורי מהיעדר היכולת להרכיב ממשלה, ועכשיו מגלגלים בשוויון נפש החזרת מנדט אחרי שבוע בתור טקטיקת משא ומתן. עבר אביב, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו: בסתיו הקרוב נגיע לפינות מאובקות של חוק יסוד הממשלה שעד עתה כיכבו בעיקר בסמינרים לחוקה. ההנחה אומרת שממשלה תצא, אם בכלל, רק ב-21 הימים האחרונים שלפני פיזור הכנסת, כאשר 61 חברי כנסת יכולים בחתימתם לאפשר הקמת ממשלה ולעצור את הבחירות. ללכת באומץ, אם לצטט את "מסע בן כוכבים", אל המקום שבו איש לא היה מעולם קודם לכן.
שלושת השבועות האחרונים עשויים להיראות יותר כגירסא של "אבודים בחלל", שכן נוסח החוק מקשה מאוד על גיבוש קואליציה. מרגע שרוב חברי הכנסת הטילו על מישהו את הרכבת הממשלה, הוא איננו מחויב להם ויכול להקים אותה כראות עיניו. זה מוריד דרמטית את התמריץ של כחול לבן להקים ממשלת רוטציה שבה נתניהו ממליץ, כי הוא עשוי לקחת את המנדט ולהציע לליברמן או פרץ עיסקה חלומית; ולהפך: גנץ יכול לקבל את חתימות הליכוד כדי להקים ממשלה אחרת. ובקיצור, מי שמחכה לפרק הזמן הזה עשוי להתעורר ולגלות שכבר מאוחר מדי.
עילת העילות לבחירות חדשות היא אמונה של שתי הדמויות הבכירות שמצבם לא יורע בקלפי: בנימין נתניהו רואה ב-55 המנדטים שקיבל תקלה מצערת, ומאמין שגם אחרי עוד סיבוב הוא יהיה, לכל הפחות, שחקן וטו על הקמת ממשלה. בני גנץ רואה את קו המגמה ומאמין שבחירות חדשות יעניקו לכחול לבן יותר מנדטים ולגוש הימין פחות. לכן לא דחוף להם שהמשבר ייפתר, ובלי תחושת דחיפות הוא אכן לא ייפתר.
רוקדים עם נוקדים
כשאיילת שקד נחפפה לתפקיד מנהלת לשכת יושב-ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, ב-2006, אמרה לה קודמתה בתפקיד שיש רק שני אנשים בעולם כולו שלא מחזירים להם שיחות. על הראשון עוד יסופר בהזדמנות. השני היה אביגדור ליברמן.
שלשום זו הייתה שיחה יוצאת, לא שיחה נכנסת. אחרי ארבעה חודשי נתק מוחלט, ראש הממשלה ויושב-ראש ישראל ביתנו החליפו ביניהם שיחות שלא נענו ממספר חסום. נתניהו חיפש את ליברמן, כשהאחרון חזר אליו אחרי כמה שעות נתניהו היה בדיון, ובערב, אחרי שיחה קצרה, קבעו לקיים את פגישתם חסרת התוחלת שהתקיימה אתמול. אריה דרעי, למשל, כעס כששמע על המהלך מול חברו לשעבר. לו זה היה תלוי בו, המנדט היה מוחזר אחר כבוד לנשיא כבר עם מוצאי החג.
האם יש תזוזה בגיזרה? ערב החג, בעוד אזרחי ישראל מזדחלים פגוש אל פגוש לארוחת החג, פרסם אביגדור ליברמן פוסט בפייסבוק, שנמעניו היו גנץ ונתניהו: "אזרחי ישראל לא יסלחו לכם אם תובילו אותנו לסבב בחירות נוסף רק בגלל עניינים פרסונליים ואגו. מצביעי הליכוד לא הצביעו לגפני דרעי ליצמן או סמוטריץ'. סבב בחירות נוסף לא יוביל לתוצאה שונה אלא לאסון לאומי ושיתוק כלכלי שיירשמו על שמכם".
לאורך הבחירות חזר ליברמן על הנחה אחת והבטחה אחת: ההנחה הייתה שבשום תסריט לא יהיו עוד בחירות, וההבטחה, כמובן, לממשלת אחדות חילונית. זו שמיעה מוזיקלית מדי, או שהפרימט העליון של ליברמן השתנה, מהרצון להבטיח את השלכת החרדים לאופוזיציה אל הרצון למנוע בחירות חדשות? כי אם אכן חל שינוי, המשמעות היא שככלות כל הקיצין, ברגע האחרון, ליברמן עשוי להסכים להרכב אחר מזה המשולש: ליכוד, כחול לבן, ישראל ביתנו. ליברמן לא בהכרח יפסיד מבחירות חדשות, אבל לבטח לא ירוויח מהן: העמדה שהוא נמצא בה כרגע מושלמת, ועוד חמישה מנדטים לא ישנו דבר.
צלצלתי שלשום ליושב-ראש ישראל ביתנו להבהרות. הוא דווקא החזיר שיחה מהר מאוד. למערכת הביטחון לא יהיה איך לשלם משכורות בחודש הבא, הזהיר. אבל באותה נשימה הבהיר שוב שגם במחיר בחירות חדשות, הוא עם החרדים והחרד"לים לא יישב. ומה לגבי חברות בממשלת כחול לבן עם העבודה ואולי המחנה הדמוקרטי? ליברמן העדיף לא להשיב ישירות. הוא תולה כרגע את יהבו בלחץ הציבורי על ראשי המפלגות הגדולות ובתסיסה הגוברת שהוא מזהה בליכוד. הסיכויים שבעוד חודש נראה שלושה, אולי ארבעה בכירים במפלגה קוראים יחד לנתניהו ללכת נראה עדיין נמוך מאוד, אבל גבוה קצת יותר משהיה לפני הבחירות. ואם זה לא יקרה, כדאי לפקוח עין לכיוון נוקדים באזור אמצע נובמבר.
במשך שנים דיברת על חוסר משילות ודחפת להעלאת אחוז החסימה, הקשיתי עליו בנושא אחר. הקטסטרופה של 2019 מעידה שהבעיה הייתה הכוח שניתן לסיעות בינוניות כמו ישראל ביתנו ולא אחוז החסימה הנמוך, כפי שטענת. בזכותנו יש פחות סיעות, השיב ליברמן, ובכלל, אין היום שום בעיית משילות: יש רק את הבעיה הפרסונלית של נתניהו. אבל כן, אם ייגזרו עלינו עוד בחירות, ישראל ביתנו תתמוך בשינוי בזק של שיטת הממשל. כולל הענקת ראשות הממשלה לראש הרשימה הגדולה? בשמחה, השיב. אנחנו נהיה הראשונים לתמוך.
תקדים אולמרט
לא רק עם עשרה עורכי דין הגיע נתניהו לשימוע, אלא גם עם שני נכסים ביד: את ראשות הממשלה הוא מחזיק בפיקדון כבר קרוב לשנה, ואולי לעוד חודשים ארוכים. אבל יש לו גם את ראשות הליכוד, ועקרונית היא שלו עד 2023, מועד פיזורה המתוכנן של הכנסת שהושבעה אתמול.
אם הלקח מפרשת אולמרט הוא שעזיבת מוקדי הכוח מזרזת את הרשעתך, המסקנה היא שנתניהו מתכוון בכל מקרה להישאר בפוליטיקה, יקרה מה שיקרה בשנה הקרובה. מעבר לאירוע הפסיכולוגי, אפקט היד הרועדת של שופטים, יש גם השלכות מעשיות לכהונה בכנסת ובתפקידים בכירים: דיון על חסינות, למשל, יכול לעכב את תחילת המשפט בחודשים ארוכים, בטח כאשר אין ועדת כנסת שיכולה לדון בבקשה. זה גם מסביר את עסקת חלוקת השלל הזמני שהושגה שלשום בכנסת. כחול לבן קיבלה את ועדת החוץ והביטחון, יהדות התורה את ועדת הכספים, הליכוד – כמה צנוע מבחינתו – הסתפק בוועדת הכנסת. אם לא תהיה ממשלה ונלך שוב לבחירות, ראשות הוועדה מבטיחה שלא יהיה דיון בחסינות עד הקיץ. וגם אם יהיה – לימין בתוספת ישראל ביתנו יש רוב.
נתניהו אמר שלא יהיה כלום והכל יקרוס כמגדל קלפים, ובאפריל רוב בוחרי הליכוד האמינו לו. בחלקה זו הייתה הצבעת מחאה נגד הפרקליטות, אבל היו גם לא מעט מנדטים שפשוט קנו את דבריו והצביעו ליכוד. בספטמבר, עם התקדמות ההליכים זה היה קשה יותר. ובסיבוב השלישי, תחת הכותרת "מדינת ישראל נגד בנימין בן בן ציון נתניהו" זה כבר יהיה כמעט בלתי אפשרי.
כל הרע הזה
"הבחירות באפריל ואלה שבאו לאחריהן מעלות את החשד שאי יציבות כרונית בפוליטיקה הופכת למצב הנורמלי: המדינה נדונה לבחירות תכופות, מו"מ ארוך וכושל להקמת ממשלה וקואליציות צרות שנשענות על מגוון רחב, רחב מדי, של מפלגות". התיאור הזה, שכל קורא עברית יסכים לו בצער, נכתב בכלל באקונומיסט, באנגלית, על הפוליטיקה הספרדית. ארבע מערכות בחירות בארבע שנים מראות שיש עוד לאן לשאוף, או יותר נכון: לאן להידרדר.
ישראל לא המציאה את אי-היציבות, אבל היא נתנה לו טאץ' מקומי: ספרד שקעה לכאוס אחרי שנים של מיתון ואבטלה מבהילה. בלגיה נקלעה לשיתוק פוליטי בגלל ההתנגשות בין דוברי הפלמית והצרפתית שהגיעה עד מחשבות על חלוקת המדינה לשניים. בריטניה נקרעת בשאלת האיחוד האירופי. כאשר משבר לאומי מוביל למשבר פוליטי זה הגיוני. אבל המשבר הפוליטי של ישראל מגיע דווקא בסיומו של עשור שעמד בסימן שוך המאבקים הפוליטיים הגדולים שאפיינו את הדור האחרון. שום מחלוקת אידיאולוגית אמיתית לא ניצבת עוד בין שני המחנות הגדולים: האביב הערבי סיים עד להודעה חדשה את הויכוח על נסיגות או על המדינה הפלסטינית. השגשוג הכלכלי העלים את המחאה החברתית והשביתות הגדולות. המחלה הכרונית ששמה רצועת עזה לא מזיזה מנדטים בין הגושים כי איש לא מאמין שמחנה אחד יעשה מה שהשני לא.
החדשות הרעות הן שהכביש בין אי יציבות בפוליטיקה ובמדינה הוא דו סטרי. ישראל עלולה להתנהל עד סוף 2020 על סמך תקציב פוליטי שעבר בשנת 2017, והתוצאות תהיינה גירעון מבהיל, משבר תשתיות וחוסר אמון של השווקים. ממשלות מעבר גם פגיעות יותר לדעת הקהל ויכולות פחות להכיל פרובוקציות על הגבולות. הן לא עובדות על בסיס אשראי ציבורי אלא על בסיס מזומן.
החדשות הרעות יותר הן שייתכן שעידן היציבות בישראל הגיע לסיומו, ובמילים מדויקות יותר: עידן אשליית היציבות. הרי גם בעשור האחרון התחלפו ארבעה שרי ביטחון ושישה שרי פנים. אבל כל עוד השיח הפוליטי כולו התנקז לדיון האובססיבי בעד נתניהו ונגדו, המערכת נראתה מאוזנת יחסית, עם דמות נצחית בראשה.
נתניהו הוא מרכזו של שדה מגנטי ובחסות הקוטביות סביבו הושג איזון שברירי. מימין לליכוד לא צמחו מפלגות ימין פופוליסטי במתכונת האירופית (עוצמה יהודית ויחד הקיצוניות כשלו בניסיון לעבור את אחוז החסימה), ומשמאל לו התהווה גוש מרכז גדול. הרי את קואליציית כחול לבן הקים בעצם נתניהו, לא גנץ ולפיד.
ההתכיילות המחודשת של המערכת תהיה אירוע כואב וטראומטי. אם בעשור שבין 1996 ל-2006 עברה ישראל בקלפי חמש פעמים, אין שום סיבה טובה – חוץ מתקוות שווא ואיחולים לשנה החדשה – להניח שהעתיד הנראה לעין ייראה אחרת.
